נירה איבדה בפתאומיות את יכולת השמיעה: "לא הצלחתי להאמין שאני נמצאת בסיטואציה הנוראה הזו"

היה זה ליל שמחת תורה לפני כ-20 שנה, כאשר נירה צוריאל פרצה בבהלה לסלון הבית בו הם התארחו. 'אני לא מצליחה לשמוע!", יצאה מפיה צעקה. מולה, היא ראתה את בנה התינוק בוכה בלול, בלא שהיתה יכולה לשמוע את קולו. כל שאר בני המשפחה גם הם נעו סביב, אך לה היה נדמה זה כמו סרט ללא קול. כאשר הגיעו משם לבית החולים, מילותיה של הרופאה לא הותירו ספק: תוך שעות אחדות איבדה נירה את רוב יכולת השמיעה שלה, והמצב רק יכול היה להידרדר.

"זה סתם וירוס"

"זה התחיל באחד מימי חג הסוכות", היא נזכרת. "התגוררנו אז בגבעת האבות שבקריית ארבע, בעלי היה אברך כולל במערת המכפלה, ואני עבדתי כמחנכת באולפנה המקומית. באותו יום ביקרו אורחים בסוכתנו, ובשלב מסוים הרגשתי שמתחיל לעלות לי החום. חיכיתי בסבלנות עד שהאורחים ילכו, ולאחר צאתם הרגשתי כבר בוערת ממש. בדיקה מהירה גילתה שחום גופי עומד על 41 מעלות. ראשי היה כבד כאילו הניחו עליו בלוק מבטון, ובקושי הצלחתי להזיז אותו ימינה או שמאלה. החלטתי לקחת משכך כאבים וללכת מיד לישון". 

למרבה ההפתעה, לא הצליחה נירה להירדם. "זה היה מוזר מאוד", היא אומרת. "שכבתי במיטה ובכל זאת נשארתי ערה. בשעה 2 בלילה שמעתי את התינוק בוכה, בלא שתהיה לי היכולת לקום אליו. בשעה 4 לפנות בוקר כבר לא ידעתי איפה לשים את עצמי. כך עבר הלילה כולו, בלי שנרדמתי בכלל. כשהגיע הבוקר, פניתי יחד עם בעלי למרפאה, שם בישרה לי הרופאה כי מדובר בוירוס חולף. זה היה נשמע לי מוזר, כי הרגשתי נורא, אך קיבלתי את דבריה בהשלמה".

את הדרך חזרה הביתה מהמרפאה, עשתה נירה ברגל בקושי רב. "לא היה לנו רכב באותו זמן, המרחק לביתנו לא היה גדול, והרי הרופאה אמרה שזה רק וירוס, אז האמנתי שאצליח ללכת. בפועל, עצרתי פעמים רבות בדרך, והדבר היחיד שעודד אותי, הוא המחשבה שכך אוכל להירדם מהר יותר כשאגיע הביתה. מיד כשהגעתי לבית, פניתי לחדר השינה, אך שם חזר המצב על עצמו. העייפות הורגשה בכל אבריי, ולא הצלחתי לישון. גרגרתי מי מלח, לקחתי עוד משכך כאבים - ושום דבר. עוד לילה ללא שינה עבר עליי, וכשפניתי בבוקר למחרת לרופא, שמעתי בשנית את האבחנה כי מדובר בוירוס חולף. שוב היה נראה לי שמשהו כאן לא מסתדר, והמשכתי בשקט לסבול. גיסתי, ששמעה על מצבי הבריאותי, החליטה להזמין אותנו לשמחת תורה. היא אף סידרה לנו חדר אצל השכנים, כדי שאוכל לישון בשקט".

בהגיע החג, חל המפנה הדרמטי. "כאשר התיישבנו כולנו לסעודה חגיגית, הרגשתי שאני לא מצליחה לשמוע את מי שיושב בקצה השני של השולחן", היא נזכרת. "עוד כמה דקות עברו, וראיתי שגם אנשים קרובים אליי קשה לי לשמוע. סיפרתי על כך לבעלי, והוא אמר, כי אחרי זמן כה רב ללא שינה, לא פלא שזה מה שאני מרגישה. הוא הציע לי ללכת לישון, ואני נעניתי להצעה בשמחה. פניתי לביתם של השכנים, והנחתי את ראשי על הכר".

