"הרופא נדהם: ’אם הרסיס היה סוטה במילימטר כבר לא היית כאן’"

יוני גלר שכב על המיטה בבית החולים נהריה, פצוע ומדמם, אך בליבו התרגשות והודיה. באותם רגעים הוא הבין שנפצע פציעה קשה מאוד, ויחד עם זאת גם קלט שחייו נצלו בנס מוחשי ובלתי ניתן לתפיסה.

היה זה לפני כ- 17 שנים, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, וכשיוני מספר על כך ניכר שהוא זוכר כל פרט ופרט. "אלו זיכרונות שנחקקו בליבי לעולם", הוא אומר, "הם שינו את כל חיי".

הוא לוקח נשימה עמוקה וחוזר 17 שנים לאחור, אל ימי המלחמה ואל מה שעבר עליו כחייל מילואים שחדר אל שטח האויב.

יוצאים למלחמה

"הכל התחיל במוצאי שבת בשעה 12:30 בלילה", הוא מספר, "קיבלתי שיחה בטלפון הקווי, וכשהרמתי שמעתי קול ממוחשב שאומר: הקפצת חירום, מלחמה'. זו למעשה הייתה הודעה על כך שאני נקרא להשתתף במלחמה. 

"הגעתי לבסיס יחד עם חבריי לפלוגה, ובאותו שלב לא נאמרו לנו הרבה פרטים, רק יידעו אותנו בכך שאנחנו עומדים להיכנס לקרב בגזרה המערבית של לבנון. נתנו לנו גם להבין שיש חיילים צעירים ומאומנים  שמנהלים שם קרב מאוד קשה, ואנחנו למעשה צריכים להגיע כדי להחליף אותם. 

"יצאנו לדרך והתחלנו לנסוע לכיוון צפון, במהלך הנסיעה נעצרנו כדי להצטייד בכל התחמושת הנדרשת למלחמה, ולאחר מכן המשכנו עד לגבול, שם המתנו במשך כמה שעות כשאין לנו מושג אם אנחנו מתקדמים ומתי. לבסוף נאמר לנו שעלינו לנסוע לשלומי ולהמתין שם עד להודעה חדשה. התמקמנו שם בשטח של בית ספר. כך במשך יומיים המשכנו באימונים ובהכנות. ביום שישי, ערב שבת פרשת ואתחנן, הבנו שהגיע הרגע, ובלילה הקרוב אנו עומדים להיכנס למלחמה. 

"אלו היו רגעים מאוד מלחיצים, מרגשים ודרוכים", מפרט יוני, "אבל עדיין בפועל לא עשינו בעצם שום דבר. אני זוכר את עצמי יוצא בערך בשעה עשר בבוקר אל חצר בית הספר ורואה את כל חברי הפלוגה שלי שוכבים תחת העצים בשדרה בחוסר מעש. כבר סיימנו עם התרגילים והאימונים, היינו מוכנים למלחמה ולא היה עוד מה לעשות חוץ מלהמתין לשעות הערב, כי ברור שלא נכנסים לשטח האויב בשעות של אור. פתאום הרגשתי שהלב שלי נחמץ – מה, ככה יהודי נכנס למלחמה? מתוך כזו בטלה ושממון? הרגשתי שזה לא מתאים. בהחלטה של רגע פניתי לקבוצת חיילים, חלקם דתיים וחלקם לא, כולם חברים טובים שלי בפלוגה, ואמרתי להם: 'אתם בוודאי מכירים את הגמרא שאומרת 'תורה מגנא ומצלא, בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה', כלומר כוח התורה והצלתה הוא גם בזמן הלימוד וגם אחרי שמסיימים אותו. התורה ממשיכה ושומרת כל הזמן. 'ואם ככה', אמרתי, 'בואו ננצל את הזמן שברשותנו ונשב יחד ללמוד תורה, עוד תראו שהתורה תשמור ותציל את הפלוגה שלנו'. הם הסכימו איתי, וכך נכנסנו כולנו לבית הכנסת שבתוך מבנה בית הספר והתחלנו ללמוד – דף יומי פרשת שבוע וחסידות... היה לימוד מדהים שנמשך בערך ארבע שעות. בסיום הלימוד ההתרגשות הייתה כל כך גדולה והרגשנו ממש קדושה".

