הזוג שהחליט להנציח את ההיסטוריה: "החצר שלנו הפכה למוזיאון"

הרגש הראשון שמציף את הלב בעת שבה מבקרים ב'מחסן של סבא' הוא געגוע. געגוע לעבר ולהיסטוריה. קשה להסתובב בין מאות הפריטים הגודשים את ה'מחסן' שהוא למעשה מוזיאון לכל דבר, מבלי לחוש שמתגעגעים למה שהיה פעם. אבל מהר מאוד מגיעה גם תחושה נוספת, והיא התפעלות גדולה: איך הם עשו את זה?

"הם" הכוונה ליעקב ודבי קלי, בני זוג המתגוררים במושב בית מאיר, והקימו בחצר ביתם מוזיאון נוסטלגי מרגש. המוזיאון שוכן בתוך מבנה גדול ששימש בעבר כלול תרנגולים, והמוצגים שנראים בו מחזירים את המבקרים עשרות, מאות ואף אלפי שנים לאחור. חפצי יום יום וחקלאות, יודאיקה, ספרים ומסמכים נדירים, יוצרים יחד את סיפורה של ההיסטוריה של העם היהודי, ובעצם של כולנו - מאז ימי התנ"ך עד ימינו.

חתונה שהובילה למוזיאון

בחנוכה הקרוב יציינו יעקב ודבי 25 שנים להקמת המוזיאון, וכשהם נשאלים מה הוביל אותם לכזו יוזמה, משיבה דבי בסיפור: "זה התחיל מכך שחמי וחמותי לא זכו לחגוג את חתונתם כפי שצריך. כמה ימים לפני החתונה שאמורה הייתה להתקיים בחנוכה תש"ח בירושלים, הם נפגשו בתחנה המרכזית בתל אביב במטרה לעלות באוטובוס לעיר הקודש. אך איזו אכזבה חיכתה להם! הכרטיסן הודיע שאין כרטיסים ואין אפשרות לנסוע, כי ירושלים במצור. ברגע האחרון הוחלף מקום החתונה לבית הכנסת הגדול בתל אביב, והם התחתנו באירוע מצומצם עם מינימום של אורחים.

"אחרי 50 שנה החלטנו להפתיע אותם במסיבת חתונה גדולה. לצורך זה חיפשנו יחד עם הנכדים פריטים נוסטלגיים מאותה תקופה, וכך הגענו לחפצים מעניינים – תקליטים, מסמכים, תמונות, כלים, אוספים, ועוד פריטים מגוונים מימי הפלמ"ח ועד היום. אבל המעניין מכל היה שאנשים ששמעו על כך שאנחנו אוספים, פנו אלינו והתחננו להעביר עוד ועוד חפצים. בשלב מסוים גילינו שיש בידינו כמויות עצומות של חפצים מרתקים, והתחלנו להבין שזהו אוצר של ממש. כך החלטנו להפוך אותו למוזיאון".

את המוזיאון בחרו בני הזוג להקים בחצר ביתם, שגם לה יש סיפור היסטורי משל עצמה: "מושב בית מאיר הוקם בראש חודש ניסן תש"י, כאשר הוריו של יעקב נמנו על חלוצי המקום. הוריי עלו לבית מאיר מאוסטרליה חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אנו 'בני השכנים' נישאנו במושב ובחרנו לבנות את ביתנו במושב ולהוות דור המשך. בעת פינוי השטח לבנייה התגלה בית בד עתיק מתקופת בית שני. מי שמגיע כיום למוזיאון יכול לראות את בית הבד, לידו ניצב משוריין ממלחמת תש"ח ועוד מגוון פריטים עתיקים, נוסטלגיים ומרתקים, שמאחורי כל אחד מהם מסתתר סיפור שלם".

אוסף של זיכרונות

אוסף הפריטים, כפי שניתן לראות, חולש על כל הקטגוריות שרק אפשר לתאר. "רבים מהחפצים הם כאלו שבעלי מוצא בחוץ, אחרי שאנשים השליכו אותם", מפרטת דבי, "אנשים זורקים אותם כי מבחינתם אין להם מה לעשות עם מצלמה מלפני 120 שנה או עם מכשיר להכנת גלידה עשוי מעץ, כי באותם ימים עוד לא היה מכשיר כזה מפלסטיק או מתכת. אבל מבחינתנו אלו אוצרות. יש לנו במוזיאון גם  אבני ריחיים מסוגים שונים, אפילו מנחל גרר מתקופת האבות. אנו מזמינים את המבקרים להתנסות ולהבין, בין היתר, איך באמת הכינו בעבר את הקמח".

