"הוא שאל אם אני יודע מי הוא, לא ידעתי, והוא אמר: ’אני אבא שלך’"

"ברוך ה' זכיתי לחוות לא מעט דברים מיוחדים בחיי", מספר אסף הרוש, 32, אברך ומוזיקאי ירושלמי, "אבל אחד המיוחדים שבהם הוא הסיפור של משפחתי הגרעינית. חלק מאחיה של אמי עברו לפני הרבה שנים לגור בהולנד, ובתקופה מסוימת אמא נסעה לבקר אותם ופגשה בחור לא יהודי. הם רצו להתחתן, אבל סבתא וסבא שלי לא הסכימו לכך, אלא אם הבחור יעבור גיור. הם טסו מהולנד למרוקו, המדינה ממנה סבי וסבתי עלו לארץ, ושם נערך הגיור. זמן קצר לאחר שנולדתי אמא לא הרגישה טוב ולכן הגיעה לטיפולים בארץ, וכשהייתי בן חצי שנה היא נפטרה. אבא שלי לא היה כשיר לגדל אותי, ואחות של אמא שלי אימצה אותי למשפחתה. תמיד ידעתי שאני מאומץ, דיברנו הרבה על אמא, אבל קראתי ואני עדיין קורא לדודה שלי ובעלה 'אמא ואבא'".

איך מרגיש ילד שנשאר בגיל כה צעיר ללא הוריו?

"אני יכול להבין מאיפה השאלה מגיעה, אבל הייתה לי ילדות מאושרת. היו לי שלושה אחים בבית החדש בבאר שבע, ואף פעם לא הרגשתי מוזר. אם כבר אז להפך, הייתי הילד המועדף בבית. בעניין של שמירת המצוות אני יכול לומר שהבית שלנו לא היה דתי בכלל, אפילו קידוש לא היינו עושים. אני לעומת זאת הושפעתי באופן אישי ממספר חברים חרדים שהיו לי, ובאחד הימים כשהייתי בגיל שבע אמרתי לאמא שאני מתחיל לשמור שבת. היא זרמה עם זה, וגם בכללי זרמה כמעט עם כל מה שרציתי לעשות. היא תמיד נתנה לי גב. לא שמרתי שבת לגמרי, כי לא באמת ידעתי איך עושים את זה, אבל עשיתי מה שיכולתי.

"מעבר לכך, אני זוכר שתמיד הייתי אחד ששואל שאלות ועניין אותי מה קורה אחרי החיים שלנו פה. למשל, פעם אחת אני זוכר שעמדתי עם אבא שלי בגינה, ושאלתי אותו אם הוא ימות. הוא ענה שכן, שכולם מתים בסוף, והתחלתי לבכות שאני לא רוצה שהוא ימות. אגב, ברוך ה' היום אבא שלי מניח תפילין, אוהב לקרוא תהילים, אמא שלי משתדלת גם כן, וכשאנחנו באים הם שומרים שבת כמו שצריך".

(צילום: שירן חיה לזרוביץ)

אפרופו אבא, מה רמת הקשר שלך עם אביך הביולוגי?

"במשך רוב השנים של חיי היה בינינו נתק מוחלט. הפעם הראשונה שבה אני זוכר שפגשתי אותו הייתה כשהייתי בן ארבע. הוא הגיע לאזכרה של אמא, הוא שאל אם אני יודע מי הוא, לא ידעתי אז אמרתי שלא, והוא אמר: 'אני אבא שלך'. אמרתי לו: 'אתה לא אבא שלי, זה אבא שלי', והצבעתי על אבא שלי. הוא היה מאוד נסער מזה, וגם אצלי החוויה הזו הותירה רושם".

