"אבא לא חשש, וזינק לבונקר המלא בחיילים מצריים"

השילוב בין קצין בצבא לבין מקובל ירושלמי נשמע לכם בלתי אפשרי? מי שהכיר את חכם ישועה בן שושן זצ"ל, שנפטר לפני שנים ספורות, יודע לספר על יהודי מיוחד במינו שהיה מקובל מפורסם, ולצד זאת גם קצין בצה"ל שנשא תפקידים בכירים.

כשמזכירים את שמו של רבי ישועה אי אפשר שלא להזכיר באותה נשימה את אביו שהיה חברותא של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, וכן את הסבים החשובים שלו – רבי מרדכי בן שושן והמקובל רבי שלום יעיש שעלה לארץ מטוניס. במשך חייו הוא גם למד רבות עם רבנים מקובלים חשובים, כולל עם הרב מרדכי עטיה, הרב דוד בצרי והרב יעקב משה הלל, הוא היה מוהל ונודע בברכותיו לאנשים שפנו אליו.

אלא שהדבר המעניין ביותר הוא שלצד התפקידים התורניים שבהם נשא הרב ישועה, הוא גם נלחם בעוז במלחמות ישראל והביא להישגים מופלאים וממש בלתי ניתנים לתפיסה. איך הדבר קרה, ואיך ניתן לשלב בין הדברים? בנו, הרב חיים בן שושן, מספר על כך בשיחה מרתקת.

חכם ישועה בן שושן זצ''ל

בתפילה ובמלחמה

"גדלנו בבית מלא באווירה של יראת שמיים ואכפתיות גדולה כלפי עם ישראל", מספר הרב חיים על עצמו ועל עשרת אחיו ואחיותיו. "אבא היה עבד ה' אמיתי, והעקרונות שליוו אותו כל חייו היו תורה, הלכה, אכפתיות ונאמנות שלמה לעם ישראל. מתוך כך הוא הלך להילחם בצבא, הוא הרגיש והדגיש שמדובר במלחמות ה' ורצה לקחת בהן חלק. בדיוק מתוך אותה גישה הוא גם פעל רבות באמצעות תפילות ותחנונים, באופנים שונים לישועת עם ישראל.  חשוב לי להדגיש שאמנם מדובר בשני תחומים שונים, אך שניהם הגיעו בדיוק מאותו מקום. לאבא הייתה אמונה שלמה בריבונו של עולם, וכך גם בגאולת עם ישראל, ומתוך כך הוא היה מתפלל ונלחם".

הרב חיים מוסיף דבר חשוב: "גם כשאבא פשט את המדים הוא המשיך להילחם את מלחמות ישראל, כאשר הוא עושה זאת בזמן התפילה. ממש כמו משה רבנו שידיו היו פרושות בתפילה, כך גם אבא נלחם, בין בהיותו בשדה הקרב ובין בהיותו בתפילה. אבא היה ממשיל את המלחמות ל'ויהי בנסוע הארון' והיה מסביר לנו שכשארון ה' הולך לפנינו, אז שכינה מתהלכת בתוכנו וכך אנו מנצחים את כל האויבים. הוא גם היה מדגיש שזה לא רק בזמן מלחמה, והחכמה היא להרגיש תמיד שהשכינה מתהלכת בתוכנו, וזה קורה כל הזמן, גם כשנמצאים בבית הכנסת, וגם כשיוצאים למלחמה עם האויבים".

את גיוסו הראשון לצבא עשה חכם ישועה בעודו רווק, ולאחר מכן נלחם בתקופת מלחמת ההתשה, כאשר הוא משרת בסיירת שקד. "בימים של לפני 50 שנה לא היה דבר בשגרה לראות חיילים שומרי תורה ומצוות ביחידות מיוחדות. גם אבא שלי לא הגיע לתפקיד בקלות.  הוא התעקש רבות כדי להצליח להשתבץ שם. היחידה הורכבה באותו זמן בעיקר מבני מושבים וקיבוצים, בזמן שהפער ההתחלתי ביניהם היה אדיר, שכן הוא בא מירושלים של פעם, מתוך בית כנסת, לימוד ואווירה של חכמי ירושלים, לכאורה ההיפך הגמור מיתר החיילים. כשחבריו נתקלו בו לראשונה הם היו בטוחים שהוא הגיע על תקן של משגיח כשרות, הם גם חששו שיהיו לו דרישות שונות. אבל כפי שהם סיפרו לאחר מכן – לאט-לאט הם גילו שאבא לא דרש מהם כלום, אבל מעצמו הוא דרש מעל ומעבר. גם בימים עמוסים ומאתגרים ביותר הוא היה מקפיד על אורח החיים של תורה והלכה, היה הולך לישון אחרי כולם גם אם היו אימונים מפרכים, כי 'הוא צריך להספיק ללמוד', ולמחרת קם מוקדם מאוד כדי להספיק להתפלל לפני שעת הקימה הרשמית. הוא אף פעם לא ביקש שייתנו לו שעות מיוחדות לתפילה, אלא פשוט התאמץ למצוא אותן".

