שווה סיפור: הורים של פעם בחיים

הרגע שבו הבנתי שאמא שלי שונה מכל האימהות בעולם היה חד כברק, כמטאור שחדר לאטמוספרת חיי, כותש בה מכתש ענק, שלעולם לא יתאחה.

עליתי לכיתה א', כולי נרגשת, מלאת ציפייה מהולה בחשש. על גבי ילקוט חדש, נוצץ ועדכני. לפני חודשיים הלכתי עם סבתא ואמא יחד, לקנות בחנות הגדולה את כל הנצרך לכיתה א'. אמא היתה לחוצה מאוד לקנות לי את הילקוט, שהכל יהיה מסודר ומאורגן. כבר בפסח היא התחילה לארגן את העניינים, ואם לא סבתא שניסתה למשוך אותה עוד קצת בכל פעם, היה לי ילקוט כבר בליל הסדר. אמא היתה "על קוצים", וכבר ביום האחרון שלי בגן היא חיכתה לי למטה כדי ללכת לחנות הגדולה. היא המתינה לסבתא שתצטרף, כי "אי אפשר בלעדיה". לי, כילדה, הכל היה נראה עדיין טבעי. סבתא היתה האדם הקרוב אלי, אחרי הורי, ואולי קצת לפניהם. היא היתה הדמות שבעצם ניהלה את העניינים בבית מאחורי הקלעים.

וככה עם הילקוט וכל האביזרים הנוצצים, הכי נוצצים שהיו בחנות, אלו שאמא התלהבה מהם כל כך, והביאה מכל הבא ליד, כשסבתא מנסה להרגיע, מסבירה שוב ושוב את העלות מול התועלת, צעדתי כשידי ביד אמא שהלכה בצעדי ריקוד כמעט, כולה נרגשת, לא פחות ממני, ובעצם, הרבה יותר ממני.

ממש בכניסה לשער בית הספר, ראיתי אותן. שלוש בנות עם תלבושת בית הספר, שלא היו מהשכונה, מצחקקות. הסתכלתי עליהן. הן הצביעו על אמא שלי. "תראו אותה, איזו מוזרה היא נראית...". אז הבנתי לראשונה, שאמא. שלי. שונה. אז גם הבנתי כמה אכזריות יש בטבע האנושי.

"שלום כיתה א'" קיבל משמעות כפולה בשבילי. יש כיתה א' בבית הספר, ויש כיתה א' בבית ספר של החיים. בזה האחרון, לא בחרתי לעלות כיתה.

בנוהג העולם שההורים מגדלים את הילדים. אצלי הנוהג השתבש. אני גידלתי את הורי.

או כך לפחות חשבתי ברוב שנות חיי, הצעירים והבוגרים גם יחד.

לאמא היה פיגור גבולי, ואבא היה על הרצף האוטיסטי.

בגבולות השכונה והמכרים, זה היה עוד איכשהוא נסבל, כי כולם עזרו והבינו. אף אחד לא צחק או לעג, להפך, זה היה טבעי. והיתה סבתא, אמא של אמא, שעשתה כל שביכולתה כדי שתהיה לי ילדות שמחה ומשוחררת מכל עול. היא גרה לידינו, והיתה נוכחת רוב היום.

אבל סבתא התבגרה, והעול הועבר אט אט אלי, כבת יחידה. אם זה להסביר לאמא את המכתב שוועד הבית כתב, כן, החוכמולוג הזה, שרשם מגילה עם סעיפים ותת סעיפים... להסביר שוב ושוב שגיל / לבן / גילה זה אותו הדבר, רק שמות שונים, להסביר שוב ושוב את המתכון ובסוף לגלות שהיא עשתה בדיוק הפוך, או להצטרף לשיחה של אבא עם הפקידה מחברת החשמל, ולהתנצל בשמו על חוסר נימוס ודיבור בוטה, רק כי הוא לא יודע איך מנסחים את זה אחרת. או למרוח חיוך ענק ומפייס לאדם חדש שזו לו הפעם הראשונה שבה בא במגע עם אבא, והוא לא ממש מבין איך האדם הנורמטיבי שמולו מתנהג כמו ילד קטן שלא לימדו אותו כללים בסיסיים בחברת אנוש.

כך או כך, אלו היו חיי. ועזרתי להם ככל יכולתי. בעיקר כי ברירה אחרת לא היתה. אבל בפנים הייתי ממורמרת, אכולה, כועסת על כל העולם. מחוץ לשכונה או באירועים של הסמינר – התביישתי באמא מאוד. עשיתי הכל כולל הכל כדי שהיא לא תהיה נוכחת, שאף אחת לא תדע, תראה, תבין. ואמא הרגישה את זה, בתמימותה היא ניסתה שוב ושוב להיות נוכחת יותר, בקשה את חברתי, אבל אני לא נעניתי. הפחד מהלעג היה גדול עלי, רציתי להיות כמו כולן, נורמטיבית.

