כשז’אן קלוד הגיע לבית חב"ד בקטמנדו

ז'אן קלוד מגיע לקטמנדו כל שנה בחורף.

בעונה בה צולפת הרוח הלבנה והעיקשת על פניהם של הילדים זבי-החוטם ומחוסרי-הגפיים המתגלגלים בצידי הרחוב.

הוא יורד מהאוטובוס הישן והמקרטע לאחר נסיעה של ארבעים שעות מהעיר ורנאסי שבהודו, בה הוא גר כבר שלושים שנה.

הגלימה הארוכה שלו נוגעת באבני הדרך והיא נצבעת אט אט באפור מלוכלך.

איש מבוגר ושבע ימים בגלימה ארוכה לבנה, המהלך לו חרש-חרש בין סמטאותיו הצרות של ה"טמאל".

לרוב אני מוצאת אותו רכון לצד ילד שדוף עם עצמות בולטות, לוטף את פניו ממתיק סוד על אוזנו, לוחש לו מילה טובה או שניים. מחיה את נפשו בצלחת מזון וספל תה חם.

שמש גדולה זורחת על פניו, והעיניים שלו חומות וטובות.

הוא כאן כדי לעזור.

אפשר תמיד לעטות ארשת צדקנית על שרירי הפנים, אך עיניהם של בני-האדם לעולם לא משקרות.

הנתינה משתקפת באישונים.

זה בגלל שהנשמה היא שמביטה דרכם.

קפוא לילדי הרחוב,

וז'אן קלוד מגיע במיוחד כדי לדאוג להם.

"לז'אן קלוד יש בית-יתומים גדול בהודו, שם הוא מגדל מאות רבות של ילדים בהתנדבות", מספרים האנשים, "הוא מחולל שם ניסים ונפלאות של ממש", הם מתפעלים. "זה בגלל שסבל כל-כך בעצמו כשהיה ילד", הם מוסיפים בלחש...

לא אחת מצאתי עצמי מתבוננת בו מרחוק, פוסע לאט בין הצריפים ושאלתי את עצמי: "מי אתה ז'אן קלוד? ואיפה... איפה סבלת כל-כך?!".

* * *

באחד הימים בהם ישבנו עם המטיילים בבית-חב"ד, זיהינו את כנף גלימתו הנשרכת על המדרגות. משום-מה הדבר נראה לנו אך טבעי, כאילו חיכינו לרגע הזה...

הוא נכנס בחיוך נבוך, וביקש לדבר עם הרב. זה זמן רב שהוא שומע על הבית היהודי החם שיש במקום הזה.

הוא רוצה מאוד לדבר עם הרב, אבל קשה לו.

שישים שנה שהוא לא דיבר עם רב.

כל-כך הרבה זמן עבר מאז שלמד את אותיות הא'-ב' עם המלמד של החיידר, הרב אוליביה גלזן בפריז.

לפני אלפי שנות אור.

כשעוד קראו לו "רפאל", ועוד הרבה קודם שבעטו באבא ואמא במגפיים מסומרות ושלחו את המשפחה בת 5 הנפשות יחד עם עוד אלפים רבים של יהודים ל"דראנסי" - המחנה בו המתינו לקץ גורלם, לרגע בו יובלו למחנות ההשמדה.

כבר כשהיה ילד רך בשנים אמרו כולם שיש לו זיכרון מיוחד במינו, התפעלו מהיכולת הזו שלו לזכור תאריכים ולחרוט אירועים.

בשנים הארורות הללו, בהן התגלגל בצידי הדרכים מתפלש במי הביוב כואב ומיוסר, התפלל רק לשכוח. לשכוח ושוב לשכוח.

אבל זה לא קרה.

הוא לא שכח כלום. הסיוטים קבעו להם משכן של קבע. הוא חרט את המראות כולם על לוח לבו.

 ז'אן קלוד זוכר את ריח האשפה בה נבר בתקווה למצוא דבר מאכל ראוי להכניס לפה, זוכר את תחושת הגירוד על גופו כשהידק אליו פיסות בד דקות. בלילות, כשהקור היה מגיע למינוס חמש מעלות, הוא היה מבעיר מדורות של ייאוש, מקרב את ידיו הסדוקות לשלהבות העצובות.

הוא זוכר את ההבטחה שהבטיח לעצמו שעה שגופו השדוף נרמס, וקליפת התפוז שבערמת האשפה דמתה בעיניו לאוצר.

הוא יעזור לילדים סובלים!!!

הוא יתנתק מהכל, מהעבר, מכל מה שקשור לשנים הרעות ההן, ויקדיש את עצמו לסבלם של ילדים בעולם הקשה הזה.

"אני לא באמת יודע איך להסביר את זה. אבל פתאום, הערב, כשראיתי את האור בוקע מן החלון שלכם, החלטתי שאני עולה", הוא מרכין את ראשו.

זו היתה תחילתה של הידידות המופלאה בין ז'אן קלוד – רפאל, לביננו.

מידי אחר-הצהריים היה נכנס לבית-חב"ד, מדבר עם חזקי ואיתי שעות ארוכות, חוזר ומספר, חוזר ודומע.

הדרך מן הספה אל בית הכנסת שלנו היתה לו ארוכה וקשה...

הוא היסס וחשש, והזיכרונות ההם שוב פעמו ביתר שאת.

לא דחקנו בו.

הבנו אותו לגמרי.

גם את הדרך הזו הוא צלח אט אט, בקצב שלו.

אנחנו יודעים כבר מניסיון שכשהניצוץ היהודי נדלק, גם רוח פרצים לא תצליח לכבות אותו.

* * *

באחד הימים הוא קיבל מאיתנו במתנה את הספר "הדרך לחיים של משמעות" בשפה הצרפתית.

עוד באותו הלילה הוא דפק על דלת ביתנו בהתרגשות, וביקש לדעת יותר על הרבי מלובביץ', שדבריו החכמים פרטו על הנימים הדקים של נשמתו.

"עוד שבוע נר ראשון של חנוכה", סיפרנו לו קודם שעזב את הבית.

 "נשמח מאוד לראות אותך מגיע להדלקה יחד עם כולם".

הוא הביט בנו מהורהר ולא ענה.

בים, הילד הנפאלי שאספנו מן הרחוב לפני 9 שנים, ניגש אליו לפתע.

ז'אן קלוד כבר התוודע אליו ואל סיפורו.

"בוא אלינו לחנוכה", הוא לוחש על אוזנו "חנוכה הוא החג שאני הכי אוהב. וחוץ מזה שזה ישמח כל כך את אבא ואמא".

* * *

החנוכייה הגדולה ניצבת במרכז. מאות מטיילים ומטיילות ואנשי קהילה מחכים לרגע בו נברך על הדלקת הנרות.

הדלת נפתחת,

ואנו מזהים את כנף גלימתו של ז'אן קלוד – רפאל.

הוא מחזיק ביד נר גדול ובוער.

זוכר שחנוכה הוא חג של נרות. גם אבא שלו החזיק נר גדול בידיים בחג החנוכה.

שמש גדולה זורחת על פניו, והעיניים החומות שלו נוצצות. בידו השנייה הוא אוסף אליו את בים.

"באתי", הוא אומר לו, "אתה רואה? באתי!".

חזקי מחבק אותו בחום, ואני מוחה את הדמעות מהעיניים.

לא אתרגל לעולם ליהלומים שנכנסים אלינו הביתה.

כל אחד מהם הוא סיפור,

ואבוקה של אור גדול בעולם הזה.