דברי תורה
כבוד האישה: על כוחה של האישה, ויחס התורה אליה
מדוע אומר הפסוק על אישה מסורה "וְאִוֶּ֗לֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ", ומהו תפקידה האמיתי של האישה?
- הרב דוד שלום נקי
- פורסם כ"ו כסלו התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)
בפרשת קרח מסופר על אשת קרח הנמרצת שניצבה לימין בעלה בטענתו שמשה רבנו לוקח את כל התפקידים החשובים לעצמו ולקרוביו ומקפח אחרים, ועל כבודו של בעלה היא לא היתה מוכנה לוותר ונלחמה בכל מחיר מתוך דאגה אישית. היא עודדה אותו לעמוד בראשות מפלגה נגד משה רבנו ולהפגין ללא מורא ופחד. לכאורה מצטיירת כאן זוגיות מאוד יפה, אישה שיכולה להתעסק בענייני הבית ולומר 'שלום עליך נפשי', ובכל זאת היא מכניסה את ראשה לבלגן' של המחלוקת ונלחמת בשביל בעלה, זו אישה מאד מסורה, אם כן מדוע מגנים אותה חכמים כ'טיפשה' וקוראים עליה את הפסוק (משלי יד א): "וְאִוֶּ֗לֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ"?
התשובה היא שבאמת כאשר אישה מגלה אכפתיות כלפי בעלה, מכבדת ומעודדת אותו, היא ראויה לכל הערכה. אבל כל זה בתנאי שהוא לא עושה 'שטויות', כי אם בעלה עושה דברים שהם היפך רצון ה' אז יש לה תפקיד כפול, עליה לכבד אותו, ויחד עם זאת לעזור לו לעזוב את הדרך השלילית. כי זהו תפקידה העיקרי של האישה להיות 'עזר כנגדו'.
בורא עולם אמר "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", כלומר, האדם אינו מושלם לבדו הוא זקוק לאישה שתהיה 'עזר כנגדו'. ובכן, 'עזר' אין עיקר הכוונה שהיא תהיה העוזרת בית שלו, שתבשל ותכבס עבורו, בשביל זה הוא יכל לקחת איזה פיליפיני שיעזור לו, וכמו שכתב הב"ח (אבן העזר סימן א): ונראה לי, לפי שנמצאים מקצת בני אדם מעלים בדעתם המשובשת, כיון שלטובתי עשה השם לי את העזר, הנה אין אני חפץ בטובה זו להינשא, כי לדעתו יותר טוב לו כשישב בלא אישה, וממציא לו עזר לצרכיו וענייניו ברֵעַ ואח לו. על כן להוציא טעות זו מן הלב, פתח רבנו יעקב בעל הטורים בלשון זו: "יתברך שמו של הקב"ה שידע שאין טוב לו לאדם להיות לבדו, על כן עשה לו עזר", כי הוא יתברך היודע מה הוא העזר האמיתי שהיא אשתו. ולכן חייב אדם לבטל רצונו ודעתו מפני רצון המקום ברוך הוא, ואף איסור יעשה אם לא יישא אישה, כי אז יתבטל ממצות פריה ורביה. עי"ש.
ועל כל פנים רצון השם הוא שעל ידי האישה יוכל האדם להגיע לשלימותו הרוחנית. ואומר הרב וולבה זצ"ל שזו הסיבה שברכת 'יוצר האדם' לא מברכים כשנולד תינוק, אלא רק תחת החופה, כי רק כאשר הוא נושא אישה הוא נעשה אדם – רק אז הוא יכול להגיע לשלימות האמיתית וזו היצירה שלו. ואמר הרב אליהו לופיאן זצ"ל: "נפש הבעל נמצאת בתוך כפות ידיה של אשתו", כי היא יכולה לקמוץ חזק ולחנוק את רוחו, ויכולה גם לטפח, לעודד ולהעצים אותו. ולכן נתן לה הבורא בינה יתירה, כי לשמוע ולעשות את רצון הבעל זה דבר חשוב מאוד, אך כאשר אינו עושה את רצון ה', אזי עליה למשוך אותו עם חכמת החיים שבה, ובעת הצורך גם תתייעץ איך לשנות דרכו לטובה.
למול אשת קורח, מצאנו את אשתו של און בן פלת, שרצה גם הוא להיות במחלוקת נגד משה רבנו. אבל היא דיברה על ליבו, השקתה אותו יין והרדימה אותו, ובכך מנעה אותו. לכאורה היא לא אישה 'סימפטית', אינה הולכת וזורמת באותה דעה עם בעלה, אבל חכמים שיבחו אותה וקראו עליה את הפסוק: "חכמת נשים בנתה ביתה" - זו אשתו של און בן פלת שהצילה אותו מהמחלוקת.
מי האישה בעלת שכל?!