העלמתי ממנה מפגשים, אסיפות הורים וכל מה שיכול לגלות אותה לחברותי.

היא היתה סוד כמוס.

ואמא היתה כולה לב ונשמה טהורה וטובה. מעולם לא כעסה עלי באמת, תמיד ראתה רק את הטוב בכל אחד, ובי במיוחד. גם הזוגיות שלהם היתה מדהימה. הכל בה ישיר, מחוספס ואמיתי כל כך. הכל היה טוב, ואם יש בעיה – אומרים וזהו. בלי פוליטיקה ופרשנות.

החיים היפים...

אמא אהבה לעזור לכולם. כל יולדת זכתה לביקור ממנה, לבית נקי שהשאירה אחריה. עשתה כל מה שיכלה כדי לתת לשני. בעיקר כאשר סבתא הזדקנה והפכה לסיעודית, זה היה הכי טבעי שאמא תיקח אותה אלינו הביתה. ההתמסרות המוחלטת שלה לסבתא היתה מעוררת התפעלות על גבול הדמעות. כיבוד הורים של ממש. גם כשהאחים והאחיות שלה לא באמת העריכו את מה שהיא עשתה, והיו תלונות, אמא מחלה בלב שלם, האכילה את כולנו בכפות של זכות. כל זה עד ליומה האחרון של סבתא. אמא היתה צמודה אליה, נותנת את נשמתה.

אבל את כל היופי הזה פחות רציתי לראות. החברה והתגובות היו חזקים ממני בהרבה. באזור שלנו גרה הרבנית, אשתו של הרבי. אמא אהבה מאוד ללכת אליה, להתברך ולקבל ממנה עידוד. בכל הזדמנות היא לקחה אותי אליה לברכה, ובכל פעם שאמא בקשה ברכה בשבילה, הרבנית אמרה לה: "תברכי אותי את, יש לך נשמה גבוהה". בכל פעם ששמעתי את זה הייתי מתכווצת, יודעת מה היחס שלי אל הנשמה הגבוהה הזו. נעים זה לא היה.

לא יודעת להצביע על היום שבו זה קרה, אבל אט אט התחלתי לראות נשים שמגיעות אלינו הביתה, יושבות עם אמא במטבח. אחרי שהיו הולכות, אמא היתה מספרת שהרבנית שלחה אותן אליה שתברך אותן. אמא לא באמת הבינה למה הרבנית שולחת אליה, אבל אם היא שולחת - מה אכפת לה לברך? אמא נהנתה מהחברה, מהשיח. עשה לה טוב. גם אצלי צצו סימני שאלה על המהלכים האחרונים של הרבנית. שיערתי שהיא עושה זאת כדי להקל מעל אמי את הבדידות והקושי בחיי החברה שלא באמת ידעה להסתכל לנשמתה ולתת לסבלנות לנצח.

בחלוף הזמן, זה כבר התחיל להציק לי, קבלת הקהל בזעיר אנפין שהתקיימה במטבח הפשוט שלנו, אבל בערב, כשאבא חזר מהעבודה ואמא שיתפה אותו בכל מה שקרה לה היום, כולל הפח שהיה כבד ובת הדודה של השכנה שיש לה שפעת - הסיפורים על האישה שהגיעה לברכה או סתם לדבר איתה כבשו את רוב הזמן של השיחה. היא חזרה על זה שוב ושוב. שמעתי את הזרקורים בדיבור שלה, ובחרתי להבליג ולשתוק. לא יכולתי לקחת את זה ממנה, אפילו בתיאוריה.

זה נתן לה כל כך הרבה חיות ואושר.

כמה שחששתי מהסוד ששמו "ההורים שלי", ידעתי שבשידוכים הוא יצא מהבקבוק, עם ניחוח ופרשנויות רבות ומגוונות. ואכן, היה נראה שצדקתי. בעוד רוב חברותי מתחתנות, אצלי הכל דשדש. אמא הדליקה נרות, התפללה בכל קברי הצדיקים אליהם יצאה הסעה מהשכונה... אבל עדיין, השידוך לא בא.. נחשבתי לבת ממשפחה "נעבאך", שיערתי את גודל הלשונות המתגלגלות, והוצפתי שוב ושוב בכעס על עצמי, על הלשונות הרעות ששום שיניים לא עוצרות אותן, ובעיקר על אבא ואמא שחייבים לעשות לי את זה שוב ושוב...

