האבא של הרביעייה חושף: "כך עברו עלינו שמונת החודשים עד ללידה"

"אנחנו מאושרים, נולדו לנו ארבעה שליחים חדשים", במילים אלו משיב לי בועז קליין, שליח חב"ד בעיירה ברילוצ'ה שבארגנטינה, כשאני מנסה להתעניין מה שלומם בימים אלו, כשהידיעה על הולדת הרביעייה מכה גלים ומתפרסמת כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי.

לא קל למצוא אצלו זמן פנוי לשיחה, הוא עסוק במשך כל שעות היום בטיפול בתינוקות, וממשיך במקביל להיות מעורב מרחוק בניהולו של בית חב"ד בברילוצ'ה שלרגע אינו פוסק לתפקד. נכון לעכשיו הם נמצאים בארץ, כאן גם נולדה הרביעייה, אך לו ולאשתו ברור שבקרוב מאוד הם יטוסו להמשך השליחות בארגנטינה – שליחות חייהם.

העיירה ברילוצ'ה

חיים של שליחות

העיירה ברילוצ'ה, בה מתגוררת משפחת קליין, היא למעשה הנקודה הדרומית ביותר בעולם שיש בה שליחים יהודיים. "כדי להגיע מהארץ לברילוצ'ה יש לעבור יותר מ-30 שעות טיסה, בהן מחליפים מטוס לפחות שלוש פעמים, ולפעמים גם להחליף שדה תעופה", מתאר בועז. "למעשה, בכל פעם כשאנו טסים לבקר את המשפחה בארץ או חוזרים לחו"ל אנו צריכים לעבור מסע של יומיים וחצי. אבל הדבר המעניין הוא שברילוצ'ה, על אף היותה מרוחקת מישראל, מלאה במטיילים יהודים ובכל שנה יש אלפי יהודים שמגיעים אלינו. בדרך כלל אלו צעירים שסיימו צבא, יוצאי יחידות מובחרות, חלקם הגדול מתגוררים בקיבוצים. היו אצלנו מפקד חיל האוויר, רמטכ"ל לשעבר ועוד דמויות מהדרגים הגבוהים ביותר. הם באים עם תרמיל על הגב וברק בעיניים, מחפשים מקום בו יוכלו לפתוח את הלב, בלי האינטנסיביות והלחץ שיש בארץ. כמובן שיש גם יהודים ממדינות אחרות, אמריקאים, קנדים, ועוד.

"מהיום שהקמנו את בית חב"ד הגיעו אלינו מאות אלפים, וזה הפך אותנו להיות מזוהים מאוד עם הטיולים בברילוצ'ה. אין פעם שאני מגיע לביקור בארץ ולא פוגש אנשים שלוחצים לי את היד ולא מאמינים שזה אני. לפעמים הם ממש מתלבטים ושואלים: 'זה אתה השליח, או מישהו שדומה לו?' בדיוק לאחרונה, הבת שלי הגיעה לבית החולים לאחר שנולדה הרביעייה ופגשה במסדרונות מישהו שהסתכל עליה שוב ושוב ואז שאל אותה: 'את שיינא?' כשענתה בחיוב, הוא התרגש עד דמעות: 'את זו שלימדת את אשתי להדליק נרות שבת ואותי לברך'".

כאשר בועז מדבר על ילדיו, הוא מציין שהוא רואה אותם כחלק בלתי נפרד מהשליחות. שיינא בת התשע ושניאור בן השלוש הם שותפים מלאים לכל הפעילות ויש להם קשר ישיר עם הישראלים שבאים להתארח. "במשך שנים הייתה לנו משפחה קטנה", מציין בועז. "אנחנו נשואים כבר 14 וחצי שנים, ושליחים קצת יותר מ-14 שנה בברילוצ'ה. שיינא נולדה חמש שנים אחרי שהתחתנו, ושניאור  נולד שש שנים אחריה. שניהם נולדו בארץ, אחרי עזרה של טיפולים, אמנם עדינים, אך תמיד היה צורך בהתערבות. בכל פעם היינו בארץ במהלך הטיפול ולאחר מכן במשך חודש אחרי הלידה, ואז חזרנו לשליחות".

