הילד הקיבוצניק והנער שחלם להפוך לנזיר: השחקנים המפורסמים בסיפור חיים מרגש

כשעמרי ורטש הקים לפני 20 שנה את תיאטרון 'נקודה טובה' הוא לא שיער כמה לבבות הוא יזכה לקרב בזכות התיאטרון. גם עמיחי חזן, כיום השותף שלו לתיאטרון, לא חלם שהתיאטרון הקטן יצמח ויתרחב, והם יופיעו ברחבי הארץ לפני קהלים כה שונים ומגוונים.

אבל האמת היא שאם הייתם מספרים לשניהם בעודם נערים על כך שהם יופיעו בהצגות מלאות במסרים יהודיים, כשהחזון שלהם הוא לחשוף את הצופים למסרים של יהדות ואמונה מהמורשת היהודית, הם בוודאי היו בטוחים שאתם הוזים.

שניהם הגיעו מרקעים מרוחקים כל כך מהיהדות, כל אחד מהם עבר מסלול פלאי בהשגחה פרטית מדהימה שהוביל אותו אל התיאטרון ואל מה שהם רואים כשליחות חייהם. בימים אלו, בין הופעות ברחבי הארץ לכתיבת הופעה חדשה, הפגשנו אותם לשיחה מרתקת, בהם הם חושפים את סיפוריהם.

מהקיבוץ אל החסידות

"נולדתי בקיבוץ רוחמה של השומר הצעיר בדרום", מספר עמרי, "בגיל 16 עזבתי עם הוריי את הקיבוץ ולמעשה חוויתי משבר גדול, כי הקיבוץ היה כל חיי ולא הכרתי שום דבר אחר. עברתי ללמוד בכפר סבא אך לא מצאתי את עצמי בעיר, וכך הלכתי ללמוד תיאטרון במצפה רמון, אך לא סיימתי את הלימודים, כנראה בשל בעיות קשב וריכוז, או במקרה שלי - קשב וריקוד".

את הלימודים עמרי לא סיים, אך זה לא מנע ממנו להופיע על במות גדולות, לעבור להתגורר בתל אביב ולהפוך לשחקן מוכר. זמן קצר לאחר מכן הוא קיבל הזמנה להצטרף לקבוצה ייחודית באיטליה העוסקת ב'תיאטרון מודרני'. "מי שיזם את הקבוצה הזו הוא אחד הבימאים המפורסמים בעולם", מסביר עמרי, "והחמיא לי מאוד שהוא הציע לי להצטרף אליו. היו מלבדי בקבוצה עוד שישה שחקנים שהגיעו מארצות שונות בעולם, אחד מהם היה פקיסטני. הפכנו לתיאטרון בינלאומי והופענו בשפות אנגלית וצרפתית. התיאטרון שלנו היה מבוסס על הרעיון שהשחקן הוא זה שאמור להוביל את העלילה, ואנחנו עשינו זאת בשילוב של עבודה רוחנית שכללה שירים עתיקים, עמידות ראש הקשורות ליוגה ועוד תרגולים פיזיים שונים".

ואז, דווקא שם, כשהוא באיטליה, מרוחק כל כך מכל מה שקשור ליהדות, החל עמרי לחוש פתאום את הרצון להתקרב לדת. "הרגשתי תחושות רוחניות מאוד של קרבת אלוקים", הוא מתאר, "משהו בלב שלי התעורר, רציתי מאוד לשמור שבת וכשרות, אבל לא ידעתי איך".

כשעמרי מספר על כך הוא נשמע עדיין המום. "אין לזה שום הסבר הגיוני", הוא אומר, כי כאשכנזי בן קיבוץ לא ראיתי עד אז תפילין, ולרגל הבר מצווה קיבלתי אופניים. לא ידעתי מה זו שבת ואיך שומרים כשרות. איזה דבר בעולם יכול לגרום לי לקרבת האלוקים הזו? אין לי לכך שום הסבר".

מכיוון שבאותם ימים לא היה לו את מי לשאול, הסתפק עמרי בניסיון לעשות את הדברים שהיו ידועים לו. "בכל ליל שבת הדלקתי נרות, מבלי לדעת באיזו שעה נהוג להדליק ומה צריך לברך. נמנעתי מאכילת בשר לא כשר, אבל לא היה לי מושג בנוגע לשמירת כשרות אמיתית. באחד הימים הזדמן לי לשוחח עם הבמאי של התיאטרון שלנו על הרצונות הרוחניים שלי. דווקא הוא הקשיב לי ברצינות מרובה, ואז שאל אותי: 'אתה יודע למה יהודים מתפללים בכזו צורה?' כשהוא מדגים לי צורת יהודי מתפלל, ואז השיב: 'כי זוהי צורה של נר, וזה מה שמאפיין את היהודי – הוא מפיץ אור, אבל לא בגלל החיצוניות שלו אלא בגלל הפנימיות'. ואז הוא פנה ואמר לי: 'אל תנסה לשמור מצוות מבחינה חיצונית, חפש את השורשים שלך', והוא גם נתן לי במתנה את הספר הראשון שקראתי על היהדות - 'סיפורי הבעל שם טוב'".