חכם ישועה היה גם גיבור אמיתי. "הגבורה האמיתית באה מתוך תחושה של 'כי בשם ה' אלוקינו נזכיר'  ומתוך ההבנה של 'בחסדך בטחתי'", מסביר הרב חיים. עד היכן הגיעה גבורתו, מספר בנו שאחד מחבריו לפלוגה סיפר להם כי באחד האימונים היה חבר שסחב אותו, ובשלב מסוים שניהם נפלו על הרצפה ונשברו לרבי ישועה כמה צלעות. רבי ישועה ידע שאם הוא ילך למרפאה, יאבחנו אצלו שברים וישלחו אותו לחופשת מחלה, מה שיגרום לו להפסיד את הקורס ואולי גם לא להשתלב במסלול לחימה. אז הוא סבל בשקט והמשיך להתאמן עם צלעות שבורות, כשהוא סובל סבל נוראי. אבל הוא דבק במשימה, ברצון החזק שלו להיות לוחם במלחמות ישראל.

"הגבורה של אבא הייתה לשם שמיים", מדגיש שוב בנו "הוא נלחם באמת למען ה' יתברך כשהוא מבצע את כל החובות המוטלות עליו ואף הרבה מעבר, כל זאת מבלי לוותר על קוצו של יו"ד בנוגע לתורה ולהלכה. כך היה בכל המלחמות בהן נלחם, הוא ממש דבק במשימה מתוך הקרבת הנפש, תחושת ביטחון בבורא ושמחה במשימה שהוטלה עליו".

מעטים ביד רבים

סיפורים רבים יש לרב חיים על אביו במלחמות, אך הוא בוחר להתמקד במיוחד שבהם, זהו הסיפור הפלאי על מלחמת יום הכיפורים. "ביום הכיפורים אבא היה בבית", הוא מספר, "ומיד כשיצא החג הוא הבין שעליו להתגייס, אז הוא מיהר לבנות סוכה ומיד לאחר מכן יצא לגיוס. אבא נלחם כקצין לאורך כל המלחמה, אך הסיפור המיוחד שלו התרחש לקראת הסוף, כאשר כוחות צה"ל כבר חצו את התעלה. כידוע, במהלך חג הסוכות הצליח הצבא להפוך את הקערה על פיה, לדחוק את המערך המצרי ובחסדי שמיים לחצות את התעלה ולכבוש שם שטחים נרחבים. 

"בצד השני של התעלה יש את אדמת אפריקה, שכבר נכבשו בה שטחים נרחבים, אך עדיין היו הפגזות בלתי פוסקות שהופנו כלפי ריכוזי כוחות צה"ל וסיכנו אותם. אבא הלך שם עם קבוצה של כ-20 חיילים במטרה לחפש את אלו שמכוונים את ירי התותחים המצריים אל הכוחות הישראליים ולנטרל אותם. במהלך הסריקות הוא נתקל בחוליה של שלושה מצרים שניסו לפגוע בהם, אבא הגיב באש ולאחר שהרג את שלושתם הוא לקח את המשקפת הגדולה שהייתה על צווארו של אחד מהם, תלה אותה על צווארו שלו, והמשיך בדרך.

"אבא והחיילים האחרים הגיעו לשדה גדול של תירס, כאשר נפתחה לעברם במפתיע אש תופת ממרחק של פחות מ-100 מטרים. הם נשכבו מיד על הקרקע וגילו שמדובר בגדוד קומנדו מצרי שכלל מאות חיילים, בזמן שהם היו בסך הכל 20. בשלב זה אבא היה יכול לברוח לאחור ולהמתין עד שתבוא עזרה, אבל הגבורה היוקדת שלו גרמה לו לעשות את מה שהיה נראה כבלתי אפשרי – להסתער על אותו  מערך מצרי, כשהחיילים האחרים רואים אותו ומצטרפים אליו. כשאבא היה מספר לנו על כך הוא בכל פעם ציין שזה היה ממש כמו בחנוכה, כי גם הם מעטים מול רבים – 20 חיילים ישראלים מול גדוד של 400 חיילים מצריים. 

"אבא והחיילים הישראליים זחלו לאורך שדה התירס, ותוך כדי זחילה אבא זיהה פתחים של תעלות והבין שיש שם מערך שלם של תעלות ובונקרים, שמהם יורים בלי הפסקה לעבר ישראל. היה ברור לו שהוא הולך לטהר אותם, וכך הוא הסתער על התעלות והבונקרים והחל לירות עליהם. 