באחד מהימים תפסה אותי הרבנית לשיחה. לראשונה דברתי איתה גלוי על המפלצת שמקננת בנשמתי, על היחס שלי לאמא, על הבושה. הרבנית הקשיבה ועודדה, ובסוף היא אמרה לי: "יש לך אמא גדולה. בזכותה את תזכי לחתן טוב". יצאתי ממנה מחוזקת, חוזרת אל השטח ואל אתגרי ההתמודדות, מנסה לצלוח את הים, מתפללת לקריעתו.

היתה לי חברה וידידת נפש, שהיתה גדולה ממני במספר שנים והתחתנה. גם לה היתה התמודדות בחיים, ואולי בשל כך ערוצי התקשורת בינינו נפתחו זו לזו, והחברות שלנו קבלה ממדים של עומק וחוסן מדהים. חברה לחיים, כמו שאומרים. אבל מיום חתונתה - שערי האושר כמו נחסמו בפניה, ופרי בטן בושש מלהגיע. נראה היה שהכל ננעל, ואין תקווה. ואז היא התקשרה אלי עם בקשה מוזרה מאוד. היא רוצה ברכה מאמא. חשבתי שהעולם מתמוטט עלי. עד עכשיו ראיתי זאת כמיסטיקה, משהו לא ברור, לא באמת האמנתי לזה.

אבל עכשיו היא, הבן אדם הכי ריאלי, הכי הגיוני ורציונלי, מבקשת ממני דבר כזה? שהיא תגיע למצב כזה? המצב ממש קשה, אם ככה... אבל היא לא נרתעה, עמדה על שלה, ואני, בחוסר אונים משווע, באתי לאמא שלי, שואלת עבורה.

ואמא? היא זרחה מאושר, כולה אור ושמחה, "בטח, שתבוא עכשיו, עכשיו...". והיא באה. ואני ברחתי לחדר, לא קשורה לאירוע. שומעת אותן צוחקות ומשוחחות. אמא ניסתה לקרוא לי שוב ושוב. התחמקתי.

בערב חברתי התקשרה אלי, שאלה מה הסיפור שלי ולמה אני מגיבה כך. פרקתי לה הכל. את כל הכעס וחוסר האונים, ובכלל, שהיא מאמינה ונסחפת לשטויות האלה וכבר אין לי על מי לסמוך. עולם משוגע.

בסוף היא אמרה לי: "הלכתי לאמא שלך, כי ככה הרבנית אמרה לי". ואז היא התחילה לטפטף לי על הזכות שלי להיות הבת של אמא שלי. היא התחננה שאקשיב לה, שאסתכל על המצב אחרת. שאלך לטפל בעצמי. הלכתי. התחלתי תהליך בו בחרתי להסתכל למציאות במשקפת אחרת.

לא אלאה מדי, כי שנה אחר כך חברתי ילדה תאומים.

ובברית היא לא גמרה לספר לכולם שהברכה של אמא שלי עשתה בלגן בשמים. אבל כאן לא נגמר הסיפור.

בברית פגשתי קרובת משפחה של חברתי, דודה של בעלה. היא הבחינה בי. בסופו של דבר, חודש וחצי אחרי הברית הייתי מאורסת עם הבן שלה.

זכיתי באמת.

בחור מעולה, ממשפחה נורמטיבית עם כל המעלות, אחד שיכולתי רק לחלום עליו.

ולחשוב שכל זה הגיע רק בזכות אמא...

אבל עד שהגיע השכל סופסוף, והבנתי את הערך הגלום בהורי, את הזכות והיופי שיש בהם, בתמימות שלהם – הגיע הרכב שטרף את הקלפים ושלח את אמא שלי לגן עדן האמיתי שחיכה לה.

אמא היקרה גילתה פרח שצומח באחד החרכים בשולי המדרכה, היא התכופפה אליו, רכונה, כולה מוקסמת, כך ישבה מספר דקות, לא שומעת את התרעות הרוורס של רכב ההסעות שניסה לחנות שם. מנותקת. כך נקטפה בדמי ימיה, פרח מוגן שלי.

אז בכיתי את חיי. את ההפסד הצורב, רק אז התחלתי להבין מה היה לי ביד.

מאז גם אני סובבת סביב אבא שלי. דואגת. מחפה. עושה הכל כדי שהקשר יישאר. גם כשהוא לא ממש מראה נכונות.

כי יש רק זוג הורים אחד, והזכות להיות איתם מסתיימת יום אחד. תשמרו עליהם. תעריכו אותם.