בזכות הבבא אלעזר

"העניין של שמירת שבת בגיל שש עבר לי די מהר", ממשיך הרוש. "היה לי מאוד קשה בלי הטלוויזיה. למדתי כמובן בתיכון חילוני, ובאחד הימים של כיתה י' חבר הציע לי לבוא לאזכרה של אחותו. שמענו שם שיעור מפי הרב יצחק בוחבוט, מרוקאי, ברסלבר, מה שהכי מתאים לי, וזה נגע בי. היינו חמישה חברים שהתחלנו להתקרב ליהדות בזכותו, לשמור שבת וכו', ואחרי כמה חודשים נשארתי היחיד מכל החבורה שעדיין היה בעניין.

"ההחלטה לשמור שבת לא הגיעה ממקום בוגר אלא יותר גימיק כזה שבא לי בטוב, וקצת אחרי שהתגייסתי הפסקתי לשמור שבת. בהתחלה היה לי לא נעים שההורים שלי יראו שאני לא שומר שבת יותר, אז הייתי נועל את החדר ושם מגבת מתחת לדלת כדי שלא יראו שיש אור ורק אז מפעיל את המחשב. כמה חודשים אחר כך שחררתי את העניין לגמרי, ושוב יצאתי למסיבות בשבת וכו'.

"אפרופו מסיבות, באחת המסיבות שבהן הייתי לקראת השחרור אחד מחבריי פתאום הראה לי בטלפון שלו הודעה על כך שהבבא אלעזר נרצח, והדבר הזה מאוד נגע בי. מיד יצאתי משם והלכתי הביתה, ולא הבנתי איך יכול להיות שצדיק כזה גדול נרצח. התשובה היחידה שהייתה לי היא שזה כדי לכפר עלינו, ואמרתי לעצמי שאם הוא מסר את הנפש שלו בשבילי, אז אני צריך להיות ראוי לכך ולהתחזק בשמירת המצוות. למען האמת זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה התשובה שלי התחילה ממקום עמוק ופנימי. כלפי חוץ עדיין נראיתי חילוני, אבל מבחינת הפנימיות ודברים שעשיתי, כבר הייתי בפנים".

מתי השינוי הפנימי שעבר עליך התחיל להיראות גם כלפי חוץ?

"אחד מחבריי הטובים חזר בתשובה כמה שנים לפניי. הוא למד ב'חוט של חסד', הישיבה של הרב שלום ארוש בירושלים שבה אני זוכה ללמוד עד היום, וכשהוא היה חוזר לשבתות בבאר שבע היינו נפגשים ומדברים, ומדי פעם הוא היה מזמין אותי לשבתות אצלם בישיבה. אחרי כמה פעמים שהוא הזמין באמת הגעתי, והרגשתי אור גדול, תפילות חזקות, ניגונים, שיעורים של הרב ועוד.

"באחת השיחות שלנו אחרי השבת ההיא אמרתי לו שאני לא מוצא את עצמי, שאני מרגיש שרק התורה ממלאת אותי, והוא הציע לי לבוא ללמוד בישיבה כמו שצריך. אמרתי לו שאחשוב על זה, ואחרי כמה ימים התקשרתי אליו ושאלתי אם אפשר לבוא. הוא כמובן ענה שאפשר, הגעתי, ואז היצר הרע התחיל לעבוד כמו שהוא יודע. היצר אמר לי שלא יהיה לי שם טוב, ואמרתי לו 'בסדר, אני נוסע רק ליום-יומיים ואם לא יהיה לי טוב אחזור לבאר שבע'. גם כשהחלפתי לבגדים שחור לבן הוא התעורר, אז בשביל להרגיע אותו השארתי שני ג'ינסים וטי-שירט בארון ואמרתי לו שאני יכול לחזור אליהם מתי שיתחשק לי.

"היה לי טוב בישיבה, והחלטתי להישאר. מחקתי את הפייסבוק והאינסטגרם למרות שזה כאב לי, היו לי שם הרבה עוקבים ורציתי שהם יישארו בשביל המוזיקה, אבל הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות. כמובן שגם החלפתי את המכשיר הנייד, וקניתי מכשיר כשר. זה הכניס לי הרבה שלווה לחיים, פתאום הרגשתי שיש לי יישוב הדעת, רוגע, שאני יותר יכול להתעסק במה שבאמת חשוב, ולחשוב על הדברים בשקט נפשי".

