בואו נקרא לילד בשמו: מדינה דיקטטורית או מדינה דמוקרטית?

בשבועות האחרונים, מאז נודעו תוצאות הבחירות, המדינה כמרקחה. זה החל באבל כללי של קבוצה מסוימת, בעלת ייצוג עודף במספר כלי תקשורת מרכזיים וייצוג דליל בעם, ולאט לאט זה התגבש סביב נושא מרכזי מאוד – "פסקת ההתגברות". עשרות ריאיונות, פאנלים, הצהרות, נאומים, מכתבי זעקה, ציוצים ופוסטים וכל מיני מטעמים, כולם נועדו למטרה מרכזית אחת – "קץ הדמוקרטיה", "חושך ואפלה", "סוף המדינה", וכיוצא בזה ביטויי אבל ורעות רוח. האומנם?! בואו נקרא לילד בשמו!

נפתח תחילה בקטע מתוך נאום, קטע מכונן בעיניי: "אני מוצא בתהליך הזה 'הפיכה של ממש'. שכן כפי שלמדנו כולנו, מהפכה מתרחשת מלמטה, בהתקוממות עממית אשר מטפסת ומשפיעה על הצמרת. ואילו כאן גמרה אומר הצמרת עצמה לבלבל את היוצרות בתוכה". נאום זה מתייחס לביטוי הרווח, המכנה את שחולל כאן אהרן ברק "מהפכה משפטית", במקום "הפיכה משפטית".

מילים אילו לא נלקחו מנאום אופוזיציוני בוטה של דודי אמסלם, וגם לא מריאיון חריף של אמיר אוחנה, ואפילו לא ממכתב נזעם של ח"כ ימני ליועמ"ש או לנשיאת בית המשפט העליון. זה קטע מתוך נאום פתיחת מושב החורף לשנת תשע"ח (סוף 2017), של לא פחות מאשר נשיא המדינה דאז רובי ריבלין, מחביביו של גוש השמאל.

אחרי שברור לכולנו מה קרה כאן ב-30 השנים האחרונות, מאז שבאישון ליל, ברוב מקרי, חוקק חוק היסוד הראשון, נוכל להתחיל ללמוד את הנתונים יותר לעומק.

הטענה המרכזית המושמעת בפיהם של המתנגדים לפסקת ההתגברות היא שבג"ץ, כמגן החלשים ומגן המיעוטים, מאבד מכוחו עד כדי ביטולו המוחלט, ומכאן ואילך אנו נחיה בדיקטטורה חשוכה, בה המיעוט נרמס ללא מגן ומשען. אללי לי.

קודם נבחן מה היה עד היום. אם נבדוק אילו מיעוטים זכו להגנתו המפוארת של מעוז החלשים והאומללים, הרי נגלה שיש שם ערבים, פרוגרסיביים, פלסטינים ומסתננים. אין שם חרדים, מתנחלים, ימניים, אין שם תושבי דרום תל אביב, תושבי הנגב והגליל, או אנשים שבאמת סובלים. כל אלו משום מה לא זכו להגנתו של בג"ץ. כל ילד יודע לומר שרובם המכריע של שופטי בג"ץ שייכים לצד המאוד שמאלי של המפה הפוליטית. אמור מעתה, בג"ץ אינו משענתם של החלשים והאומללים, אלא משענתן של קבוצות מיעוט מסוימות שב-40 שנה האחרונות כמעט שלא מצליחות לנצח בבחירות הדמוקרטיות.

כל בר דעת מבין שבארץ כמו בעולם יש גישות ערכיות שונות. זכותה הלגיטימית של כל אומה לקבוע לעצמה את ערכיה הפנימיים. זאת לא רק הדת היהודית המקדמת ערכי משפחה. מובן שבדמוקרטיה יש פער בין הפרהסיה הציבורית, שהיא אכן נכללת בזכותו של הרוב לקבוע לעצמו את המראה והערכים של המרחב הציבורי, לבין חיי הפרט בהם ניתנת לכל אחד הבחירה לחיות כרצונו. ברור גם ששאלות דתיות אינן נקבעות על פי כללי הדמוקרטיה אלא על פי כללי הדת עצמה. לא ראינו בית משפט אחד בכל העולם הנוצרי, המתיימר לקבוע לכומר או לבישוף היאך לנהל את כללי הכנסייה שלו. כל בר דעת מבין שאם מכוח השוויון, קאדי מוסלמי ינהל תיפלה בכנסיה נוצרית, הרי שבכך רמסנו את הדת הנוצרית וכלליה. משום מה, כאן, במדינה שרוב תושביה יהודים, מרשה לעצמו בית המשפט לערבב כללי שוויון בתוך ניהולה של הרבנות הראשית האורתודוקסית, ולהכריח אותה לקבל לשורותיה רבאיים וכללי התנהגות רפורמיים. הלזה תיקרא דמוקרטיה?

