בחנוכה הזה, צרי לך סיפור ניסי וחדש בחייך

זיכרון ילדות: סבא אהרון מדליק את החנוכייה על אדן החלון. בחוץ קור ירושלמי של חנוכה. יש משהו חמים ומשפחתי כל כך בעמידה המשותפת הזו מסביב לשלהבות המרצדות. אז לא ידעתי שהאור הגנוז נמצא בהן, רק הרגשתי שהשלהבות האלה מרקידות לי את הלב. לרובנו יש זיכרונות חמימים כאלה של חנוכה, כאילו זה ממש טבעי שהם יהיו שם.

יש הרבה דברים שאנחנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו - לקום בבוקר, כשלא כואב הגב או משהו אחר, שהילדים בריאים, שהקמנו בית. שאנחנו מוקפים במשפחה. יש הרבה דברים שאנחנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו עד שהם כבר לא - אדם אהוב שלא זכה לקום בבוקר, כשאי אפשר לעשות צעד אחד בלי שיכאב הגב או משהו אחר, כשלילד יש בעיה פיזית, קוגניטיבית או רגשית, כשהבית שלנו מתפרק.

חנוכה הוא חג משפחתי, וכשאנחנו חווים שבר משפחתי אנחנו מבינים שהחמימות הזו, המשפחתית, לא מובנת מאליה בכלל.

לפני 9 שנים. תל אביב. הזמנתי את כ-ו-ל-ם. החברים, המשפחה. טיגנתי ספינג' ולביבות, שלחתי את הילדים לקנות את הסופגניות הכי מושקעות. שולחן מושקע להפליא. החנוכייה על אדן החלון, כמו בכל שנה. אבל בשנה ההיא הלב היה מכווץ וכל מה שעשיתי כדי להרחיב אותו - כל האנשים והלביבות והבית המסודר והנקי - לא עזרו לו בכלל. כמה חודשים לפני כן, ברגע אחד, איבדתי את בעלי ואבי ילדי ומאז - מאז היה יום ביומו. אני זוכרת שעמדתי מול הנרות הדולקים ואז ראיתי בבניין ממול -  משפחה שגרה שם. הכרתי אותם כמובן. עמדתי והתבוננתי ברגע הזה בו הם עמדו מול הנרות ונתנו להם להאיר את הלב שלהם. זה היה רגע קסום. רגע קטן כזה, חמים ומשפחתי, שנצרב לעד באלבום התמונות המשפחתי של הלב. ופתאום - הייתי חסרה. מאד. פתאום הרגשתי את הסטטוס החדש שהוצמד לי. אלמנה. פתאום הרגשתי את היתמות של ילדי. פתאום הרגשתי שלהיות משפחה, כן, עם בעיות ולא מושלמת, אבל שלמה כמו שהיא - זה לגמרי לא מובן מאליו. פתאום הרגשתי את האבל והגעגוע, ושום לביבה או סופגנייה מושקעת או אורחים שניסיתי שיגיעו - לא עזר לזה להיות משהו אחר.

לפני 4 שנים נישאתי שוב, באהבה ובשמחה - ומאז זו הפכה להיות משימת חיי. להיות משפחה. לבנות שוב בית נאמן, יציב ואוהב. עד שלא התחתנתי, לא ידעתי באמת, עד כמה דרושים כוחות ודרושה אמונה ודרושה אהבה כדי לעשות את זה.

כשהצלחתי להבין קצת ממה שעובר עלי, הקליניקה התמלאה בנשים וזוגות שביקשו בדיוק את זה ונולדו סדנאות ונולד פודקאסט. כי יש דברים שצריך להבין – לא בעצות שככה צריך וככה לא – לפעמים זה מזיק יותר מאשר מועיל – אלא להבין לעומק את החוטים העדינים שנרקמים להם לכדי משפחה. מה שאולי אולי טעינו להתייחס אליו כמובן מאליו בפרק א' - הופך להיות נס גלוי בפרק ב'. 

ורגע. חנוכה. חג של ניסים. ואני רוצה להגיד רגע על הניסים שאנחנו מחוללות בעצמינו. כלומר הבחירה בנס שיכנס לחיים שלנו. על הפעולות האלה שדורשות כל כך הרבה אומץ ושלפעמים נראות לגמרי חסרות סיכוי, שהן ההשתדלות שלנו, כמו למשל להחליט שהשנה את עושה כל מה שאת יכולה כדי לצאת לפרק ב', כי עוד חנוכה לבד עם הילדים - את לא יכולה לשאת יותר, או להתמודד מול המתבגר הסוער הזה שהוא הבן של בעלך, כי את רוצה שכולם ירגישו במרחב שיצרתם טוב ובטוח. ולפעמים זה מרגיש כל כך חסר סיכוי ושאנחנו לחלוטין חסרות כוחות מול המציאות - ומה חשבו מתתיהו ובניו? הרי שם לא היתה תחושה היתה מציאות ברורה - מעטים מול רבים. חלשים מול חזקים. אבל במתתיהו כהן גדןל, פעמה בלבו אמונה יהודית, והוא ידע שכל מה שצריך ונדרש ממנו - הוא צעד אחד קטן, פעולה שיכולה להתניע את הנס - שיתרחש אם הקב"ה ירצה. אנחנו צריכות ללמוד מזה. מה את יכולה לעשות היום? מחר? פעולות קטנות, תנועה כמעט בלתי מורגשת שתסמן את תחילתו של סיפור חדש וניסי בחייך?

בחנוכה הזה יש משפחה שכבר לא, ויש משפחה שעדיין לא.

שלהבות הנר הן רנטגן של כל מה שקורה לנו בלב. של הלב החסר והכמיהה שלנו. של המצב המשפחתי ושל כל מה שחסר ואנחנו מתפללות עליו. זה זמן להדליק את החדר החשוך שבלב, לשוב ולהאמין שבידינו לבחור סיפור חדש.

אבל לפעמים חשוך וקר כל כך, והייאוש כבר הזדחל אל הלב.

איך עושים את זה? חני וינרוט השאירה לנו מילים  שנזכור: "...חושך הוא לא מציאות מצד עצמו. חושך הוא העדר אור. אור מקביל ברוחניות לשמחה, וכל היתר: עצבות, ייאוש, דיכאון, הם לא קיימים מצד עצמם אלא מגיעים כאשר נעלמת השמחה. כלומר לא צריך להילחם בדיכאון ובייאוש, כי הם לא קיימים מצד עצמם, אלא צריך פשוט להכניס שמחה לחיים, ואז הם ייעלמו מאליהם" (מתוך שבת שלום, חני).

ואני מוסיפה: כתוב "כי בשמחה תצאו" - רק ככה אנחנו יכולות לצאת מהחושך, מהעצבות, מהייאוש ולהתחיל לחולל את הנס. שמחה בדברים הקטנים. במה שאת יכולה כרגע. תשמחי את הלב שלך והקב"ה ישמח אותך.

מיכל כהן חי היא סופרת, מטפלת ויועצת אינגרטיבית (M.A), ומנחת סדנאות ייחודיות לנשים