שווה סיפור: תפר לתפר

מאז ומתמיד נמשכתי אל פעלולי המחט. נהנית מהמשיכה, מהחוט הנכנס ויוצא, מתך לתך עד ליצירה המוגמרת. זה התחיל עם בגדי בובה עוד כשהייתי קטנה ממש, בגדים שגררו התפעלות סוחפת מכל הסביבה, מה שהגביר אצלי את המוטיבציה. אהבת אומנות טבועה בדמי, כך שלא היה צריך הרבה כדי שאפתח את זה הלאה. בהמשך חיי הבוגרים נרשמתי ללימוד אופנה ותפירת על. מהר מאוד נכנס שמי לקטגוריית מעצבות העל. כל בגד שתפרתי היה מעוצב ומוקפד. עבדתי לרשת חנויות בוטיק יוקרתית, הרווחתי בהתאם, ובעיקר היה הסיפוק שבעשייה. אהבתי מאוד את התחום.

לצערי, רשת החנויות שעבדתי בשבילה לא היתה שייכת לציבור שומרי התורה והמצוות. לא אכחיש, זה הפריע לי, אבל התנחמתי בכך שהבעלים הינם נוכריים המתגוררים בחו"ל, והרבה מהבגדים נמכרים שם. במקביל, אנשים התחילו לפנות אלי בפרטי. הכסף שעשיתי כעצמאית היה טוב, אבל עדיין הייתי בן אדם שמוגבל ל-24 שעות ביממה. נאלצתי להשיב בשלילה פעם אחר פעם, עד שאנשים התייאשו ממני.

לכאורה, הכל היה נראה מבטיח ופורח. השגרה התנהלה כמתוכנן. במשך השנים נולדו לי ילדים, חכמים, טובי לב ונבונים. היו לי כל הסיבות להיות אישה ואמא גאה.

עד הבוקר הנורא ההוא. הכל היה סגרירי בחוץ, לא באמת התחשק לי לקום, אבל השעון הציב אפשרות אחת, והמציאות לא הסכימה להתגמש. קמתי לאיטי, תוך שאני מרגישה משהו מוזר וקצת כואב. הנחתי את ידי על המקום, והנה אני מרגישה בגולה קטנה, בגודל של אפון, אבל גולה, קיימת. לא ניתן היה להתבלבל בה. טרודה, ניסיתי שוב ושוב לגעת ולבדוק, שמא אני מדמיינת ואולי זה סתם... אבל היא היתה שם, בכל תנוחה שעשיתי, לא מוכנה ללכת לשום מקום.

החלטתי לקום וללכת באותו רגע למרפאה.

הרופאה בדקה. היא מיד הדגישה שאני צריכה ללכת לבצע בדיקות. עולמי חשך עלי. לצערי, נחשפתי לכל כך הרבה סיפורים שהתחילו ככה ונגמרו אחרת. הרופאה התחילה לנחם שאולי זה סתם משהו לא משמעותי, והכל יהיה בסדר. שאין לי מה לדאוג, רק לבצע את הבדיקות. אבל אני ידעתי, הבנתי...

עוד באותו היום פנו אלי מהמרפאה שסידרו לי תור להיום באופן דחוף ובהול. לא אמרתי כלום לאף אחד מהסביבה שלי, מלבד בעלי, שגם הוא, מסכן, נדבק באופטימיות של כולם ש"הנה, תראי שזה שום דבר...". ביצעתי בדיקת דימות שאישרה את מה שהבנתי - זה גוש, וצריך להוציא אותו בניתוח, כדי לקחת ממנו ביופסיה.

הפרצופים לידי כבר לא היו מחויכים כבתחילה. החיוך שלהם גדל יותר ויותר, מכסה את המתח והלחץ, וכן, את הרחמים.

בקיצור, נכנסתי לסאגה של בדיקות וסחרורים. נכנסתי ללחץ אטומי. הבנתי הכל, וזה רק הגביר בי את החרדה. חשבתי על הכל. ואז, באחד הימים, כשהרגשתי שאני על סף קריסה, נזכרתי בריבונו של עולם. לצערי אני אומרת "נזכרתי", כי מרוב הפחד שכחתי מי מנהל את העולם ומי אחראי כאן להכל.