המיעוטים הללו, שדרך מספר מצומצם של כהני דת הפרוגרס השתלטו על המדינה, אינם מתלוננים על דיקטטורה בחיי הפרט שלהם, מה כל אחד יעשה בביתו, אלא על ערכיה הרשמיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברצותם יקבעו כי נערה מתנחלת בת 14 המפגינה נגד ההתנתקות איננה זכאית לאף אחת מזכויות הנאשם הבסיסיות, כי היא "מסוכנת" לציבור; ברצותם יקבעו כי רבאיי רפורמי הינו שווה זכויות לרב אורתודוקסי; וברצותם יקבעו כי בית דין רבני אינו זכאי לדון בבוררות ממון, אף בהסכמת שני הצדדים. מובן שבמשך שנים הם דאגו להסתה ושקרים, כאילו יש כאן מטרה ברורה של החרדים-דתיים להכפיף את חיי הפרט לחוקי התורה, ולקבוע לכל אחד ואחת מה ללבוש ומה לאכול וכדומה.

וכך, במהלך השנים, לאט לאט נרמסו כל זכויות הרוב היהודי והאורתודוקסי במדינה, זכויות המצויות בידם כחלק מהיותם הרוב במדינת היהודים היחידה בעולם כולו, זכויות החלות על הפרהסיה או על תקציבי המדינה וחוקיה בלבד, וללא פגיעה בחירות הפרט לנהוג בביתו כרצונו. ואין פוצה פה ומצפצף.

אם זכותה של קבוצה או אומה לקבוע שיש לה ציפור לאומית ולתקצב את המיזם בסכומי עתק, או כל פולקלור עממי, הגיוני יותר או פחות, שאותה אומה בחרה לעצמה לתקצב בסכומים הנראים לה, האם לא ייתכן שיש רוב בעם ישראל שסבור שהמסורת הרוחנית והערכית שלנו כעם יהודי תהיה שווה תמיכה כלכלית של המדינה ותקציבה? וכי לא על זה הלכנו לבחירות? כל אחד מתוך 2.3 מיליון איש שהצביעו לאחת ממפלגות הגוש האמוני ידע בדיוק למה ובעד מה הוא מצביע. אף אם יש שם כאלה שהשקפת העולם שלהם אינה תואמת את השקפת העולם הדתית, בכל זאת הם טרחו ויצאו מהבית והכניסו בקלפי פתק מסוים. האם אין להם הזכות לבחור אם מיליארדים יופנו לחברה הערבית או לחברה החרדית? האין להם זכות לבחור אם הכסף שלהם יופנה לחתולי רחוב או ללימוד התורה?

כן! בכל הטירוף הפוליטי שהיה כאן בכמעט ארבע השנים האחרונות, התגבש לו בצורה ברורה גוש ימני מסורתי. בשנים האחרונות זה הפך להיות עניין שבשגרה, ולפיו פוליטיקאים חילונים מביעים קשר חזק למסורת ישראל, כעס וסלידה מרפורמים, אהבה ואהדה לתורה וללומדיה, לכשרות, לטהרה, לתפילין, לשבת ועוד. אין ספק שהקשר והחיבור בין הצד החרדי-דתי במפה הפוליטית לצד הימני-מסורתי גרם לימניים רבים שלא לתמוך באותן מפלגות בגוש – או בגלל חוסר רצונם לתמוך בדת, או בגלל חוסר רצונם לתמוך בחוקים כנגד בג"ץ, שברורות לכולם עמדותיו ביחס לדת.

כבר לפני ארבע שנים, היו כאלה שידעו לומר זאת בקול: אין כאן מאבק פוליטי סביב דמותו של בנימין נתניהו, אלא סביב דמותה הערכית של המדינה. ב-15 ביולי 2019, פורסמה כתבה ארוכה במהדורת החדשות המרכזית בערוץ 12. כתבה זו עסקה במהפך שעובר על עולם התרבות הישראלי, ולפיו הוא פחות פעיל בשבת, ויותר פעיל בשישי או במוצאי שבת. אומנים גדולים מפורסמים קידשו שם שמיים, ולמרות שפיתו אותם בסכומים דמיוניים, הם סירבו להופיע בשבת. אף שחלקם ברמה האישית אינו שומר שבת כהלכתה, ברור להם שרצונם כיהודים הוא שהפרהסיה כאן במדינה תהיה פרהסיה יהודית, ואין פרהסיה יהודית בלי שמירת שבת. מי שכבר אז זיהה את המגמה, הבין מדוע החרדים לא מוכנים בשום צורה ללכת לממשלה עם מפלגות השמאל למרות פיתויים כלכליים מטורפים. לכולם היה ברור, שממשלה עם השמאל פירושה המשך הכרסום בפרהסיה היהודית במדינה.