המשפחה של בועז קליין

ואיך חוויתם את התקופות של הציפייה וההמתנה להריון?

"מכיוון שאנחנו חסידי חב"ד אנו כותבים לעתים קרובות לרבי באגרות קודש, וכשכתבנו לו על נושא הציפייה לילדים, פתחנו את האגרות וראינו ציטוט מדהים: 'מי שדואג לילדים של הקב"ה, הקב"ה דואג שיהיו לו ילדים במידה כנגד מידה, אך לא באופן אחד על אחד, אלא באופן של כמה פעמים ככה'. באותם ימים לא חלמנו שהמילים 'באופן של כמה פעמים ככה' יתבררו לבסוף כברכה מרובעת, לא חשבנו שיבוא יום שתיוולד לנו רביעייה.

"במשך השנים", מוסיף בועז, "גם קיבלנו הרבה חיזוקים מאנשים אחרים שהכרנו שזכו בילדים מעל לגדר הטבע. אני מכיר אישית בני זוג שיש להם בעיה משולבת מאוד מורכבת שהובילה לכך שהרופא סירב לאפשר להם טיפולים, כיוון ש'הטיפולים יאפשרו לכם סיכוי של אחד למיליון, ובמצבים כאלו לא מטפלים'. אותה אישה הייתה בעלת אמונה חזקה, היא המשיכה להתפלל וגם עשתה סגולה מיוחדת. לאחר מכן היא זכתה להריון טבעי, בלי שום טיפול. זה חיזק אותנו מאוד. הפנמנו את ההבנה שהקב"ה לא מוגבל, וברגע שיגיע הזמן הוא פשוט ייתן לנו, ואין גבול לברכה שהוא יכול לתת. כמובן שעדיין ההמתנה הייתה קשה, אנחנו בני אדם ובכל פעם מחדש כשחווינו אכזבה הרגשנו שאנחנו שוקעים בכאב. אבל ניסינו להתחזק ולחזק גם זוגות אחרים במצבים כמו שלנו. גם עכשיו אני מרגיש שליחות מיוחדת לחזק אנשים. יש כל כך הרבה כאלו שמצפים, וחשוב שידעו שיש בתחום הזה הצלחות מדהימות והקב"ה שולח ניסים גלויים".

"אשתי אמרה לי: 'אין סיכוי'"

את היום שבו הם התבשרו על הרביעייה הוא לא מסוגל לשכוח. "היינו אז בארץ, אחרי שעברנו טיפול מסוים. כבר הבנו שהטיפול ברוך ה' הצליח והגענו לרופא כדי לוודא שהכל תקין. הרופא התחיל לעשות בדיקת אולטרסאונד. בתחילה הכל היה נראה רגיל, והוא אמר: 'הנה, בורכתם', לאחר מכן הוא גילה משהו ואז חייך: 'טובים השניים'. הבנו שכנראה יש תאומים, אך פתאום הוא הסתכל על המסך והחיוך שלו קפא. הטון שלו השתנה בבת אחת והוא אמר לנו: 'רגע, יש פה שלושה, בעצם ארבעה', הוא הפך להיות תקיף והבהיר לנו: 'הריון כזה הוא בסיכון גבוה מאוד. אין שום אפשרות לקדם אותו ככה'. הוא בכלל לא נתן לנו שיקול דעת, אלא הבהיר שחייבים לעשות דילול, כדי שהכמות לא תפגע באיכות. אנחנו היינו עדיין בהלם מהבשורה, בקושי הבנו על מה הוא מדבר, אבל בליבי כבר ידעתי שאני לא מסוגל לדמיין בכלל אפשרות של דילול. לא אמרתי דבר, כי רציתי להשאיר את ההחלטה לאשתי, שכן אחרי הכל מדובר בגוף שלה ורק היא יכולה לקבל את ההחלטה. אבל ברגע שיצאנו מהחדר היא הודיעה לי: 'אין סיכוי', והבנתי שהמחשבה שלנו זהה. בכלל, לאשתי יש חוזקות מיוחדות, ולאורך ההיריון, כשהועלתה בכל פעם מחדש שאלת הדילול, היא חיזקה את שנינו ואמרה: 'אני לא נוגעת בברכה שהקב"ה נתן לנו, מי שנתן את הברכה – ידאג בוודאי לטפל בה'. אגב, גם בנושא זה פתחנו את אגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש והופיע שם מכתב מדהים בו הרבי מברך שליח כלשהו בכל מיני ברכות, ולבסוף מציין: 'שיהיה ריבוי בכמות ובאיכות'. הרגשנו שזו ברכה מיוחדת למצב שבו אנו נמצאים".