בעודה מייחלת לשינה הגואלת, החלה נירה לשמוע רעשים מוזרים. "בהתחלה היה זה רעש של טרקטורים נוסעים. 'טרקטורים בערב שמחת תורה?', חשבתי לעצמי, 'זה לא היה הגיוני'. הייתי בטוחה שאני מדמיינת. אחר כך הגיע רעש של מסוקים. חששתי שמא קרה משהו, הבטתי מבעד לחלון, אך שום מסוק לא נראה באופק. מסתבר שהקולות אותם שמעתי היו באוזניים שלי. באותו רגע, אחרי שלושה לילות ללא שינה, הבנתי שמשהו לא טוב קורה. החלטתי לרדת חזרה לבית גיסתי, ופניתי לדלת".

סרט ללא קול

נירה עמדה לפתוח את דלת הבית, ולפתע הרגישה יד מאחוריה. "הסתובבתי בבהלה, וראיתי את השכנה עומדת מולי. ראיתי את שפתיה אומרות, 'לא שמעת שקראתי לך?' אך כבר לא שמעתי דבר. ההבנה הזו הבהילה אותי מאד. משם, רצתי לביתה של גיסתי, פתחתי את הדלת במהירות, וצעקתי 'אני לא שומעת! אני לא שומעת!' כולם התעוררו בבהלה מהצעקות, ואני התחלתי לבכות. כמה דקות אחר כך הגיע בעלי וצעק לי לתוך האוזן: 'אנחנו נוסעים עכשיו לבית החולים'. את הצעקות שלו הצלחתי לשמוע. מולי, ראיתי את כולם הולכים ומדברים, כמו סרט שכיבו לו את הקול. לא הצלחתי להאמין שאני נמצאת בסיטואציה הנוראה הזו".

נירה ובעלה פנו במהירות למוקד הקרוב, שם הודיע להם הרופא כי לא מדובר בוירוס, אלא במצב של נוזלים באוזניים. "משם פנינו לבית החולים, מתוך תקווה שאחרי שאיבת הנוזלים יסתיים הסיפור", היא אומרת. "בהגיענו למקום, ראיתי מולי חדר מיון - רופאים רצים, אנשים נכנסים, המולה רבה, אך כל זאת - ללא קול. זה היה מפחיד מאוד, לא לשמוע פתאום דבר. ישבנו להמתין לרופאה לאורך שעות ארוכות, ובמשך כל אותו זמן זעק ליבי בתפילה. הבוקר הגיע, פניתי ליטול ידיים, ומגע המים בכיור נשמע לי כמו הד עמום. מרוב התרגשות על כך שאני שומעת משהו, התחלתי למחוא כפיים. גם את הד המחיאות שמעתי, והפעולה הזו נתנה לי תחושה שאני לא במצב הגרוע ביותר. אחר כך, פתחתי את ברכות השחר, ופתאום הן נראו כל כך לא ברורות מאליהן. 'פוקח עיוורים', 'מלביש ערומים' - אילו מתנות גדולות אנחנו מקבלים בלי שנשים לב. מאוחר יותר הסתובבתי מעט במסדרון הארוך. אישה מבוגרת שראתה אותי, סימנה לי להתקרב אליה. באתי, כיסיתי אותה בשמיכה, והנהנתי לדבריה, למרות שלא שמעתי אותם. העובדה שלמרות מצבי אני עדיין יכולה לעזור למישהו אחר, שמה את הדברים בפרופורציה".

כאשר סוף סוף הגיע תורה של נירה להיכנס אל הרופאה, התגלתה האמת המרה. "היא בדקה אותי ואמרה שלא מדובר בוירוס או בנוזלים באוזניים, אלא בחיידק נדיר שתקף אותי ופגע במערכת העצבית. הרופאה הסבירה שיש לי נזק עצום באוזניים, ושרוב הסיכויים שכך המצב יישאר. לדבריה, היה קיים גם סיכוי שאאבד לחלוטין את יכולת השמיעה. השעות הקרובות היו קריטיות עבורי. 'מדובר בחיידק אלים מאוד, וצריך נס כדי לצאת מזה, כל שנותר לי להציע לך הוא להתפלל', היו דבריה. זעקתי לעברה בכאב 'תעשו משהו!' אך הבנתי שבסופו של דבר גם היא מוגבלת. הרופאה הסבירה לי כי עליי להיות באשפוז של שבועיים ולקבל תרופות שונות. 'אך ברוב המקרים לא מתרפאים מזה', חתמה". 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מה הרגשת באותם רגעים?