בשלב זה מציין יוני שהעניינים התחילו להתחמם, השבת התקרבה ובדיוק אז הגיעו המשאיות שהובילו אותם אל עבר הגבול. "פרקנו את הציוד וחשבנו שמיד ניכנס, אלא שאז צץ טנדר צבאי שלקח את הקצינים לתצפת על היעדים. באותם רגעים הבנתי שיחלוף עוד קצת זמן עד שניכנס, ואז צעק אחד החברים: 'נכנסת שבת, בואו נתפלל יחד קבלת שבת'. כך התכנסנו יחד קבוצה גדולה מאוד של חיילים, גם כאלו שמתפללים מידי יום וגם כאלו שלא ממש, והתחלנו תפילה בנוסח ספרדי. המעלה של הנוסח הזה הוא שהתפילה נאמרת בקול רם כשקוראים מילה במילה. מכיוון שהיינו בחושך מוחלט הייתה משמעות גדולה למילים שנאמרו בקול, כך שגם מי שלא הכיר את הנוסח יכול היה לחזור אחריהן, וכולם יכלו להיות שותפים לתפילה. כך התפללנו על יד הגבול כולנו יחד, זו הייתה תפילה כל כך עוצמתית, אחת התפילות המדהימות ביותר שהתפללתי בחיי, וכשהגענו לברכת 'השכיבנו' ושרנו אותה בקול רם במנגינה הספרדית הידועה, הרגשנו שכל מילה שכתובה שם נכתבה בשבילנו, הרי זו ברכה שכולה בקשה של שמירה, הגנה והצלה. אני זוכר את עצמי קורא את מילות התפילה ומרגיש איך שהן עולות למעלה וריבונו של עולם עוטף אותנו משמיים ומבטיח להחזירנו הביתה לשלום.

"התפילה הסתיימה", ממשיך יוני, "ואחד מהחברים קידש על בקבוק קטן של יין, אחר כך אכלנו סעודת שבת – שתי לחמניות בלי כלום, כי זה מה שהיה לנו, וכשסיימנו לאכול קלטנו שיש עוד זמן, אז התחלנו לשיר זמירות. שרנו יחד 'שלום עליכם' והמשכנו 'בואכם לשלום', ו'ברכוני לשלום', ואז פתאום קפצתי וצעקתי: 'רגע, תעצרו, תעצרו!' השירה הופסקה בבת אחת, ואני הסברתי: 'אל תשירו 'צאתכם לשלום', המלאכים לא יוצאים לשום מקום, אלא הם באים אתנו ושומרים עלינו'. כולם השתתקו, ואז התחיל מישהו לשיר: 'כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכך... ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם...' וכולנו הצטרפנו. ממש הרגשנו איך שהמלאכים באים אתנו ומלווים אותנו, כשהקב"ה מצווה עליהם לשמור עלינו מכל רע. כשסיימנו לשיר בירכנו ברכת המזון ואז הגיעה ההוראה לחצות את הגבול. יצאנו למלחמה".

פציעה בשטח אויב

כשהיו יוני ופלוגתו בשטח האויב הובהר להם שמוטל עליהם לטהר שני בתים. "מחלקה אחת של חיילים הייתה אחראית על בית מספר 15", הוא מפרט, "והמחלקה שלי קיבלה את המשימה לטהר את בית מספר 16. ניגשנו במהירות למשימה, אלא שכאשר נכנסנו לתוך הבית נתקלנו בדלת פלדה ולא הצלחנו לפרוץ אותה. 

"יצאנו מהבית ומפקד המחלקה הורה לאחד החיילים לירות פצצת מטול על החדר. הפצצה נורתה ובאותה שניה הרגשתי שאני חוטף מכה נוראית בצד הימני של הגרון שמדביקה אותי חזק לקרקע. הכל התערפל והרגשתי שהעולם כולו מסתובב. פתאום קלטתי שאני לא מצליח לנשום".

הבנת ממה נפגעת?

"אז לא הבנתי כלום, רק ידעתי שהכאב אדיר ושאני עומד לאבד את ההכרה. במאמץ עילאי הושטתי יד אל החייל שהיה לידי ולחשתי אליו באפיסת כוחות: 'נפצעתי'. הוא מיד הזעיק את הפרמדיק שבדק אותי והודיע: 'זו פציעה רצינית, חייבים מקום בטוח כדי לטפל בך'.  בהתייעצות עם המפקד הוחלט להכניס אותי אל בית 16 שכבר טוהר על ידי המחלקה השנייה, וכך מצאתי את עצמי מונף על ידי שישה חיילים שמובילים אותי אל הבית, שם התחילו להגיש לי טיפול רפואי".