ברגע שהתבשרו בני הזוג על כך שמדובר ברביעייה, הם החליטו להישאר בארץ עד ללידה. "כששאלנו את הרופאה הפרטית שליוותה אותנו – ד"ר נילי ינאי, אם אנו יכולים לטוס לארגנטינה, היא הגיבה: 'לטוס לחו"ל? מאזור החיוג שלי אתם לא יוצאים'", נזכר בועז, "כך נשארנו כאן בהתרגשות גדולה, כשאנחנו סופרים את הימים עד ללידה ומתפללים על בריאות שלמה לאשתי וגם לתינוקות".

ואיך עברו חודשי ההיריון?

"מבחינה רפואית הכל עבר באופן חלק ברוך ה', כל הבדיקות היו תקינות וההיריון התפתח כראוי. אבל ברור שלאשתי לא היה קל – כל אישה שעברה הריון יודעת כמה זה לא פשוט, וכאן מדובר על שמונה חודשים שבהם היא נאבקת כדי לקחת עוד נשימה, לדחוף עוד אוכל, ולחפש תנוחה כדי להצליח לעצום עין. היא אמרה לי פעם שהיא מרגישה כמו מישהו שעובד בעבודה במשמרות, רק שהמשמרת שלה מתארכת ומתארכת עד אין סוף. לאורך כל התקופה הזו העמדנו מול עינינו את המשימה לעשות כל דבר בצורה האופטימאלית, כדי לתת סיכוי לתינוקות לשרוד, למשוך את ההיריון כמה שיותר ולאפשר גם לאשתי לנוח ולדאוג לעצמה. במצבים שהתעורר קושי או חשש הזכרנו לעצמנו את הסטטיסטיקה שאומרת שבמקרה אחד מתוך 700 אלף נולדת רביעייה. חיזקנו את עצמנו בכך שאם הקב"ה ייעד לנו כזה פרויקט, הוא סומך עלינו ובוודאי מלווה אותנו".

שיתפתם את הסביבה בכך שעומדת להיוולד רביעייה?

"שיתפנו רק את אמא שלי, והיא הייתה מדהימה ועודדה את אשתי כל הזמן שהיא בוודאי תהיה האמא הכי טובה לתינוקות, אמא שלי גם עזרה לנו המון עם הילדים הגדולים בתקופה שבה אשתי הייתה מאושפזת במחלקת הריון בסיכון. מכרים ובני משפחה שפגשו אותנו שיערו שכנראה יש תאומים, אבל על רביעייה אף אחד לא חלם".   

ארבעה תינוקות בריאים

את יום הלידה בועז לא מסוגל לשכוח. "זה דווקא לא היה התאריך המיועד, ובכלל לא חשבנו שהלידה תהיה באותו יום", הוא מגלה. "אשתי הייתה מאושפזת במחלקה בסיכון, זה היה אחרי תקופת החגים בה היא הייתה לבדה באשפוז במשך ימים ארוכים. ממש חיכינו שיעברו החגים והילדים ישובו למוסדות כדי שאוכל לבקר אותה ולשבת איתה בניחותא. באותו יום זו הייתה התוכנית – להיות כמה שעות ביחד. בשלב מסוים אשתי ביקשה ממני לחזור הביתה, כדי לקבל את הילדים שחוזרים מבית הספר, אבל אני החלטתי בכל זאת להישאר עוד קצת. משמיים דאגו שאהיה במחלקה באותם רגעים, כי זמן קצר לאחר מכן ניגשה אלינו הרופאה, מנהלת המחלקה, והודיעה לאשתי: 'אנחנו הולכים לנתח היום, אכלת משהו?' אשתי השיבה לה שבדיוק סיימה לאכול, אך הרופאה אמרה: 'לא נורא, ננתח בכל זאת', וגם הסבירה לנו: 'זה לא ניתוח חירום, אבל ראינו שהתינוקות הגיעו למשקלים טובים ומכיוון שאנחנו לא רוצים להיקלע בהמשך לסיבוכים, אנו מעדיפים לנתח עוד היום".

