איך אפשר לדעת שהתורה שבעל פה היא באמת מה', ולמה ה' לא מסר הכול בכתב?

למה לא להאמין רק למה שכתוב בתורה שבכתב? איך אפשר לדעת שה' באמת מסר לעם ישראל במעמד הר סיני גם תורה שבעל פה? ולמה ה' רצה בכלל שתהיה תורה שבעל פה, ולא רק תורה שבכתב?

הנה כמה פסוקים מתוך התורה שבכתב המעידים על קיומה של התורה שבעל פה, וכן על ציווי ה' ללמוד את התורה דרך החכמים:
א. "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה" (ויקרא כו, מו); "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח, כ). כלומר, בהר סיני ניתנו שני תורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
ב. "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם" (דברים ד, יד). בתורה שבכתב עצמה רשום כי ה' ציווה את משה רבנו ללמד את העם את החוקים והמשפטים מפיו, ולא רק למסור ספר תורה כתוב.
ג. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, יב). בהר סיני נמסרו למשה רבנו שני לוחות הברית, התורה שבכתב והתורה שבעל פה. משמעות המילה "מִּצְוָה" בפסוק היא להעיד כי לא ניתנו רק לוחות הברית והתורה הכתובה, אלא גם ה"מִּצְוָה" – פירוש התורה והוראות מעשיות לקיומן של המצוות. כמו כן, התורה שבכתב מעידה בסוף פסוק זה כי הדרך ללמד את העם את אופן קיום המצוות והתורה היא דרך הוראה והנחייה.
ד. "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (דברים לא, כד). התורה שבכתב מעידה כי ספר התורה שבכתב נמסר לבני ישראל רק עם פטירת משה רבנו. מכאן ניתן להסיק שעד פטירת משה רבנו, התורה נלמדה והועברה בעל פה, שכן טרם נמסר לעם ספר תורה כתוב. כלומר, הוראת ולימוד התורה שבעל פה קדמה למתן התורה הכתובה.

משה רבנו עלה להר סיני והיה שם במשך 40 יום ולילה. במשך אותו זמן ה' לימד אותו את כל פירושי, רבדי ועומקי התורה שהיא התורה שבעל פה. לאורך שנות נדודי המדבר משה רבנו העלה על כתב את התורה שבכתב על פי דבר אלוקים אליו. את התורה שבעל פה, שכללה את הכללים והפרטים, העביר בעל פה לחכמי הדור שהם לימדו והעבירו אותה לשאר העם.

למה לא הכול בכתב?

למה צריך את התורה שבעל פה? ולמה ה' בכלל רצה שתהיה תורה שבעל פה? למה לא למסור תורה אחת, שהיא רק בכתב, הכוללת את הכול?

1. קוד לכספת לא רושמים על פתק. אחת התשובות לשאלה זו נמצאת במדרש: "צפה הקב"ה שעתידים עובדי אלילים לתרגם את התורה ליוונית ואומרים אף הם ישראל, אומר הקב"ה לאומות: איני יודע אלא למי שהסודות שלי בידו, ומהו הסודות? זהו משנה" (ילקוט שמעוני על הושע).
ה' ידע שיבוא יום ויקומו עובדי אלילים ויטענו טענת שווא, שה' הפר חלילה את בריתו עם בני העם היהודי, וכרת עימם ברית חדשה ומסר להם תוספת על התורה המקורית. המנגנון שמונע כל בר דעת להאמין לטענת הבל זו הוא שביאור וסודות התורה אינם ידועים לאף עם מלבד העם היהודי שקיבל זאת במסורת בעל פה. כשהקב"ה כרת את בריתו עמנו הוא העניק לנו את "הקוד" באמצעותו ניתן להבין את הכתוב שבתורה שבכתב, שהינה לרוב לא מובנת, סתומה וחתומה. אותו קוד הוא למעשה התורה שבעל פה, המבטיחה את ידיעת התורה לבניו של הקב"ה בלבד - בני העם היהודי.

על דרך המשל, אם יש לנו כרטיס אשראי בארנק, סביר להניח שאת הקוד שלו לא נרשום על פתק, כדי שאם בטעות הארנק יגיע לידיים זרות, תימנע גישה של אחרים לחשבון הבנק שלנו. את הקוד נזכור בעל פה בלבד, ונמסור אותו בעל פה גם כן רק לקרובים בלבד שנרצה לאפשר להם גישה, כמו האישה או הבעל. כך גם ה' נתן את היהלום שבכתר, התורה, לבניו בלבד. וכדי שמתנה יקרה זו לא תגיע לבני אומות אחרות, רצה אלוהים שהבנת התורה לאמיתה תישאר בעל פה בלבד.

