אסיר ללא אזיקים: מיהו אסיר תודה, ומיהו כפוי טובה?

כולם מעדיפים תמיד להיות מהנותנים ולא מהמקבלים, אבל המציאות מכריחה אותנו לא פעם לקבל עזרה או טובה מהזולת. זה יכול להיות במעגלים הקרובים, כמו הורים, אחים, בעל או אישה, וזה יכול להיות גם במעגלים רחוקים יותר, כמו חבר בקהילה או בבית הכנסת, הבוס בעבודה ועוד.

כשאדם מקבל טובה, אמורה להיווצר אצלו תחושה של מחויבות כלפי מי שהיטיב לו. זה טבעי וטוב, אך לא כולם מעריכים זאת, ומכאן ה"סיפור" מתפצל לשתי אפשרויות: האפשרות הטובה – הוא ישמור בלבו את הכרת הטוב ויצפה להזדמנות הראשונה שבה יוכל להחזיר טובה. להכרת הטוב אין תאריך תפוגה, ומכאן הגענו לכינוי "אסיר תודה" – תחושה המלווה אותו לכל מקום ובכל זמן.

האפשרות האחרת – הוא יעדיף להיפטר בהקדם מ"התחושה המעיקה" של המחויבות, והדרך לכך היא פשוטה: לגמד את הטוב שנעשה עבורו, כאילו לא היו דברים מעולם. כש"נבין" שלא נדרשה טרחה מיוחדת מהנותן, או שהיה לו אינטרס בכך – בזה המקבל "יצא לחופשי"... פעולת הטיוח הזו דומה לכפיית כלי על לכלוך כדי שלא יפריע בנוכחותו (אי אפשר להתכחש לכך שזה קיים, אך אפשר לגרום שזה לא יהיה גלוי ונראה), ומכאן שמו: "כפוי טובה" – הוא מכסה את הטובה כדי לא לראות אותה ולא להכיר בקיומה. 

את כל זה הגישו לנו חז"ל בתיאור הבא: "אורח טוב מה הוא אומר? 'כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי! כמה בשר הביא לפני! כמה יין הביא לפני!... וכל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי!'. אבל אורח רע מה הוא אומר? 'מה טורח טרח בעל הבית? פת אחת אכלתי? חתיכה אחת אכלתי? כוס אחד שתיתי? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו'"... (ברכות דף נח).

אוי, כמה שאנחנו מכירים את שני סוגי האנשים האלו. האחד שיודע להעריך ולהוקיר כל טובה שעושים איתו, לעומת השני שתמיד יגמד כל טובה, וגם את זה יסביר תמיד במניעים אישיים. העיקר לא לומר תודה. לא לחינם חז"ל כינוהו "אורח רע". הוא זכה בכך ביושר.

הבחירה של האדם להיות "אסיר תודה" מגדירה אותו כאדם, וככל שתחושת הכרת הטוב שלו תגדל – זה יצביע על איכות אישית גבוהה יותר.