מאותו רגע התרחשו הדברים במהירות: "בתוך כמה שעות כבר נכנסו רופאים לחדר כדי להכין את אשתי לניתוח, אני התלוויתי אליה לחדר הניתוח, בתחילה שררה שם דממה ופתאום נשמע קול בכי ויצא תינוק אחד, עוד קול בכי ויצאה תינוקת, אחר כך עוד תינוק ואז תינוקת נוספת. כולם שקלו סביב קילו וחצי, אבל היו בריאים ושלמים ברוך ה'. כמובן שאשפזו אותם בפגייה. זה גם המקום להודות לצוות הרפואי המסור של בית חולים שיבא שבאמת יצא מגדרו כדי לתת לנו את התנאים הטובים ביותר, וגם במשך התקופה שלפני הלידה ליוו אותנו הרופאים במקצועיות רבה עם המון אמפתיה. לא שמענו אפילו ברמז את דעתם על ההיריון שלנו. חווינו חוויה חיובית ממש".

בפגייה טופלו ארבעת התינוקות שחלקם נזקקו בתחילה לתמיכה נשימתית. הרופאים הבהירו להורים הנרגשים שברגע שהתינוקות יגיעו למשקל היעד, הם ישוחררו. "היו שניים ששוחררו ראשונים, אחר כך שוחרר עוד תינוק, ולבסוף שוחרר גם התינוק הרביעי", מפרט בועז.

ממשיכים בשליחות

איך נראים כעת החיים שלכם אחרי שינוי כל כך דרסטי?

"האמת היא שאנחנו עדיין מנסים להתרגל לסטאטוס החדש", צוחק בועז, "מקובל לומר שבדרך כלל בילד הרביעי מחליפים רכב, אבל אנחנו צריכים ישר לקפוץ לרכב של שמונה מקומות. מבחינה מעשית ברור שהטיפול בתינוקות שואב אותנו לגמרי, זו עבודה סביב השעון והיא לא פוסקת. אבל ברוך ה' עם ישראל מתגייס לעזור, יש לנו בני משפחה מדהימים וחברים יקרים שלא גומרים להתעניין במה שצריך וגם באים בפועל כדי לעזור ולטפל. כל עזרה כזו מקלה עלינו מאוד. כעת אנו ממתינים בסבלנות לברית של אחד הבנים. לאחד כבר חגגנו, והשני צריך להעלות עוד כמה גרמים במשקל כדי שיוכל לעבור את ברית המילה".

ומה אומרים האחים הגדולים של הרביעייה?

"שיינא ושניאור מאושרים, הם כל כך רצו אחים קטנים וכשנודע להם שזו רביעייה הם בכו מרוב אושר. החיוך לא יורד להם מהשפתיים, הם פשוט לא מעכלים. אגב, יש לנו לא מעט חברים שהתקשו להאמין כשנודע להם על הרביעייה. קיבלתי הרבה מאוד הודעות זהירות שניסו לברר אם זה נכון, ומראש התנצלו אם הבינו בצורה שגויה".

ואי אפשר שלא לשאול – מה עם השליחות בארגנטינה? אתם חושבים להמשיך אותה?

"מה השאלה בכלל? ההרכב המשפחתי החדש לא רק שלא יכביד עלינו, אלא להיפך – יש לנו כעת עזרה עם עוד ארבעה שליחים קטנים חדשים", הוא משיב בהומור, ואחרי רגע מתרצן: "כמובן שנצטרך לעשות שינויים קלים בפעילות והתאמות מסוימות, אבל ברור לנו שבקרוב נחזור לשם. אנחנו רק מחכים שהתינוקות עוד קצת יגדלו, ונטוס כולנו יחד לארגנטינה. אנחנו ממש מצפים לכך".