ואז התחלתי לדבר איתו, ורק איתו. יצאתי כל יום לאזור מבודד, מדברת אליו את כל מה שאני חושבת ורוצה, מנקה את כל הפינות שהצטברו לי בלב. וכך התחיל בי תהליך רוחני. גדלתי מזה מאוד.

באותם ימים יצא לי לשמוע הרצאה על נושא הצניעות - מה הכוח של האישה בנושא, וכמה היא יכולה להביא ישועות לכלל עם ישראל, ולעצמה בפרט. חשבתי לעצמי אחרי ההרצאה, מה אני יכולה לתת ממני לקדוש ברוך הוא? ככל שחשבתי יותר, עלו לי דמעות. נזכרת בכל השמלות והעבודות שאני בעצמי יצרתי, ומי יודע כמה נשים יהודיות נכשלו בגללי.

החלטתי שאני אומרת שלום ופורשת. עוד באותו יום הגשתי מכתב התפטרות. אציין שהיה לי בית ברוך ילדים ולא באמת יכולתי להרשות לעצמי להישאר ללא פרנסה כפי שהורגלתי אליה, שלא לדבר על כך שהיינו לאחר רכישת דירה גדולה שהמשכנתא שלה היתה בהתאם. זה היה צעד מטורף, בכל קנה מידה. הבוסים שלי לא הבינו מה קרה. הם התקשרו אלי מחו"ל, הציעו לי הצעות מפתות, אבל אני עצמתי עיניים וראיתי רק את הקב"ה מולי. הבטחתי - אקיים.

זה היה צעד לא פשוט בכלל. כל האהבה, ההנאה, החשק שהיה לי מעבודת התפירה - הולכים להיפסק. באותם רגעים לא חשבתי כלום מעבר לכך. בכיתי את נפשי – יצאתי לדבר עם הקב"ה, שפכתי לו את הכאב, את הקבלה בלב שלם שלי למרות הקושי. אמרתי לו: " אני מוכנה לקבל כל מה שתשית עלי. למרות הקושי שלי, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון שעלי לעשות. אתה מנהל את העולם ולך יתכנו עלילות. אם תרצה שתעמוד לי הזכות הזו לרפואה, אודה לך ואפרסם זאת לכולם, ואם רצונך אחרת - אני מקבלת זאת בלב שלם". הייתי חדורת אמונה כזו, כל הזמן חזרתי על הפסוק: "הנה קל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת קה ה' ויהי לי לישועה" . זה חיזק אותי כל כך ונטע בי עוצמות מיוחדות. אף בשר ודם לא יכול להועיל ולהזיק לי מלבדו.

מאמינה שהרבה ירימו גבה אחת ואולי שתיים, אבל יומיים אחר כך, כאשר נגעתי באופן ספונטני במקום בו היה הגוש, לא הרגשתי דבר. קמתי מבוהלת, בודקת שוב ושוב, כמעט על גבול הטירוף - אין. פשוט אין.

יצאתי אל הרופאה. היא הטילה ספק ובדקה רק כדי שאירגע, וכן - גם היא לא הבינה מה קורה... לא היה כלום. כלום!

ושוב נשלחתי לבדיקות, כי באותו יום חזרו תשובות אחרות, והן לא היו טובות. אז חזרתי על הסבב. וכן, לא היה כ-ל-ו-ם!

קפצתי מאושר. צעקתי את הלב שלי לאלוקים. את התודה שאמרתי לו אף אחד לא יכול להבין, רק מי שהיה שם, בגיא הצלמוות הזה, מבין. הייתי אסירת תודה. הנה, אני בריאה, כאחת האדם. השמש זרחה עלי, ופתאום התחילו להאיר לי כל הצבעים ביקום, הכל נראה אחרת לגמרי. הייתי משוחררת ושמחה כל כך.

חלף חודש. מאדי השמחה, שהתפוגגו קמעא, ראיתי את המציאות. אני בלי עבודה. החובות התחילו להצטבר על דופן המקרר. היתה לי אבטלה, והיא לא היתה הסכום שהתרגלתי אליו, וגם הזמן היה מוגבל... ואז הוא הגיע שוב, היצר, שולח את ההצעות המפתות שלו. הבוס שלי שלח אלי את אחד מאנשי הקשר שלו. הוא הגיע אלי במיוחד, ביקש שאנסה, הציע שוב ושוב סכומים גדולים. לא היה קל. בעיקר לא כשרואים את הדפים הצמודים על הדופן של המקרר שם... הוא הבטיח לי שיתן לי לתפור רק שמלות, ורק ורק... אבל אני הכרתי את המציאות, ואת הנפשות הפועלות. ידעתי שזה לא באמת יתפוס בהמשך. לא רציתי לעבוד בגבול כל הזמן, רציתי מלכתחילה לא בדיעבד. סירבתי בנחישות.