"חוסר אונים נורא. המצב הזה נחת עליי כמו משום מקום. איך אפשר בכלל להכיל את זה שאני לא שומעת? עם זאת, ממש באותו זמן, החליט בעלי לעשות שינוי בהלך החשיבה. הוא אמר לי, או יותר נכון צעק לאוזניי, את דבריו של רבי נחמן, האומר שרק מחשבה אחת יכולה להיות בראשו של אדם בכל זמן נתון. אי אפשר לחשוב שתי מחשבות בו זמנית, והבחירה נתונה בידינו מה להכניס פנימה ומה לא. בעלי אמר לי אז - 'את יכולה לחשוב איזה נורא המצב, עד כמה את מסכנה, ולפחד מה יהיה אם החיידק יתקוף חזק יותר. אפשר להגיע עד לדמיונות על מוות ושבעה, וכידוע - למחשבות שלנו יש כוח לפעול במציאות. אבל אפשר גם לחשוב אחרת - לראות שאת בידיים של ה' ולהאמין בו שהוא יכול לשנות את הכל. לבטוח במאה אחוז שהוא יכול לרפא אותך, ולהבין שכל זה בא כדי להצמיח אותך למקום טוב יותר. לדעת שכפי שהפגיעה בשמיעה באה - היא יכולה גם לחלוף. כאשר את בוטחת בה' שיעשה לך טוב, גם המחשבה הזו פועלת בשמיים'".

דבריו של הבעל הפיחו בנירה רוח חדשה. "החלטתי לאמץ אותם אל ליבי ולהשתדל לא ליפול למחשבות שליליות. כמובן שכאבתי והרגשתי קושי גדול, אבל אחרי שנתתי לכאב מקום, עשיתי עבודה עם עצמי כדי להכניס גם מחשבות של אמונה וטוב. הן לא היו מגיעות באופן טבעי אם לא הייתי מביאה אותן, והמחשבות האלה עזרו לי לא ליפול, אלא להמשיך לראות טוב".

מאוחר יותר, עלתה נירה לבית הכנסת של בית החולים לתפילת ערבית. "כאשר נכנסתי לשם, הבנתי שאינני יודעת היכן אוחזים בתפילה, והרגשתי כמו עולה חדשה. הסתכלתי בסידור של מישהי, וראיתי שהם נמצאים בתחילת תפילת שמונה עשרה. את התפילה האישית שלי באותו ערב אינני יכולה לשכוח. כל מילה בה נאמרה מעומק הלב, מתוך תחושה שאני תלויה בה' לבדו. כשסיימתי, גיליתי שאנשי המניין כבר התחילו הבדלה, וראיתי אותם מרימים את ידיהם למול אור הנר. שוב הרגשתי צביטה כואבת בלב על כך שאינני יכולה לשמוע אותם. כאשר חזרתי לחדרי אמרתי בכאב באוזני בעלי: 'איך אפשר לחיות ככה? אני רוצה לשמוע את הילדים שלי, לשמוע תפילה, לשמוע חיים'. ובעלי בשלו, עונה לי: 'בעזרת ה' יהיה נס, בואי נלך לעשות הבדלה ואני בטוח שתצליחי לשמוע אותה'. את ההבדלה הזו באמת שמעתי, ושמחה גדולה מילאה לרגע את ליבי, עד לרגע בו הבנתי שבעלי צורח את המילים כדי שיגיעו לאוזניי. הנס לא הגיע ברגע, מסתבר שהיה עליי לעבור עוד דרך".