החזרה אל המוזיקה

"לישיבה הגעתי בגיל 23", ממשיך הרוש, "במהלך השנים ברוך ה' גם התחתנתי והקמתי משפחה, ואחרי שנתיים בישיבה - שבהן לא נגעתי במוזיקה בכלל - הגיעה תקופה שבה כמעט בכל יום כתבתי שיר. החיבור שלי למוזיקה התחיל בגיל צעיר כי שמענו המון מוזיקה בבית, ועניין היצירה החל להתפתח כשהייתי בן 17. בהמשך קניתי גיטרה, ולמדתי לנגן דרך האינטרנט עד שהצלחתי להחזיק את האקורדים הבסיסיים. יחד עם זאת, תמיד היה לי קל להתנסח, אז החלטתי לנסות לכתוב ולהלחין וזה הלך לי טוב. אחרי השחרור הקמתי הרכב קטן שהופיע בכל מיני מקומות, וגם הלכתי להקליט כמה שירים אצל המפיק נדב ביטון, שירים שגנזתי אחרי התשובה".

מה החזיר אותך למוזיקה אחרי שנתיים בישיבה?

"השירים שוב יצאו ממני, העניין הזה חזר אליי פתאום, אז הלכתי לרב ושאלתי אותו מה לעשות עם זה והוא ענה שאני חייב לפרסם את השירים. הוא אמר שהם בכלל לא שלי, שהם של כל עם ישראל, וככה הבנתי שזה חלק מעבודת ה' שלי. התפללתי לה' שיעזור ושאצליח למצוא אנשים טובים שיעזרו לי וכסף לממן את העניין, וברוך ה' זה קרה. בתקופה ההיא ראיתי שמפיק בשם מאור שושן חתום על המון שירים של אמנים גדולים, ונזכרתי שהיה מישהו בשם הזה באולפן של נדב כשהקלטתי אצלו את השירים.

"התקשרתי אליו ושאלתי אם הוא זוכר אותי, הוא ענה שבטח ושאל לאן נעלמתי. אמרתי לו שחזרתי בתשובה, והוא סיפר שגם הוא התחזק. קבענו חברותא אצלו באולפן, ובכל שבוע למדנו גמרא ואחר כך הקלטנו משהו. לאחר כמה חודשים הצלחתי להתארגן על סכום כסף מסוים, אמרתי לו שאני רוצה להוציא סינגל, והוא עודד אותי ללכת על אלבום. אמרתי לו שלא יהיה לי מספיק כסף לזה, אבל הוא אהב את השירים והאמין בי ואמר שנתחיל לעבוד וכשיבוא הכסף נסתדר. ואכן ככה עשינו. הוצאנו את השירים הראשונים, והוא גם עזר לי להבין מה עושים עם השירים אחרי שהם יוצאים ואיך מפיצים אותם. לאחר תקופה מסוימת נפרדה דרכנו מכל מיני סיבות אבל נשארנו חברים טובים עד היום".

המדור לחיפוש קרובים

"כמו כולם גם אותי הקורונה תפסה לא מוכן", ממשיך הרוש, "והיא פגעה במיוחד באמנים ובאנשי התרבות. השיר 'בסוף יהיה טוב' היה מוכן כבר במשך תקופה אבל לא הוצאנו אותו כי היו כרוכות בכך עלויות גדולות, וגם כי אתה רוצה לצאת להופעות בעקבות שיר חדש שאתה מוציא אבל הכל היה סגור. באותה תקופה גם אשתי לא עבדה, אבל בשלב מסוים בכל זאת החלטתי להוציא אותו. ידעתי שזה שיר אופטימי שיעשה לאנשים טוב, וכיוונתי לשם שמיים. הוצאתי אותו כמעט בלי יח"צ ופרסום, רק ממש מינימלי, ופתאום השיר תפס תנופה. כל יום ראיתי לפחות עשרת אלפים צפיות חדשות ביוטיוב. היום זה אחרת, אבל אז לא הייתי רגיל למספרים כאלה. תוך זמן קצר השיר הגיע למיליון צפיות, ואנשים התחילו להגיד לי ששומעים אותו בכל מקום".