כשהיה עמרי בן עשרים התפרקה קבוצת התיאטרון שאליה השתייך. הוא החליט להמשיך לניו יורק כדי להדריך שחקנים בשיטה הזו, אך לא הרגיש שהוא מגשים את עצמו, ולאחר תקופה קצרה שב לארץ. "הייתי נתון בהתעוררות רוחנית גדולה", הוא מספר, "והרגשתי שיותר מכל דבר אחר אני רוצה להתקרב ולהבין מה הייעוד שלי בעולם. כך התחלתי ללמוד חסידות, ובעיקר חסידות ברסלב. כך התקדמתי עוד ועוד בעולם התשובה, בתהליך שנמשך עד היום.

"באותם ימים גם הכרתי צדיק ירושלמי גדול – רבי אשר פריינד, הוא השפיע על חיי מאוד והוא זה שהנחה אותי לכל אורך הדרך. באחד הימים הוא שאל אותי במה אני מתעסק והשבתי לו: 'בתיאטרון'. באותו רגע הוא קפץ ממקומו, והודיע לי: 'תעשה ואל תתבייש'. בזכותו הבנתי שלמרות שחזרתי בתשובה אני יכול להמשיך בעיסוק המקצועי שלי. זה היה עבורי חידוש, כי עד אז לא הופעתי במשך תקופה ארוכה, כי הרגשתי שאני צריך לוותר על כל מה שידעתי ואהבתי לעשות. רק אחרי שהוא אמר לי את הדברים התחלתי להבין שהתיאטרון הוא בדיוק הייעוד שלי".

חלום הנזיר הטיבטי

גם עמיחי חזן עבר מסלול חיים מרתק עד שהגיע לעולם היהדות. בשונה מעמרי הוא דווקא גדל במשפחה דתית-לאומית, אך בגיל 17 התרחש אצלו משבר של זהות. "צצו אצלי שאלות שהעסיקו אותי מאוד", הוא מסביר, "הרגשתי שהמצוות וההלכות מגבילות אותי, וכשניסיתי לחקור לא הגעתי לתשובות. באותם ימים, כחלק ממסע החקירות שלי, קראתי על תורות המזרח השונות והרגשתי אני נמשך אליהן. קראתי המון ספרים על דתות המזרח ובעיקר על הבודהיזם, חלמתי על הרגע שבו אוכל לעלות למנזר, להתנתק מהכל ולעשות כל היום מדיטציות עד שאגיע להארה רוחנית גדולה. זה מאוד קסם שלי, בניגוד ליהדות שנראתה לי באותם ימים טכנית ויבשה. לצערי לא הרגשתי את השורשים הרוחניים שיש לה, הגעתי למסקנה שהדרך בה חונכתי לא מתאימה לי עוד".

מסע החיפושים שבתחילה היה זהיר הפך מהר מאוד למרד גדול. "הורדתי את הכיפה ושיניתי את שמי ל'לוטוס' – שם של צמח", מספר עמיחי, "המשכתי לקרוא הרבה על רוחניות ותכננתי את היום שבו אטוס למנזר בקצה ההר בטיבט. במקביל גם פיתחתי מאוד את תחומי האומנות, הציור, התיאטרון והמוזיקה. עזבתי לגמרי את הלימודים הסדירים ונשארתי רק בשיעורי מוזיקה ומחשבת ישראל שאליהם התחברתי. ביתר שעות היום הייתי משוטט ביערות ירושלים, עושה תרגילי מדיטציה ולומד ציור ואומנות באוניברסיטה ובבית ספר בצלאל".

מתוך ההצגה ''תיקון חצות'' צילום: אושרי כהן

כשהגיע עמיחי לגיל גיוס הוא רצה לעזוב את הארץ ולהגשים חלומות במרחקים, אך אחותו שכנעה אותו להישאר, כשהיא מבהירה לו: "בכל שלב תוכל להתחרט". "נשארתי בארץ ועברו עליי שנים של התמודדות לא פשוטה בצבא", הוא מספר, "הרגשתי ריקנות מאוד גדולה, הסתובבתי כל הזמן מהורהר, לא הרגשתי שאני שייך לשום מקום. עד שהגיע יום בו פגשתי בסייעתא דשמיא יהודי יקר חוזר בתשובה שנהג לקיים פעם בשבוע ערב מיוחד עם שירים, ניגונים וסיפורים. אחרי שביקרתי אצלו כמה פעמים, הרגשתי שזה בדיוק מה שחיפשתי. בזכותו התחברתי לקב"ה לא מתוך שאלות או תשובות, אלא מתוך אמונה אמיתית ועמוקה. הרגשתי שמצאתי את מה שחיפשתי במשך החיים, ואחרי שנתיים של ריקנות וכאב, חזרתי סוף-סוף לשמירת מצוות".