יוני מציין שבינתיים המשיכו חבריו לנסות לפרוץ אל הבית, אך שום דבר לא עזר, שכן גם הפצצה לא פרצה את דלת החדר. "השעה כבר הייתה מאוחרת, השמש כמעט זרחה, והיה ברור שאי אפשר להשאיר חיילים בחוץ באור יום. בעקבות כך החליט מפקד הפלוגה להכניס את כל הפלוגה לבית מספר 16, וכך נוצר מצב בו היינו שמונים ושבעה חיילים בבית אחד, בצפיפות רבה מאוד. זה לא רק שלא יכולנו לשבת או לזוז, אלא בעיקר היה חשש גדול מאסון. כי כשנמצאים בשטח אויב ברור שחייבים לשמור על עקרון מרחק בין חיילים, שכן ככל שצפופים יותר כך נפגעים יותר. השהייה בצפיפות הייתה לגמרי בדיעבד, היה ברור שאנחנו מכניסים את עצמנו לסכנה גדולה".

בזמן שבו התקבצו כל החיילים בתוך הבית, יוני שכב שם והרגיש שהוא מאבד לאט-לאט את ההכרה. "התמונה הבאה שזכורה לי היא כשאני פוקח את העיניים ומרגיש מיד תחושת חנק, עד שאני בקושי מצליח לנשום", הוא מתאר, "הנשימות שלי הן מאוד קטנות ובלתי מספיקות. הכאב קשה לתיאור – מהגרון וכל הצד הימני של הגוף. אני מסתכל סביבי ורואה שאני מוקף בהמון חברים, רוב החיילים ישנים ובכל חלון יש חייל שמתצפת החוצה. ואז אני פוגש את העיניים של הפרמדיק ששוכב לידי ושומר עליי, והוא לוחש לי בשמחה: 'יוני, חזרת אלינו! אתה חי ונושם, הכל בסדר?' אני מסמן לו עם היד 'ככה-ככה', כלומר שאני לא בדיוק חי ונושם, והוא מוסיף ואומר: 'נפצעת קצת, הזעקתי מסוק שיפנה אותך לבית החולים. בינתיים שמור על הנשימות, אני אתך, הכל בסדר'". אלא שמהר מאוד הסתבר להם שלא הכל בסדר, שכן אחרי שהשמש זרחה זיהו המחבלים את הפלוגה והתחילו להפגיז את הבית.

"מהר מאוד הבנו שהאויב גילה היכן אנחנו נמצאים וברור שבעוד רגע תהיה פגיעה ישירה. בצפיפות נוראית כמו זו שהיינו בה מספיק פגז אחד שיפגע ישירות כדי שאסון נוראי יתרחש. ואז קרה משהו באמת לא נתפס – הם יורים פגז ועוד פגז, ובחסדי שמיים – אפילו אחד מהם לא פוגע בבית. אין לכך שום הסבר הגיוני, כי הם היו קרובים יחסית וירו מטווח של 4-5 קילומטר, כך שלא היה מסובך עבורם לכוון את הפצצות, אבל היו ניסים גדולים. ממש ראינו את הכוח של התורה והתפילה".

ואיך לבסוף חולצתם?

"כמובן שברגע שהתחילה המתקפה ביקשנו סיוע ואף קיבלנו, אך זה לא עזר באופן מידי. בינתיים נשארנו בבית, ובמהלך היום הודיע לי הפרמדיק כי בגלל ההפגזה אין אפשרות להכניס את  מסוק החילוץ, לכן לא יוכלו לחלץ אותי. 

"במהלך היום נפגע כוח מפלוגה ב' שהיה בבית בקרבתנו, מהפגיעה נהרג קיריל קדז'ן הי"ד ונפצעו עוד ארבעה חיילים. רק בשעה מאוחרת מאוד של הלילה הודיעו לנו שכוחות החילוץ הגיעו. העבירו את ארבעת הפצועים לבית שלנו, לאחר מכן הורידו אותי למטה והצטרפתי אליהם. כך חולצנו רגלית דרך הכפר העוין, כשכל אחד מהפצועים נתמך בחייל בריא. גם כאן ראינו ניסים, שכן לאורך כל הדרך לא היו מחבלים שירו עלינו וכך יכולנו לצאת מהשטח". 

ניסים ונפלאות

יוני חצה את הגבול בחזרה אחרי הליכה קשה ומורכבת, משם הוא נלקח יחד עם כל הפצועים במהירות אל בית החולים נהריה, שם הוכנס מיד לצילום ריאות וסי.טי. 

