סיון רהב מאיר: הסטורי של השכן ירוק יותר

פעם יכולנו להשוות את עצמנו רק לכיתה שלנו. אני זוכרת היטב מי הייתה מלכת הכיתה, או מי היה הספורטאי המצטיין. היינו רק שלושים ומשהו ילדים. אבל היום, בעידן הרשתות החברתיות, ה"כיתה" היא אינסופית, היא כל העולם. תמיד יש מישהו יותר יפה, חכם ומוצלח. ההשוואות האלה מחלישות. הרי לעולם לא נהיה הכי טובים, ואפילו לא נתקרב.

בפרשות השבוע האחרונות יש פירוט ארוך שנראה, לכאורה, מיותר. אחרי עקידת יצחק מספרים לנו על הבנים שנולדו לנחור אחיו של אברהם. בסוף פרשת תולדות מספרים לנו על כל הבנים של ישמעאל, והנשיאים הרבים שנולדו שם, דור אחרי דור. וגם בשבת הזו קראנו בסוף הפרשה על הצאצאים של עשיו, כל האלופים והמלכים.

המחנך הרב איתמר חייקין מסביר שיש כאן מסר עמוק: מדובר בניסיון חוזר שכל האבות והאימהות של האומה היו צריכים לעמוד בו. בעוד הם נאבקים על בן אחד שימשיך את דרכם, על ביסוס של משפחה אחת בארץ בתקופה של נדודים קשים – האח המתחרה כבר מקים לעצמו משפחה, עם וממלכה.

זה ניסיון לא פשוט, להביט בזולת המצליח בלי להתבלבל, בלי לפזול, בלי לסטות מהדרך שלך. הסטורי של השכן תמיד ירוק יותר. זה קשה, אבל זוהי הדרך האמיתית של מי שנאמן לעצמו ולאמת, ולא משווה את עצמו כל הזמן לאחרים.

לכן, אומר הרב חייקין, בפרט בדור שלנו, צריך לספר לעצמנו בכל שנה מחדש על הניסיונות האלה של אבותינו. הם מלמדים אותנו לא להתייאש מהצלחות נוצצות של אחרים, אלא להתמקד בשליחות שלנו. בסוף – הדרך שלהם הפכה לנצחית.

בהצלחה.

להיות נס

קצת הפסקתי להקשיב כשהרב זלמן וישצקי אמר אמש למאות הנשים בסדנת "מתחדשות": "אני רוצה לספר סיפור על נס!". אם אתם קוראים את הטקסטים שלי אתם יודעים שאני פחות מספרת פה סיפורי ניסים. אבל הנה הסיפור המפתיע שהוא סיפר:"לילה אחד הייתה רעידת אדמה בקליפורניה. הכול זז מהמקום, וגם בית הכנסת של חב"ד ברחוב פיקו המפורסם בלוס אנג'לס רעד כולו. כיסאות זזו ממקומם, סידורים נפלו, הכול הפך לבלגן אחד גדול.

"באותו זמן, בחור צעיר אחד ישב ולמד לבדו בבית הכנסת. הוא ראה מה קרה והחליט לסדר. הבחור עבד במשך שעות: הוא הכניס ספרים בחזרה למדפים, ניקה, טאטא, הרים, ובבוקר – לא ראו בכלל שהייתה שם רעידת אדמה. המתפללים הגיעו להתפלל שחרית, כל הבניינים בעיר הפוכים, ורק בית כנסת שלהם ניצל. איזה נס!

הבחור שמע אותם מדברים על הנס הגדול, ובהתחלה רצה לספר להם מה הוא עשה כל הלילה, אבל אז הוא נעצר והבין: זה נכון, היה פה נס. אני הנס שלהם.

אני חושב שיש כאן מסר עמוק. ציינו השבוע את י"ט בכסלו, היום שבו מייסד חסידות חב"ד יצא מהכלא אחרי שנעצר על הפצת החסידות. זהו היום שבו בעצם החסידות כולה יצאה מהכלא. אז זה מה שתנועת החסידות באה לומר לנו: אנחנו יכולים להיות הנס של מישהו אחר. אנחנו צריכים להיות הנס של מישהו אחר.

לא צריך לדבר יותר מדי, זה יכול לקרות מאחורי הקלעים, אבל זה אומר לקחת אחריות ולפעול בעולם הזה. אז תסתכלו על הילדים שלכן, על בן הזוג שלכן, וגם על אדם שפגשתן במקרה - ותחשבו: האם אנחנו יכולות להיות עבורם נס?".

יובל דיין נגד הבור הריק

כתבתי ליובל דיין שהמופע שלה לנשים באירועי "צמאה" בבנייני האומה היה מדהים, וקיבלתי בחזרה דבר תורה. וכך כותבת יובל:"בפרשת השבוע מופיע הפסוק שהוא אולי הכי חשוב עבורי בדרך שלי ליהדות: 'הַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מָיִם'. האחים זורקים את יוסף לבור ריק, בלי מים, ורש"י כותב שהבור לא היה סתם ריק: 'מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו'. כלומר, אין דבר כזה מקום ריק. אין בחיים ואקום. אין חלל. אם אין בבור מים טהורים ומתוקים – הנחשים והעקרבים ימצאו לעצמם מקום שם. וכשאנחנו ריקים – אז הדברים הכי גרועים יכולים חלילה לדבוק בנו.