רוב הפריטים באוסף של משפחת קלי הם של 150 השנים האחרונות, אך יש גם כאלו עתיקים בהרבה. "יש לנו מאובנים שרובם נמצאו במקום, יש גם כלים של זריעה וחריש מלפני 2000 שנה, ואפילו נורת שמן עתיקה מאוד. חמי מצא אותה באזור והיא משמשת עדות לכך שהייתה פה התיישבות יהודית. יש שפע של מטבעות עתיקים, מכל התקופות ומכל הזמנים. ביניהם אפילו מטבעות מימי החשמונאים, שנמצאו גם הם סמוך לביתנו".

במוזיאון אפשר למצוא ספרים גם מלפני יותר מ-120 שנה, שמספרים בעצם קיומם את סיפורי העבר.  "יש לנו ספר שנקרא 'צרור מכתבים', הוא יצא לאור בשנת 1940 והוא מהווה אוגדן של ידיעונים שחולקו מטעם הקיבוץ המאוחד. בין היתר יש שם מכתבים שכתבה אחת הגננות שתיעדה את השיחות של הילדים בזמן המשחקים בארגז החול או במשחק חופשי. מפעים לקרוא את הדברים ולהבין שילדים קטנים בני 4 או 5 דיברו על... היטלר. זה מצמרר. כנראה שבן גוריון, נפוליאון ואחרים ידעו למה מתכוונים כשאמרו, כמו יגאל אלון, ש'עם שאינו יודע את עברו, עתידו לוטה בערפל'. אנחנו משתדלים להחיות את העבר כדי להודות על ההווה למען תקוות העתיד. אל דאגה, לא הכל רציני. יש גם צחוקים. אנו מתאימים את התוכן בהתאם למבקרים".

ומיהם אלו שמבקרים במוזיאון?

"לעתים קרובות באות קבוצות של גמלאים. הם ממש מתענגים למראה מכונת הכביסה, הגיגית, קרש הגיהוץ, וכמובן מגוון של סירי פלא ומגשים. זה מחזיר אותם בבת אחת לשנות הילדות שלהם. הם נזכרים במורה שהייתה להם בכיתה ה', בספרי הלימוד שלמדו בבית הספר, בכלי המטבח, אפילו בספרי הקריאה. הייתה מישהי שהגיעה אלינו וגילתה ספר שזכרה מאז היותה קטנה, היא חיבקה והריחה אותו, והדמעות פשוט זלגו לה מהעיניים.

"יש גם הרבה הורים שמגיעים עם ילדיהם, כדי ללמד אותם איך נראו החיים בעבר, ולהראות להם בצורה מוחשית את הפריטים. מדובר בדרך כלל בדור הביניים, שבעיקר זוכר את הפטיפון, את הטלפונים עם החוגה ואת הכרטיסיות, ויש גם כאלו שבאים לסיור בין דורי. כך היה עם מישהו שהתקשר אלינו באחד הימים ושאל אם אפשר להגיע עם שישה ילדים. השבנו לו שבשמחה – הביקור במוזיאון מתאים מגיל חמש עד 120. הוא הגיע, ולהפתעתנו לא היה גבול כשגילינו את מגוון הגילאים של ילדיו – הצעיר היה בן 65, המבוגר בשנת ה-75 לחייו, והאב הגאה התהלך בראש כולם כמו טווס. הוא הראה להם פריטים שונים, יחד הם העלו זיכרונות ואז הם נתקלו ב'מאזני הארץ' – המאזניים הגדולים שמונחים אצלנו, ופתאום הוא התחיל להחוויר. בניו התאספו סביבו ושאלו מה קרה, והוא הסביר להם: 'אבא שלי היה הראשון שייבא לארץ את המאזניים האלו'. הבנים השתתקו בבת אחת, תלו בו עיניים משתוקקות, ואז הגיעה השאלה הכי מרגשת: 'אבא, מה עוד יש לך לספר?' והוא אכן סיפר, והרבה. הסתבר שמדובר ביהודי שפעל בלי סוף במשך חייו,  הוא הקים יישובים רבים וגם ישיבות, אבל פשוט לא דיבר על כך. הרגע הזה היה עבורו רגע מכונן, שבעקבותיו הוא פשוט פתח את פיו".

ואיך זה שיש לכם מקום לכל הפריטים?

"באמת אין מקום, והבעיה הכי גדולה היא שקשה לנו לוותר על פריטים. אבל לאחרונה דווקא התחלתי לסנן – חלק מהחפצים אנו מעבירים הלאה, חלק מוכרים ויש גם כאלו שאנחנו לא מסוגלים להיפרד מהם, אז הם נשארים אצלנו, ומקבלים את מלוא הכבוד הראוי להם".