עמיחי מדגיש שזה לא קרה ברגע אחד, אבל צעד אחר צעד, עם הרבה שיחות ועבודה עצמית הוא הגיע להבנה שההלכות בתורה שיורדות לפרטים לא נועדו כדי להכביד, אלא יסודן בהררי קודש. "הבנתי גם את החשוב מכל – אדם שיושב במנזר ומנסה להתנקות מענייני העולם הזה, בעצם משקר על עצמו, כי הוא נמנע מלהשפיע על העולם. רק אדם שמתחתן, מקים בית ומגדל את הדור הבא, הוא זה שמשפיע על העולם באופן המשמעותי ביותר".

השאיפה: להפיץ טוב

דרכיהם של עמרי ועמיחי נפגשו זמן קצר אחרי שהתחילו בתהליך ההתחזקות. עמרי התגורר אז ביישוב איתמר, ואילו עמיחי היה נער גבעות. "עמיחי פנה אליי ודחק בי לעשות הצגה משותפת", נזכר עמרי, "וכך יצאנו  בהצגה הראשונה שלנו שנועדה לילדי השומרון. מהר מאוד התפתחנו ולאחר הדרכה שקיבלתי מר' אשר, הרגשתי שהשמיים באמת נפתחים וההצלחה הייתה גדולה. העלינו הצגות ילדים בזו אחרי זו, כולן עם מסרים והרבה יהדות. מאז כבר עשרים שנה שאנו מעלים את ההצגות האלו בכל רחבי הארץ, ובשנים האחרונות הוספנו גם הצגות למבוגרים ובני נוער. התחושה האישית שלי שזוהי שליחות של ממש, כי באמצעות התיאטרון ניתן בעצם לדבר כמעט על כל נושא, ולהעביר תכנים ומסרים. בנוסף, אנו מציעים בשנים האחרונות גם את תיאטרון 'אור חוזר' – זהו תיאטרון פלייבק, בו אנו מזמינים אנשים מהקהל כדי לספר את סיפור חייהם ואנחנו מציגים אותו בספונטניות".

עמיחי ועמרי בהצגות. צילום: אושרי כהן

צילום: אושרי כהן

כמי שכותב את ההצגות, מביים אותן וגם משחק בהן, אתה חושב שיש דברים שאתה נאלץ לוותר עליהם בשל היותך שומר מצוות?

"לגמרי לא. אני לא מוותר על שום דבר מבחינה מקצועית, ולא רק זה, אלא שאני אפילו מתעסק בדברים הרבה יותר מהותיים. כי התיאטרון שלנו לא מביא סתם סיפורים והצגות, אלא מנסה באמת להעלות דברים הנוגעים לנפש היהודית ותיקון העולם והמידות. אני מקפיד לא לטייח, ובהצגות שלנו ניתן להיתקל גם בדיבורים על משברים והתמודדויות. אני שואף להעביר דרך התיאטרון מסרים של אמונה, ואמונה לא תמיד נמצאת באור, אלא פעמים רבות היא בתוך החושך. אני מרגיש זכות גדולה שכל המסרים האלו עוברים דרכי, אך יחד עם זאת ברור לי שאני לא זה שמנהל את התיאטרון, אלא בסך הכל השליח".

ואילו עמיחי מוסיף: "בתקופה בה הייתי רחוק משמירת מצוות, הרגשתי שהדבר שחסר לי ביותר הוא הלב והחוויה שבמצוות. זהו בדיוק הדבר שאני מנסה כיום להעביר ככל שניתן דרך התיאטרון. כך נולדו ההצגות שלנו, כמו ההצגה שהעלינו לאחרונה 'הרגע המאושר בחיי' שמספרת את סיפורו של ליאור שי, יהודי יקר באדם שכל חייו נהג לומר 'זה הרגע המאושר בחיי', גם בזמנים קשים בהם חלה וידע שימיו ספורים. יש לנו גם הצגה על הרב אהרון  מרגלית, מחבר הספר 'אתהלך' שמדבר המון על אמונה ומחבר את הלבבות לתפילות וללב היהודי, וכן יש עוד הצגות בנושאים שונים ומגוונים".

מתוך ההצגה - הרגע המאושר בחיי. צילום: דניאל לוי

צילום: דניאל לוי

גם הוא בטוח שהתיאטרון הוא שליחות חייו. "אני מסתכל על הבחור שהייתי לפני 25 שנה, בימים בהם לא חלמתי שאקים משפחה ואשמור מצוות, וכיום כשאני מתפלל תפילות שבת מוקף בילדיי, אני חש סיפוק כל כך גדול, ומרגיש שזו ממש חובה לזכות גם אחרים לחיים מלאים באור בזכות התורה וההלכה".