להלן מילה במילה מפי קדשו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ("מעדני המלך" ח"א עמוד קעה) במה צריך הבעל לשמוע לאשתו ובמה לא: האישה יש לה חוות דעת בדברים של עולם הזה, שיהיו בביתה רהיטים לפי הטעם שלה, אבל בדברים של ענייני שמים איפה ילמדו הילדים, הבעל צריך לקבוע, כמו שהביאו בגמרא (בבא מציעא נט ע"א) את הפסוק (מלכים א' כ"א, כ"ה): "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ", מסכן אחאב נפל בגיהינום, והוא אחד משלשת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, בגלל אשתו המרשעת. מה שאין כן אדם שיש לו שכל ותבונה יגביל את הדברים, רבותינו עשו פשרה, בדברים של עולם הזה היא קובעת, בדברים של עולם הבא הוא קובע.
ועל זה אמרו (שם) "איתתך גוצא גחין ולחיש לה", פירוש, אם אשתך נמוכה ואתה גבוה, כמו לולב ואתרוג, תתכופף ותשמע ממנה. שהמכבד את אשתו זה אחד מהדברים החשובים שיש, כמו שאמר רבא 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו', [תכבדו את נשותיכם, ועל ידי זה תתעשרו], אם רואה תכשיט יפה יקנה לה, שמלה חדשה יקנה לה, יכבד את דבריה, אבל רק בעניינים של עולם הזה. אבל בדברים של יראת שמים, אסור לשמוע לה! אם היא אומרת לו "לא תלך לשיעור תורה", אדם זה חמור שנותן לה לרכוב עליו, דבר זה אינו עניין שלה, יאמר לה אני חייב ללמוד תורה, הרמב"ם כותב: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל ייסורים... ואפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה". לא רק מי שאין לו אישה חייב ללמוד תורה אלא כולם. ואם מבקשת, תעזור לי להשכיב את הילדים, יאמר לה תקחי אותם בטובות תשכיבי אותם, וכי כל פעם 'עבדים היינו לפרעה במצרים' להשכיב אותם? הוא צריך ללמוד תורה. והיא גם יש לה חלק בלימוד התורה.
אישה בעלת שכל צריכה לקחת מקל ולגרש את בעלה שילך ללמוד תורה, תאמר לו איני צריכה את העזרה שלך, אסתדר לבד! כי מי שהולך ללמוד תורה יודע מה זה כבוד האישה, יודע איך לכבדה ואיך להתנהג אתה, יש לו מידות טובות, יש לו מוסריות. אדם שלא לומד תורה סופו נעשה כליסטים, כמו נבל, גזלן, קשוח, יבוא פעם שהיא תבכה לפניו והוא יצחק עליה! התורה מלמדת את האדם "לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה, לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה" (משלי א' ד').
אם יש לאישה שכל, היא צריכה לדחוף את בעלה ללמוד תורה, כי אם אינו לומד אין לו ערך אליה, כך כותב הרמב"ם: "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז". ידחוק את עצמו ויקנה לה בגדים יותר מהערך שלו. ימעט מעט מהאכילה ויקנה לה בגדים ותכשיטים, ישמע בקולה בכמה דברים, ידבר אִתה בנחת בסבר פנים יפות, לא כמו אלה שתמיד מדברים בפנים זועפות, שאם לא כן אין שלום בבית. וכן אמרו בגמרא (גיטין ו ע"ב) לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. לוּ היתה האישה יודעת כמה דברים טובים יש בתורה שלנו, היתה דוחפת אותו שילך ללמוד תורה, כדי שידע איך להתנהג בבית. עכ"ד.
וכמובן שעל האישה לעשות הכל בחכמה ובתבונה בשלום ובמישור, ולא תדחק בבעלה יותר מכוחותיו ויכולותיו, שחלילה לא תקבל תוצאה הפוכה. וכמובא בחוברת הנפלאה "להיות את": לא תהא האישה דוחקת את בעלה להיות צדיק וחסיד למעלה מכוחותיו. שאפילו בשמים אין דנים את האדם בהשוואה לאדם אחר, אלא בהתאם ליכולותיו. וצריך כל אחד לשאוף לעשות יותר ולהתעלות יותר, ולעשות כמיטב יכולתו. אבל היא לא תדחק אותו, והוא לא ידחק את עצמו לעשות מה שכעת אינו יכול. משל למלך שציווה לעבדיו לרוץ לעירו ולהודיע שיתכוננו לבואו. והבטיח שכר טוב לכל מי שיגיע ויבשר על בואו. אך אמר להם: לא תרוצו כל אחד בצד חברו. כי יש שרגליו ארוכות ופסיעותיו רחבות, ויש שכוחו מועט, ויש שנשימתו קצרה. לכן ירוץ כל אחד בקצב ובמהירות שלו, וכך לבסוף כולם יגיעו. אבל מי שירוץ כחברו, חברו יגיע, ואילו הוא ייעצר בדרך, כי יאזלו כוחותיו. כך כל אדם ילך, ירוץ ואפילו "יזחל" - בדרך ה'. ואם יתקדם בקצב שלו - חזקה עליו שיגיע.