"כל צורך, כל צמא, יתמלא במשהו, השאלה היא במה? האם במים חיים, בתכנים חיוביים, משמחים ומצמיחים, או בדברים מזיקים? כשהנפש מלאה במחשבות טובות, בעין טובה ובשמחה, אין מקום לייאוש, לקנאה, לחרדה ולעצבות להיכנס.

התובנה הזו נתנה לי כלי אדיר, איך להתנהל בעולם הזה בכלל ובתעשייה בפרט. הרבה פעמים בתקופות שבהן אני 'בור ריק', כשאני לא פותחת ספר, כשאני לא לומדת, אני מרגישה פתאום פחדים לא צפויים, או דברים שלא מתחברים כמו שצריך. כי אם יש ריק – ישר מגיעים נחשים ועקרבים... וכשזה מתחיל, אני מיד נזכרת שפשוט צריך להתמלא מחדש".

להיות נס – שתי דוגמאות

מאז שפרסמתי את הרעיון של הרב זלמן וישצקי על כך שאדם יכול להיות הנס של מישהו אחר, אני מוצפת בסיפורי ניסים. אבל סיפורי ניסים אנושיים, כאלה שאנחנו יכולים לחולל בעצמנו אחד לשני. הנה רק שתי דוגמאות:

• "בשכונה שלנו יש חבורת נערים שמסתובבת ועושה בלגנים בלילות. בערב החג האחרון הייתי זקוק לעובדים נוספים במכולת שלי, אז הצעתי לאחד מהם שיסחוב ארגזים, ואני אשלם לו על כמה שעות עבודה. מיד התחרטתי על זה, הוא נראה חצי עבריין, אבל להפתעתי הוא הצטיין ולקח את המשימה ברצינות. נתתי לו עוד ועוד משימות, והיום בשעות הערב הוא מנהל משמרת, ממש יד ימיני. לא מזמן הוא אמר לי שהוא מרגיש שקרה לו נס. הלכתי הביתה בתחושה שאני הייתי הנס שלו".
• מזל מלכה מנהלת את המוקד העירוני בקריית שמונה. אתמול כתבה לי כך: "ילד בן 13 בעיר היה בדרך לפנימייה עם מזוודה ובה דברים יקרי ערך. הוא הניח את המזוודה בתחנה ועלה מהר הביתה להביא משהו, ובדקה הזו המזוודה נעלמה. אמא שלו צלצלה למוקד, בדקנו עבורה את מצלמות האבטחה ופרסמנו על כך ברשתות החברתיות. המזוודה לא אותרה, אבל אנשי קריית שמונה התארגנו ותרמו לילד מזוודה, מחשב אישי, ציוד ומתנות נוספות ויקרות. החיוך שלו בתגובה היה שווה את הכול. בבוקר קראתי את החלק היומי על כך שאנחנו יכולים להיות נס של אחרים, ובסוף היום הזה, אמא של הילד אמרה לי בדיוק את אותן המילים: את הנס שלנו".

שנזכה לשים לב, ולהיות ניסים.

על פילאטיס וקבלות

בכלל לא הייתי אמורה להיות שם, באולם שבו דיברה המרצה הדס לוינשטרן מול מאות נשים. סיימתי את חלקי באירוע הזה כבר בתחילת הערב. אבל התחלתי להקשיב לה ולא הצלחתי לצאת. הנה שני רעיונות שהולכים איתי מאז אתמול:

• "מי כאן עושה פילאטיס?" היא שאלה. "בפילאטיס יש תנועות גדולות, שצריך בשבילן תנופה, וקל יחסית לעשות אותן. אבל מה שבאמת קשה בפילאטיס זה התנועות הקטנות, העדינות, שהן כמעט בלתי מורגשות. זה נכון גם בתהליכים של שינוי פנימי. לרוב קל לעשות מהפכות, עם טרקטור, וקשה יותר לתקן דברים קטנים, בפינצטה.

"חזרתי בתשובה לפני שנים, והיה קל יותר להפסיק ביום אחד לאכול צ'יזבורגר, מאשר להתחיל לעבוד על האישיות ולתקן את המידות. אלה הן התנועות הקטנות, המאתגרות יותר, עד היום".

והנה עוד מסר אחד של הדס: "יש היום נטייה לקבל על עצמנו דברים. להוסיף משימות ללו"ז. להספיק עוד משהו טוב. אני מנסה לעשות תשובה על הפרפקציוניזם הזה. נשים שואלות תמיד: 'מה אני יכולה להוסיף?', ואני אומרת: אל תוסיפי, תורידי. תעשי פחות. תתחזקי בלהוריד שתי משימות מסדר היום שלך. לפעמים הקבלה שלנו צריכה להיות לקבל על עצמנו פחות".

כל אחת ואחד מוזמנים לחשוב מה השינויים הקטנים והמאתגרים בחיינו, ואיפה אפשר לקבל על עצמנו דווקא - להפחית עומס.