"אחרי הצילום ישבתי מחוץ לחדרו של הרופא והמתנתי, ופתאום יצא אליי אחד האחים ושאל: 'אתה יוני גלר?' וכשהשבתי בחיוב הוא שאל אותי: 'הבנת בכלל מה קרה לך?' השבתי לו את האמת – אין לי מושג איך נפצעתי ומה קרה לי. ואז הייתה הפעם הראשונה בה התוודעתי לנס הבלתי נתפס. האח הסביר לי: 'רסיס מהפצצה חדר בצד הימני של הגרון שלך ופגע בריאה'. הסתכלתי על הצד הימני של הגוף ורק אז הבחנתי בכך שהחולצה והציצית שלי ספוגות בדם. לפני זה אפילו לא ראיתי שנוצר חור באזור הגרון.

"האח המשיך והסביר: 'מכיוון שהריאה הימנית נפגעה, נפלט ממנה אוויר שמילא את בית החזה, וזה גרם לכך שלריאה השמאלית לא יהיה מקום להתנפח, זה מה שהוביל למצוקת הנשימה'. לאחר מכן הוא הוביל אותי לחדרו של הרופא, וכשנכנסתי ראיתי אותו רוכן עם הראש אל תוך מסך המחשב, מתעמק בצילום שלי, ואז הוא הפנה מבטו לעברי: 'חייל, אתה קולט איזה נס קרה לך?' והוא הסביר בהתרגשות אדירה: 'הרסיס חדר דרך הגרון, שפשף את העורק הראשי ולא פגע בו, אם הוא היה פוגע מילימטר שמאלה כבר היית מת ובכלל לא בטוח שהייתי מצליח להציל אותך'. אחר כך הוא שאל: 'כמה זמן היית בשטח?' וכשהשבתי ש-18 שעות, הוא פשוט לא הצליח לדבר. לבסוף אמר: 'מדהים, מכל המסלול שהרסיס עבר בגופך רק הריאה נפגעה, וגם אותה נוכל לסדר לך'". 

כשיוני מצטט את המשפטים האלו קולו רועד מהתרגשות. "בסך הכל הייתי מאושפז בבית החולים ימים ספורים כדי לעבור טיפול בריאות, ולאחר מכן חזרה הריאה לגודלה הטבעי. בצילום הריאות ניתן היה לראות שאין כמעט הבדל בין הריאה הימנית לשמאלית, מלבד העובדה שבחלק העליון של הריאה הימנית יש רסיס קטן שהרופא אמר שאין צורך להוציא בניתוח. גם כאן התברר שהייתה סייעתא דשמיא גדולה, כיוון הרסיס נתקע בחלק העליון של הריאה, שם יש שכבת בשר עבה, והבשר פשוט התאחה סביב הרסיס, מה שאומר שהוא יכול להישאר שם מבלי לגרום שום נזק. קיבלתי מזכרת מהמלחמה לכל החיים – רסיס שהפך להיות חלק ממני, וברוך השם איני מרגיש אותו כלל". 

אבל המתנה האמיתית שהוא קיבל, היא לדבריו החיבור המיוחד לבורא עולם. "אני מלא בהודיה שמכל הפציעה הקשה הזו ברוך השם לא נותרה בי שום מגבלה או נכות, רק תחושת הודיה עצומה לקב"ה".

ואי אפשר שלא לציין גם את פרק ב' בסיפורו של יוני. "במשך שנים אחרי המלחמה הסתובבתי עם הרצון לעשות דבר מה גדול כדי להודות לבורא עולם על חסדיו", הוא מספר, "ברוך השם ובסייעתא דשמיא מופלאה זכיתי לפני כחצי שנה לתרום כליה דרך עמותת 'מתנת חיים', ולזכות להיות שליח טוב להצלת חיים של יהודי יקר".

כיום הוא מספר את סיפורו לפני קהלים רבים – חילוניים, דתיים וגם חרדים. "בכל פעם מחדש אני מדגיש עד כמה שראינו באופן מוחשי ביותר שתורה, מצוות ותפילות באמת משפיעות על המציאות, ברמה כזו של הצלת חיים. בסיומה של המלחמה לא היה בפלוגה שלנו אף פצוע או הרוג חלילה, אלו דברים מופלאים ובלתי נתפסים שראיתי במו עיניי. אי אפשר להתכחש לעובדה שאם מתפללים – השם שומע, ואם לומדים תורה זה עובד. הסיפור הזה הוא לא רק פרטי שלי ושל הפלוגה, אלא של כל אחד ואחת מעם ישראל. קיבלנו משמיים מתנות כל כך נפלאות של תורה ותפילה, אז בואו פשוט נשתמש בהן".

ליצירת קשר עם יוני גלר: yonige@gmail.com