"אבא רץ וירה, רץ וירה, כשהוא רואה את המצרים נופלים מול עיניו,  והוא בדבקות עצומה שר את הפסוק: 'מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה'". חיים עוצר לרגע את התיאור ומדגיש: "זו לא הזיה, אבא באמת שר, התפלל ונלחם. אלו לא סיפורים על דוד המלך, אלא סיפורים על אדם מהדור שלנו".

ניסים ונפלאות

הוא ממשיך לתאר את מה שארע בשטח: "בשלב מסוים המצרים נכנעו, אבא וחבריו נצלו את המצב ומיהרו לאזוק את כולם, אך מכיוון שלא היו להם אזיקים הם הצמידו אותם לקרקע וכפתו אותם בחוטי טלפון, תוך כדי שהם מתחקרים אותם ושואבים מהם מידע חשוב. בינתיים הגיעה למקום תגבורת ישראלית ואבא פנה לערוך סריקות כדי לוודא שכל הבונקרים כבושים. לפתע הוא שמע דיבורים בערבית מתוך בונקר, ואז זעק: 'ארדוף אויביי עד אשיגם ולא אשוב עד כלותם' וזרק רימון אל תוך הבונקר, מיד אחר כך הוא זינק לבונקר כדי לטהר אותו ולהכריע באופן סופי בקרב. הבונקר היה בנוי מקירות בטון שיצרו זיג-זג, כך שכאשר הרימון התפוצץ הצליחו המצרים להסתתר מאחורי הקיר, וכשאבא נכנס הוא מצא את עצמו מול שלושה קציני קומנדו מצריים כשהטווח ביניהם עומד על פחות ממטר. אבא תיאר לנו שהוא ראה את האש יוצאת מהקנים של הקלצ'ניקוב וצרורות הירי נשמעו. החברים של אבא שנותרו בחוץ לא האמינו שיש סיכוי שיישאר חי.  אלא שקרה שם נס גדול - אמנם המצרים ירו על אבא, אך רגע לפני כן אבא הספיק לירות לעברם, הרובה שלו התפרק לחתיכות, המחסנית נשברה והקת התפוררה, אך אבא הספיק לירות עוד כמה כדורים שהרגו את אחד המצרים.

"אבא ספג ארבעה כדורים – שניים ביד, אחד ברגל ועוד כדור בחזה שהיה עלול להיות קטלני, אלא שהמשקפת שהוא לקח מהמצרי שעה קלה קודם לכן, היגנה עליו. כדור פגע בציר של המשקפת, הוא המשיך וחדר לעצם החזה ונעצר על יד הלב. אבא אמר לנו אחר כך באופן ברור שהוא הרגיש שכאשר הקב"ה רוצה שמישהו יינצל, הוא יעשה זאת בכל דרך אפשרית. זה היה ממש על טבעי, כי ירו על אבא עשרות רבות של כדורים ואחר כך ראו שכל הבגדים שלו היו מחוררים, אבל אבא יצא חי. הנס אף היה גדול עוד יותר, כי מיד לאחר מכן החברים של אבא פתחו בירי על הבונקר, והוא היה עלול להיפגע מהירי שלהם, אך אבא בשארית כוחותיו הצליח להיחלץ מהבונקר רגע לפני שהוא טוהר על ידי חבריו. הם ירו פצצת בזוקה לבונקר שפגעה בארגז פצצות של המצרים וכל הבונקר התפוצץ. לאחר מכן נמצאו שם 12 גופות של קצינים מצריים". 

ובכל זאת, הפציעה של חכם ישועה הייתה קשה. "אבא ניסה לחבוש את עצמו ועשה חוסם עורקים עם חוטי טלפון, הוא איבד הכרה וכמעט הלך מאתנו. גם הפינוי שלו לא היה פשוט בשל החשש מאיבוד דם גדול. בסופו של דבר הוא פונה לבלינסון, שם הוכנס לחדר ניתוח, לא לפני שביקש מהרופאים לחכות כמה דקות שיספיק לומר תיקון חצות. לאחר מכן עבר את הניתוח בהצלחה ואחריו הגיע תהליך של שיקום ממושך. 

"אבא סבל עד יומו האחרון מכאבים שונים, בעיקר באזור היד, שכן בעקבות הפציעה העצבים באזור שידרו כאב בלי שום סיבה. נותרו לו גם צלקות לאורך כל הזרוע מכדורי הרובים שפגעו בו, אבל את כל הקושי הוא הפנה תמיד למטרה אחת – כדי לספר את חסדיו ונפלאותיו של הקב"ה. מידי יום בתפילת ערבית הוא היה מדגיש את המילים 'השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו', ואף ממשיך: 'המדריכנו על במות אויבינו וירם קרננו על כל שונאינו...'

"מידי שנה בתאריך בו נצלו חייו במלחמה הוא היה מביא כיבוד לבית הכנסת וקורא 'נשמת כל חי' כשהוא מתמלא באמונה מהשגחתו של הבורא על עמו ישראל, ומודה עוד ועוד על החסדים והנפלאות".