אני מניח שהצלחת השיר גרמה לך להרגיש טוב עם העניין ולצבור ביטחון.

"זה בהחלט חיזק אותי. ראיתי בכך סימן משמיים, וגם מהארץ התגובות לא הפסיקו להגיע. אנשים אמרו לי כמה השיר נוגע בהם, כמה הם מתחזקים ממנו. מבחינתי זה היה ברמות שבחיים לא חשבתי ששיר יכול להגיע אליהן, בטח שלא שיר שלי. כשהשיר יצא הייתי לגמרי באוהלה של תורה, למדתי בכולל הוראה, והגעתי לצומת דרכים משמעותית, בה נדרשתי להחליט האם להשקיע יותר במוזיקה. עבור בעל תשובה זו החלטה לא פשוטה לחזור לעולם כזה, אבל הבנתי שזו השליחות שלי וגם ידעתי שהפעם יש לי כלים לעשות את זה נכון. עד היום הוצאתי תשעה שירים, חלקם מכוונים לקהל חרדי וחלקם לקהלים רחוקים יותר, והשיר האחרון שהוצאתי ממש לפני מספר ימים נקרא 'שלי היום', שעוסק בתורה הקדושה. מעבר לכך אני גם מוזמן להופיע, וכל העניין הזה מסב לי המון סיפוק".

אגב, בעניין ההצלחה בתחום המוזיקלי ובמה שמתלווה לו, לא חסר לך שאבא שלך לא נמצא בתמונה ולא לוקח חלק בחייך?

"האמת היא שרוב השנים לא כל כך חשבתי עליו, וגם כיום זה לא מאוד מעסיק אותי. מה שכן, בתקופה מסוימת כשהייתי בצבא זה סקרן אותי, אז חיפשתי את השם שלו בגוגל ומצאתי אותו בלינקדין. שלחתי לו הודעה, הוא כתב לי שכבר המון זמן הוא מחכה שניצור קשר, אבל לא האמנתי לו כל כך כי הוא לא הראה עניין בזה אף פעם. דיברנו קצת אבל היה קשה לשמור על קשר, ושנה לאחר מכן טסתי לבקר את המשפחה שלי בהולנד. אח של אמא שלי גר שם כבר הרבה שנים. שאלתי את הרב אם יש עניין להיפגש עם אבא והוא ענה שכן, אז קבעתי איתו פגישה.

"באחד הימים אבא בא לבית של דוד שלי, פתחתי לו את הדלת, והוא חיבק אותי עם דמעות. אני לא יכול לומר שהרגשתי אותו דבר, אבל החזרתי חיבוק כי כיבדתי אותו. הלכנו לבית קפה באזור, דיברנו הרבה על אמא שלי והוא סיפר לי דברים שלא ידעתי, וגם הראה לי תמונות שאף פעם לא ראיתי. היה נחמד להיפגש איתו, אבל מאז לא שמרנו על קשר. אחרי הכל, אנחנו חיים בארצות שונות ואני פחות מחובר לאינטרנט. אגב, הילדים שלו, שהם אחים חורגים שלי, כותבים לי מדי פעם שהם שומעים את השירים שלי ומאוד אוהבים, אז יוצא שאנחנו מתכתבים לעיתים רחוקות. החיים שלנו בעולם הזה מאוד מורכבים אבל אם מסתכלים טוב רואים שהמון טוב מקיף אותנו כל הזמן".