כל זה הסתיים במערכת הבחירות האחרונה, אחרי שנה וחצי שבה גילה העם בישראל את גודלם והיקפם של השקרים הנתעבים, אותם הוא נאלץ לבלוע במשך שנים רבות. אם זה סביב נושאי תקציבים למגזר ייעודי; אם זה סביב אמינות מערכת אכיפת החוק; אם זה סביב הגמישות שהתגלתה בשמאל סביב נושאים הקרובים לליבה הדתית של הערבים; אם זה העמידה של בג"ץ לימינו (לשמאלו) של גוש השמאל, שעה שדרסו את האופוזיציה הימנית-דתית; ואם זה האמינות של התקשורת המגויסת, הצבועה והכפרנית.

למעשה, לפני כחודש נערך משאל העם הגדול, ואפילו אם נוסיף לגוש השמאל את 300,000 הערבים שהצביעו לתומכי טרור ומהללי שהידים, עדיין ברוב דמוקרטי מוכח וברור העם אמר את דברו, אנחנו בראש ובראשונה מדינה יהודית! אנחנו נגד מדינת כל אזרחיה, ונגד מדינה דיקטטורית הנשלטת על ידי צוות משפטנים מצומצם. אנחנו בעד מסורת ישראל האורתודוקסית, ונגד זרמים רפורמיים וכפרניים. אנחנו בעד לומדי תורה ומקיימי מצוות, ונגד שונאי ישראל אוטואנטישמיים המוכנים לחבק מהללי שהידים אבל מעוניינים לתלות מניחי תפילין.

(צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

אז בואו נקרא לילד בשמו!

טעות שקרית מכוערת היא, לומר שיש כאן סתירה בין אלו המעוניינים במדינה יהודית לבין אלו המעוניינים במדינה דמוקרטית. השנה וחצי האחרונות חשפו, למי שעדיין לא האמין, כי אלו שבצד השני אינם מעוניינים לא במדינה יהודית ולא במדינה דמוקרטית, הם חפצים בשלטון דיקטטורי של מיעוט חשוך הדוגל בדת הפרוגרס וברמיסת הרוב הדמוקרטי והיהודי. כך שפסקת ההתגברות, אין בה קץ הדמוקרטיה אלא הצלת הדמוקרטיה.

העם הכריע את דברו בצורה הברורה. גם התקשורת הוכנסה למעט פרופורציות, כשלראשונה ניצח בבחירות דווקא המועמד שהחרים את כל כלי התקשורת הגדולים וטרח להופיע רק בכלי תקשורת שמשתייכים לרוב המוחלט של העם. לא יאומן, אבל פתאום מתגלה ש"הרוב החילוני" הוא שקר גדול ומגושם. רובם של אלו שקוראים לעצמם חילונים הינם בעלי לב חם לתורת ישראל. גם מי שלצערנו עדיין אינו שומר שבת, חשוב לו שתהיה פרהסיה של שבת במדינה. גם מי שלצערנו לא מניח תפילין מתחלחל כולו למראה ביזוי של תפילין. גם מי שלצערנו עדיין אינו לומד תורה, הוא בעד תמיכה בלומדי תורה. וגם כאלו שלצערנו עדיין לא הקימו משפחה במתכונת השמרנית המקובלת, מבינים וברור להם שבמדינה של יהודים, רישום הנישואין והגיור חייב להיות על פי כללי ההלכה בלבד.

מה לעשות. דמוקרטיה זה מין כזה דבר, שהרוב קובע את הערכים והכללים של הפרהסיה.

ובכל זאת, מה נאמר לאלו החוששים?

ובכן, אלו מתחלקים לשתי קבוצות. השמאל, הפרוגרסיביים והערבים בקבוצה אחת, ובקבוצה השנייה יש מה שקרוי "הימין המתון" או "המרכז הרך" וכינויים דומים, קהל שהוא ימני ואפילו מסורתי בהגדרתו, אך בכל זאת חושש מ"החושך הדתי" של המפלגות החרדיות והדתיות. למשתייכים לקבוצה הראשונה, אין מה להרגיע אותם, להיפך, חייבים לומר להם בקול ברור: יש לנו ויכוח ערכי, ויכוחים בדמוקרטיה מוכרעים בקלפי, והוויכוח בינינו הוכרע. נקודה.

אבל אלו מהקבוצה השנייה, עלינו מוטלת חובת ההוכחה, להוכיח להם שלא באנו לשנות את אורחות חייו של איש, ולא באנו לפגוע בחיי הפרט של אף אדם כאן במדינה. מטרתנו הינה לדאוג לרווחה כלכלית, ליציבות ביטחונית ולמרחב תרבותי הוגן לכל אחד ואחד מהאזרחים – יהודים וערבים, חרדים וחילונים, שמרנים וליברלים, כולם כולל כולם ייהנו מחופש בחיי הפרט, מתוך מחויבות מקובלת והגיונית לפרהסיה היהודית כמו שנקבעה בזמן הקמת המדינה. כל זאת, כמובן, במקביל לכך שאנו מייחלים ומתפללים לחזרתם בתשובה המהירה של כל יהודי העולם. אין דרכנו בכפייה או באלימות או כל דבר כזה, אלא להיפך, מטרתנו הינה להאיר ולחמם את הלבבות, וממילא כל הרוצה – יוכל לבא ולהתקרב.