הבנתי שאני חייבת לעשות משהו בשבילי, בשביל הבית, ולו רק כדי שלא יהיה לי בכלל ניסיון כשאיש כמוהו יבוא אלי שוב עם הצעה כזו או אחרת. החלטתי לפתוח בוטיק אישי עם בגדים צנועים, אבל היו כמה מכשולים שהיה עלי לגבור עליהם: קודם כל, הסכומים שאקבל לא משתווים לסכום שקיבלתי שם, מה גם שאני לא מוכרת כל כך. בעבר סירבתי לכל ההצעות, ועכשיו, עשור אחרי, מי זוכר... היה עלי לבנות הכל מההתחלה.

אז פרסמתי. התחלתי ממש מאפס. לא כולן מבינות באיכות וברמה. הן הביאו לי תיקוני בגדים, ברמה הכי פשוטה, אבל לא אמרתי לא, הייתי זקוקה לכל שקל. האמנתי בלב שלם שהקב"ה יביא לי את הפרנסה שלי בדיוק בזמן. ואז הגיעה אלי ההזמנה. אחת מהמשפחות העשירות בארץ פנתה אלי. יש להם אירוע משפחתי, והם, הסבא והסבתא, רוצים לממן תפירה לכל הנכדות והנשים במשפחה. מדובר היה בעשרות פריטים. הם הסכימו לשלם טוב, ואפילו טוב מאוד. היו חשובים להם העיצוב והתפירה המוקפדת שלי. הם שמעו עלי ממכרים שהכירו אותי מהבוטיק הקודם, וכך התגלגלו אלי.

הכל היה נראה טוב ומבטיח, בעיקר כי כך השם שלי יתפרסם. כל תופרת כמוני היתה שמחה להיכנס לחוג ולקהל יעד כזה. אבל היתה בעיה. הסט שהם ביקשו לעצב לא באמת עמד בכללי ההלכה... נאלצתי לסרב. הם היו המומים. אחת הבנות שעמדה מולי בקשר אפילו כעסה. זה לא היה נעים, אבל אני הבטחתי לקב"ה, ואני עומדת בהבטחה שלי.

למחרת, הסבתא מתקשרת אלי. הכנתי את המשפטים הקבועים שלי, לסרב בכבוד אבל בנחישות, אבל הסבתא רצה לשמוע משהו אחר. היא אמרה שהיא התקשרה כדי לשמע למה. לא משכנעת, רק רוצה להבין, ואז שיתפתי אותה בכל מה שקרה לי. היתה שתיקה מעבר קו. ואז היא אמרה לי: אני רוצה שאת תתפרי. איך את יכולה לעצב את זה כך שיהיה יפה, וצנוע? או אז, בדיוק כאן, כל היצירתיות שלי נכנסה לתמונה. נכנסתי לאקשן שאני אוהבת כל כך, לעצב הכי יפה למרות ועל אף. הצעתי לה כמה עיצובים, והיא חזרה אלי לאחר שעה, עם העיצוב הנבחר.

מה אגיד לכם, זו היתה עבודה... היא יצאה פאר השלימות. הכל היה מוקפד, יצירות אומנות אחת-אחת. המחמאות שקיבלתי לאחר האירוע לא פסקו, כמו גם ההזמנות.

אבל יותר מכל, בעלה פנה אחרי האירוע וביקש ממני להצטרף לרשת חנויות בינלאומיות שבבעלותו, ולהיות אחראית על אגף משמעותי. התפירה שם לא היתה לבגדי נשים, אלא יותר טקסטיל, שגם שם היה צורך באומנות ובידיים טובות. השכר והתנאים היו טובים בהרבה ממה שהציעו לי עד אז.

לא הייתי צריכה שום דבר נוסף. ראיתי את אלוקים עין בעין, יד ביד. בשפה שלי: תך לתך, תפר לתפר, עד ליצירה המוגמרת.