פרשת וישב: מה הקשר בין יוסף הצדיק, משכן שילה ונרות חנוכה?

במצוות הדלקת נר חנוכה, ישנו פרט חריג שלא מופיע במצוות אחרות, והוא: להדליק את הנרות בפתח הבית או בחלון הפונים לרשות הרבים, כדי שכמה שיותר אנשים יראו את הנרות.

הנתון הזה – קיום המצווה לעין כל, חריג מאוד במערכת המצוות של תורתנו הקדושה, אשר מלמדת אותנו על קיום מצוות מתוך רגש חם ולב פנימי, ללא צורך בהחצנה ופרסום.

פרשת וישב נותנת לנו פרספקטיבה מעניינת להבנת העניין.

כשיעקב אבינו נפרד מבניו לפני פטירתו, הוא אפיין כל אחד מהם וברך אותו בברכה אישית ותואמת לאישיותו. ליוסף הוא אמר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מ"ט, כ"ב).

רש"י מסביר את דברי יעקב: "בן פרת עלי עין - חינו נטוי על העין הרואה אותו. בנות צעדה עלי שור - בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו. ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת במקום שאפשר לראות משם". בפשטות, יעקב מציין את יופיו המיוחד של יוסף, שהוא נשא חן בעיני כל רואיו ואפילו נשות מצרים עלו על חומות מצרים כדי להביט בו.

מעצם העובדה שיעקב בחר לציין את יופיו של יוסף, וודאי שטמון כאן מסר אקטואלי. כדי להבין את העניין, נפנה לעניין הלכתי אשר ממנו תצמח תובנה חשובה לחיים של כולנו.

כשבני ישראל היו במדבר, הם בנו משכן נייד אשר ליווה אותם במסעם. לאחר הכניסה לארץ ישראל, המשכן עבר כמה תחנות, ואחת מהן הייתה בשילה, בנחלתו של יוסף, למשך 369 שנה. בשנת 2928 לבריאת העולם, בנה שלמה את בית המקדש בירושלים, בחלקו של שבט יהודה, עם "מובלעת" של שבט בנימין - "מֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה – הַר הַבַּיִת, הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת. וּמֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין – אוּלָם וְהֵיכָל וּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים" (מגילה כ"ו, א').

אחת העבודות המרכזיות במשכן ובבית המקדש הייתה כמובן הקרבת הקורבנות. רוב סוגי הקורבנות היו נאכלים (בחלקם) על ידי הכהנים או על ידי הבעלים של הקורבן – כל קורבן והדינים שלו.

בכל מה שקשור לאכילת הקדשים, היה הבדל משמעותי בין משכן שילה לבית המקדש. כשבית המקדש היה במקומו הקבוע בירושלים, הקרבן חייב היה להיאכל או בתוך תחומי בית המקדש או בין חומות העיר העתיקה של ירושלים – תלוי לפי סוג הקורבן, אולם אף קרבן או מנחה לא יכול היה להיאכל מחוץ לחומות. אם בשר קרבן או מנחה יצאו מתחומי חומות ירושלים, קדושתו חוללה והם היו צריכים להישרף. לעומת זאת, במשכן שילה, ניתן היה לאכול את הקדשים בכל מקום שממנו ניתן לראות את המשכן בשילה. אפילו אם אדם עמד על פסגת הר במרחק עשרות קילומטרים ממשכן שילה, אולם הוא ראה לפחות חלק מהמשכן, מותר היה לאכול שם את הקורבנות.

במילים אחרות, קדושת משכן שילה "התפשטה" לכל מקום שהעין יכלה לראות את המשכן, ואילו בית המקדש אשר בירושלים, קדושתו התרחבה רק עד חומות העיר.

ההבדל הזה קשור ליוסף.

התלמוד כותב, שהסיבה שקדושת משכן שילה אשר היה בנחלתו של יוסף התפשטה עד מקום שניתן לראותו, קשור לפסוק שאמר יעקב ליוסף: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר". כך כותב התלמוד: "רבי אבהו אמר, אמר קרא, בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלא עיניה" (זבחים קיב ע"ב). "רבי יוסי ברבי חנינא אמר... עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל בין השנואין". "בין השנואין - שילה קדשיו נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו" (רש"י). מדהים.

יוסף סירב לאפשר לעיניו ליהנות מהיופי והפיתוי של אשת פוטיפר, שניסתה נואשות לפתות אותו לדבר עבירה. יוסף ידע שהיא לא שייכת לו אז הוא הוריד ממנה את עיניו. השכר שהוא קיבל על שליטה עצמית זו היה שכל מי שרואה את המשכן שבנחלת יוסף, מכל מקום, מושפע מקדושתו ומותר לו לאכול בו קדשים. כשאתה שומר את עיניך מפני מה שלא שייך לך, אתה מאפשר לעצמך להתרחב ולכבוש את כל מה שכן שייך לך. במשכן שילה, המוצב בשטח יוסף, זכו כל השבטים ליהנות מהקורבנות מכל מקום ממנו יכלה העין לראות את המשכן.

יוסף האמין שצריך לפרסם את השם יתברך לעולם כולו, יוסף סבר שעל היהודי להשפיע על כל מי שהוא יכול. ליוסף היה את הכוח הזה. אגב, יוסף גם חלם על כך שהאלומה שלו קמה וניצבת בשדה. עשיו היה "איש שדה" ויוסף הצליח להכניס גם לשם את קדושת הבורא. יוסף סבר – בורכת בכוחות? תוציא אותם החוצה, למקומות הכי מרוחקים: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מ"ב, ו'). פסוק זה הינו לא רק תיאור טכני של תפקידו כראש ממשלת מצרים, אלא גם תיאור של המשימה הרוחנית שלו: יוסף רואה את עצמו כאדם שיכול להזין ולהעניק השראה לכל העולם, גם למצרים.

עבור יוסף, המשימה של היהודי היא להפיץ את קדושת השכינה ולשנות את הנוף של הפלנטה שלנו. לכן, קדושת משכן שילה הניצב בחלקו של יוסף, התפשטה הרבה מעבר לכל חומה. היכן שאתה נמצא, כל עוד אתה יכול לפקוח את עיניך ו"לראות" את יוסף, אתה נמצא במקום קדוש ותוכל לאכול שם את הקורבנות הקדושים. זהו כוחו של יוסף. כשיעקב חשש לרדת למצרים, הקדוש ברוך הוא הרגיע אותו ואמר: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם... אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ג'-ד'). יוסף ישמור על העיניים שלך.

זה נכון גם בחיים האישיים שלנו. לא מספיק לעבוד את השם בקירות המבודדים של בית הכנסת ובית המדרש. הקדושה חייבת להתפשט גם כשאנו במשרד שלנו, בנסיעת עסקים או בחופשה. בכל מקום בו אנחנו נמצאים אנחנו צריכים להזין את עיננו ממשכן השם. אנו מוכרחים לבנות בלבנו משכן כה עוצמתי, שיהיה בכוחו להשפיע עלינו בכל מקום בו נהיה.

נשוב לחנוכה.

מצוות נר חנוכה היא "נר איש וביתו" (שבת כא ע"ב), אולם היכן להניח את הנרות? "תנו רבנן: נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים" (שם). המצווה היא להאיר איש בתוך אוהלו, "בתוך חומות הבית", ואז האור יוקרן החוצה, לרשות הרבים. פעם בשנה התורה מבקשת מאתנו שעד כמה שאפשר – ומבלי לפגוע באיש וביתו – להוציא את האור החוצה, לחשוף את האור המדהים לעולם החשוך שבחוץ, להאיר את הלילה של כולם.