שבר שתי רצפות, ובעל הבית דורש שירצף את כל הדירה...

מעשה בראובן שהשכיר את דירתו לשמעון למשך שנתיים. לקראת תום תקופת השכירות, שמעון השוכר גרם לשבירת שתי רצפות בסלון הדירה. הוא יצא לחפש בכל העיר רצפות זהות לאלו ששבר, אך לא מצא, מאחר והמדובר היה ברצפות מסוג ישן מאוד. כשהתעניין אצל מומחים בתחום, אמרו לו שלא כדאי להמשיך ולחפש, כי מן הסתם שכבר אין בנמצא כאלו רצפות.

פנה אפוא שמעון אל ראובן, וביקש רשות להניח במקום הרצפות שנשברו שתי רצפות בגוון דומה, אך ראובן סירב בתוקף, 'זה יכער את סלוני היפה, תדאג נא לרצפות זהות לאלו ששברת, ואם לא תמצא, תצטרך להחליף את כל הרצפות...'

'שברתי רק שתיים ואתה מחייב אותי לרצף את הדירה מחדש' - הזדעק שמעון - 'איפה ההיגיון בדבריך?!'. אך ראובן נותר בשלו: 'קיבלת ממני סלון עם ריצוף מושלם, והזקת אותו, ומשכך, עליך לדאוג להשיבו למראהו הנאה!'

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

דנו הפוסקים אודות אשה שהשאילה לשכנתה שני עגילי זהב, ששווים 100 דולר, ואותה שכנה איבדה עגיל אחד, וכעת נותר רק השני לבדו, שערכו בפני עצמו הוערך בכ-30 דולר בלבד, שהרי אין לו בן זוג, וטובים השניים מן האחד. ונשאלה השאלה: מהו הסכום שצריכה השואלת לשלם לחברתה? - האם תשלם 70 דולר - שהרי כעת שווי הנותר ירד ל-30, או שמא עליה לשלם 50 דולר - כשווי העגיל האבוד בצירוף האחר?

ובכן, בספר 'דברי גאונים' (כלל צ"ו אות נ"ח) דן בזה, והכרעתו היא, שמאבדת העגיל, צריכה לשלם אף עבור הפחת של שווי העגיל הנותר - דהיינו היא צריכה לשלם שבעים דולרים, וביאר טעמו, שהגם שהדין הוא שגרמא בניזקין פטור (בדיני אדם), מכל מקום, 'שומר' מחוייב בתשלום כל ההפסד שיבוא על ידו, אף בגרמא בעלמא (כמבואר בדברי האחרונים), 'אם כן מה לי הפסד הנאבד או הפסד הנזם הנשאר, הלא על שניהם נעשה שומר, ועל ידי גרמתו נפחת הנזם הנשאר משוויו'.

לאור דבריו, היה מקום לומר גם בנידון דנן, שיצטרך השוכר ששבר את שתי הרצפות, לשאת בהפסד שנגרם לשאר הרצפות, כדין שומר שחייב אף בגרמא.

האמנם?!...

ובכן, נראה שבנידוננו, לפי כל השיטות, אינו חייב לשלם אלא שתי רצפות, מחמת הטעמים הבאים: א) כל הטעם שחִיֵיב בעל הדברי גאונים לשלם עבור כל ההפסד שנגרם, הוא משום שהשואלת נעשתה כ'שומר' על העגילים, אך נידוננו עוסק בחיוב עבור שמירת קרקעות, והלכה בידינו, שדיני שמירה אינם אמורים בקרקעות (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' ש"א ס"א), כלומר, אדם שקיבל על עצמו לשמור קרקע של חבירו ואירע בה קלקול, אזי פטור השומר מתשלומין. וממילא אין חיובו של השוכר דנן אלא מדין מזיק (או מחמת התחייבותו בחוזה השכירות), ולכן אין לחייבו על ההיזק שנגרם לשאר הרצפות, שכן היזק זה אינו אלא גרמא בעלמא. 

ב) יתכן שרוב בעלי דירות מסוג ישן, כהדירה שלפנינו, לא היו מחליפים מחמת שתי רצפות את כל הרצפות, כי אין הצדקה להשקעה מרובה כל כך, ובדירה ישנה שכזו, ניתן להסתפק בהחלפת הרצפות השבורות לרצפות בעלות צבע דומה, ומסתבר מאוד שאם בעל הדירה היה שובר לעצמו שתי מרצפות, הוא לא היה מרצף מחדש את כל הדירה, אלא היה מסתפק ברצפות דומות, ורק עתה מצא עילה לחייב את השוכר בזה; ולפיכך, גם את השוכר דנן לא ניתן לחייב בריצוף מלוא הדירה, אלא רק בשתי רצפות דומות.

זאת ועוד, שהדבר ברור שבשעה שקיבל את הדירה לשמור עליה, הוא לא נטל על עצמו הוצאה מרובה כל כך עבור שבירת שתי רצפות שלא במזיד, ואם היה מתחייב בכך, הוא לא היה נכנס לשכירות זו, ולכן נראה שאין לחייב את השוכר המוחזק בממונו לרכוש רצפות חדשות לדירה.

לסיכום: השוכר ירכוש שתי רצפות בגוון דומה לאלו ששבר, ויקבעם במקום הרצפות השבורות.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.