2. ללמוד מגדולים. ה' רצה שהתורה תעבור דרך לימוד מחכמים לתלמידים, מאב לבנו. בלימוד התורה ללא גורם מתווך, הבקיא בידיעת התורה, יכולים לטעות בהבנת הדברים. לכן התורה במקורה נועדה להעבירה מדור אחד למשנהו בעל פה, דרך לימוד.

3. רלוונטיות. סיבה נוספת לכך שהתורה כולה לא אמורה להימסר על כתב היא משום שלאורך הדורות חלים שינויים, ונדרשת פסיקת הלכה הרלוונטית למציאות המשתנה. לכן ניתנו בתורה שבעל פה כללים כלליים המאפשרים לחכמים בכל דור ודור לפסוק הלכה על הדברים המתחדשים ברוח הזמן. לשאלות רבות בחיינו המודרניים לא קיימת התייחסות בצורה ישירה בתורה, אלא קיימים בתורה שבעל פה עקרונות מנחים על פיהם ניתן להסיק כיצד יש לפעול, כגון: אדם שטס במטוס ביום של תענית, מתי יוצא הצום עבורו – לפי הזמן של מדינת המוצא או מדינת היעד? האם מותר לשים שעון שבת ל-IROBOT שישטוף את הריצפה במהלך השבת?

בעצם המילה 'הלכה' טמונה משמעות ההלכה, והיא ההליכה בדרך התורה בד בבד לצד המציאות הדינאמית המשתנה. אילו התורה כולה הייתה נמסרת בכתב, בצורה גמורה וסופית, לא היה מענה הלכתי לשאלות רבות המתעוררות עם המציאות החדשה. ולכן התורה שבעל פה כוללת בתוכה גם כללי פסיקה, באמצעותם חכמי הדור יכולים לפסוק את ההלכה. 

והנה לשונו של רבי יוסף אלבו בספרו 'ספר העיקרים' (מאמר ג', פרק כ"ג): "אי אפשר שתהיה תורת ה' יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאוד משיכללם ספר. על כן, נתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים נרמזו בתורה בקצרה כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים".

4. להניח על המדף?! אם התורה כולה הייתה כתובה, סביר להניח שהיא הייתה מוצאת את עצמה מונחת על המדף בספרייה, וזוכה להצצה רק כשהיו רוצים למצוא תשובה לשאלה ספציפית. עצם כך שהתורה מועברת בעל פה היא מחייבת אותנו לעסוק ולעמול בה, לחיות אותה ואיתה.

5. אינדקס לאינספור הפרטים. כשקונים מכשיר חשמלי חדש, בדרך כלל מצורפת אליו חוברת הוראות הפעלה. אך היא לעולם לא תכלול את כל השאלות שיכולות להתעורר ואת כל סוגי התקלות. כך גם התורה שבכתב כוללת רק את העקרונות הכלליים, מעין אינדקס כביכול, ואילו התורה שבעל פה באה להשלים את הפער. מצוות שמתוארות בתורה במשפט קצר ולא ברור מקבלות בתורה שבעל פה פירוט והרחבה. למשל, התורה מצווה "בסוכות תשבו שבעת ימים", אולם לא מפרטת מהי הסוכה, כיצד בונים אותה ומה הרעיון העומד מאחוריה; התורה מצווה להניח תפילין, אך לא מפרטת כיצד נראות תפילין – באיזו צורה או צבע, היכן בדיוק יש להניח אותן, ומה צריך להיות כתוב בהן; התורה מצווה על מזוזה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", אך לא מפרטת מה כותבים במזוזה; התורה מצווה לשחוט בעלי חיים בצורה כשרה, אך לא מפרטת כיצד יש לעשות זאת; התורה מצווה לא לעשות מלאכות בשבת, אך לא מפרטת מהן בדיוק המלאכות האסורות בשבת, ועוד עשרות שאלות אחרות שמתעוררות. כל תרי"ג המצוות כתובות בספר התורה, אך לא נאמר כיצד מקיימים אותן. כאן נכנסת התורה שבעל פה, שנותנת את כל המידע בצורה מלאה וברורה. בלעדי התורה שבעל פה כל המצוות הכתובות בתורה שבכתב היו נותרות חתומות כסוד, ולא היה ניתן לקיימן.

אגב, עצם העובדה הפשוטה שבתורה שבכתב לא קיים פירוט למצוות המעשיות, אלא רק ציווים על קיומן, מוכיחה כי לצד התורה שבכתב שנמסרה מאלוהים, נמסרה גם כן התורה שבעל פה המרחיבה ומבארת את הכתוב, שכן אילולא התורה שבעל פה אין טעם במסירת התורה שבכתב שהינה חתומה ולא מבוררת.