אפרת ברזל: אם לא קרה נס, אז למה זה שיר של חנוכה?

היה לה מבחן בנביא, וניסיתי להיות יעילה על פי בקשתה ולעזור לה.

את החומר בחשבון אני כבר מזמן לא יודעת ולא באמת יכולה לסייע, אני עושה קולות של מנסרה אבל לא באמת יודעת מה הבדל בינה לבין ה"פאון" שמצויר לידה.

גם בתחביר אני גרועה, גם בחוקים של פרזנט פרוגרסיב באנגלית. על השאלה, "אמא אבל למה אומרים כאן ככה ולא ככה, מתי אומרים ככה ומתי אחרת, אוף אז איך אני אדע מה נכון", אין לי מה לענות לה. אני יודעת, ילדים מבקשים חוקים ברורים. יש לי רק תשובה אחת, נצחית ומסכמת, "אין לי מושג למה ככה, ומהו הכלל שמסתתר מאחורי האחרת. מבחינה תרבותית צריך לבדוק למה האנגלים פיתחו סוגים שונים של הווה, אחד מהם מתמשך, בטוח יש סיבה, ומהסיבות נולדו כללים, אין לי מושג אהובה שלי, אף פעם לא היה לי, פשוט תגידי ככה, כי ככה אומרים, ואם את לא רוצה אל תגידי".

והיא, להפתעתי, מתפוצצת עלי מצחוק ולומדת את השיטה. "ככה אומרים", היא לעצמה מדברת והולכת, ואומרת.

"פעם הבאה תיוולדי לאיזו אמא מסודרת עם כללים וסיבות, ואולי יהיו לה תשובות אחרות לענות. אני כפופה למערכת חוקים אחת, קוראים לה תורת ישראל, וגם כאן אל תתלהבי. יש ל"ט של אבות מלאכה שאני ממש יודעת למה הן ומה התשובה, ויש אחרות שלא. אני יודעת שככה בהידור שומרים שבת, וזהו. גם לבעלת תשובה חפרנית כמוני יש גבולות של חקר".

איפה היינו? אה כן, במבחן בנביא. והיא הסבירה על שמואל ואיך העורבים האכילו אותו. אחת מצורות הסיוע שלי בשיעורים זה שאני מקשיבה לחומר. הייתי עייפה נורא, אבל לפתע, בהתקדם סיפורה אל האישה וצפחת השמן במטבח שלה, אורו עיני. "אני יודעת" צעקתי, אנרגיות חזרו אלי, "אני יודעת לעזור לך בנביא, זה מלכים פרק י"ז, כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד אשר יבוא מטר על פני האדמה" והתחלתי לשיר לה את הסיפור באושר של מבינה גדולה.

היא הסתכלה עלי בהלם. "אמא, נכון, איך את יודעת? זה באמת מלכים פרק י"ז". היא חשבה שאני גאון בתנ"ך. מה שאני ממש לא. היא לא ידעה איך להכיל את הדיוק שהפגנתי. הרגעתי אותה. אמרתי לה שיש שיר כזה ואלו המילים שלו, ואחרת לא הייתי יודעת, ואיזה כיף לה שהיא כן. שהיא זכתה, ואני אצטרך כנראה להמשיך להגיד "כי ככה אומרים".

בשבת, סיפרנו את כל הסיפור הזה לחתנים ולכלות, לזוגות ולנכדים.

החתן שלי, שגדל בבית חרדי של דורות של צדיקים, חייך ואמר בחכמה אופיינית לו על המילים שדקלמתי מהשיר על הפרק השבעה עשר "כן, אבל השיר שלך מעוות את הדבר הכי חשוב בפסוק. אלה לא באמת המילים שלו, את העיקר הם הורידו".

ניסיתי לזמזם בלב בזמן שכולם חיפשו על המדפים ספר מלכים. והחתן שלי, בלי לעפעף, אמר: "הם השמיטו את בורא עולם את מי שבאמת נותן מטר, איפה הקב"ה אצלם, תבדקי איך כתוב שם".

והוא צדק. זה כאב.

פתחתי בבושת פנים את מגירת האוספים שלי, זו שבצד ימין של המטבח, מגרה שכבר מזמן אין בה אוסף מפיות ולא אוסף בולים, לא אוסף מחקים ולא אוסף מדבקות, אלא אוסף פסוקים מעוותים שגדלו עליהם ילדים כמוני. פסוקים ומושגים שהורידו מהם את הכתר.

תמיד בחנוכה נפתחת לי המגירה הזו.

הוספתי לאוסף גם את השורה הזו עם הצפחת בלי הכתר.

איך היו תולים לנו בגדול על מסדרונות בית הספר את "ואהבת לרעך כמוך", רק בלי ההמשך של הפסוק;

איך הפכו לי את "צדיק באמונתו יחיה", ל "איש באמונתו יחיה"; איך שרו לנו בכיכר "שירו שיר לשלום, אל תלחשו תפילה", כשאני רק רציתי להתפלל בלחש, וידעתי שדווקא "הזכה שבתפילות" אותנו כן תחזיר. בתשובה.

איך שרו לנו בגן בחנוכה את השיר עליו גדלנו במסיבות מחופשים לסופגניות, "אנו נושאים לפידים בלילות אפורים, נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו".

אז על מה החג? אז על מה הסופגניות? אם נס לא קרה לנו, אז למה מזמינים את ההורים? אז למה זה שיר של חנוכה?

מזל שמצאתי לי פך יהודי קטן בעצמי. פך קטן, כלי מחזיק ברכה, מלא חכמת חז"ל, מצוות, אמת, מסורת. בהזדמנות, כשנשב על זה, אספר לכם מה קרה כשהתקשרתי לפני שנים רבות לאשתו של מחבר המילים של השיר, ומה קרה בשיחה הזאת.