שליחות במחלקה

יום נוסף עבר, ונירה החלה לקבל דרישות שלום מהמשפחה והשכנים. "כאשר גיסתי ביקשה בפעם הראשונה לדבר איתי בטלפון, לא הסכמתי לגשת אליו. הכאב מהמחשבה שלא אשמע את דבריה היה גדול מידי עבורי. כאשר נעתרתי לבקשותיה החוזרות והנשנות, שמעתי אותה צועקת אליי רק מילה אחת: 'תהילים!' הבנתי שמתפללים עליי במערת המכפלה וקורעים שערי שמיים עבורי. גם אני ישבתי מידי יום ושפכתי את ליבי בתפילה. הייתי אז 80% חרשת, וידעתי שרק הקב"ה יכול לשנות את הדברים".

איך עברו עלייך הימים במחלקה?

"במהלך היום הייתי עטופה במבקרים, והם נתנו לי את הכוח להתמודד בגבורה. אך בלילה, כשנותרתי לבד, הפחד והכאב הגיעו במלוא עוצמתם. החלטתי לתת להם מקום, מתוך הבנה שנכון יהיה לפרוק אותם מתוכי, ויחד עם הדמעות שהגיעו בשטף, אמרתי לה', 'אני בוכה אליך כמו ילדה שבוכה לאבא, כי רק אתה יכול לרפא אותי מזה. בבקשה קח את כל הדמעות שלי, ושטוף איתן את החיידק'. יחד עם זאת, כפי שאמר בעלי, לא נתתי למחשבות הקשות להשתלט, ובכל בוקר מחדש בחרתי להכניס לתוכי מחשבות של אמונה. שם, בבית החולים, הרגשתי אותה במלוא עוצמתה. כל היום שלי היה מלא בדיבור עם ה' ובתפילות אליו, מתוך אמונה שהוא יכול לשנות את הכל. ככל שעברו הימים ושטפו הדמעות, הרגשתי שנולדים בו כוחות מחודשים לצמיחה. כפי שהיה ברור לי שאני זקוקה ליכולת השמיעה כדי לגדל את ילדיי ולעשות את רצון ה' בעולם, כך היה ברור לי שה' יכול להחזיר לי אותה".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כאבה האישי של נירה, הוביל אותה גם לתפילה על כלל ישראל. "דווקא במצב הזה, כשהרגשתי את החסר האישי שלי, הלב נפתח להתפלל על כל מי שחסר גם לו. עוד יותר מכך - הסתכלתי סביבי בבית החולים וראיתי צרות גדולות בהרבה משלי. אי אפשר היה שלא לבקש על כולם, והתפילות לגאולת כל עם ישראל בקעו מליבי. יחד עם הכאב שהיה שם, היתה גם תחושה מתוקה של אהבה לכל אחיי באשר הם ואכפתיות כלפיהם".

בין לבין, התפתחה שיחה - בצעקות, בינה לבין חברתה לחדר. "אותה אישה סיפרה לי שהיא מאושפזת כבר שלושה שבועות. שאלתי אותה אם היא מתפללת על עצמה, והיא ענתה לי 'אינני יודעת מה זו תפילה'. לצידה, ראיתי ערימת עיתוני נשים, והרגשתי סוג של החמצה. במקום שיהיה לה איפה לפרוק את הקושי ולבקש על ריפוי, זה כל מה שהיה בידיה לעשות. הסברתי לאותה אישה איך מתפללים, ומרוב התרגשות היא לקחה סידור וקראה את כל הכתוב בו מתחילתו ועד סופו. הרצון שלה לחיבור למשהו גבוה יותר היה עצום".

השיחה עם שכנתה לחדר, הובילה את נירה להבנה כי גם בתקופת האשפוז יש לה תפקיד. "אמנם לא שמעתי כמעט דבר, אך מעבר לכך - יכולתי להתהלך כבריאה לחלוטין. לכן לקראת השבת שעמדה להגיע יצאתי לחפש לנו נרות. עבורה, היתה זו הפעם הראשונה בחייה שהיא עמדה להדליק נרות שבת, וההתרגשות היתה גדולה. באותם רגעים עלתה בליבי המחשבה, שכנראה יש עוד נשים במחלקה שהיו שמחות לעשות זאת. החלטתי לחפש בין המחלקות, עד שמצאתי חבילת נרות גדולה, והתחלתי לעבור חדר חדר ולחלק אותם לנשים. אישה אחת צעקה לי: 'למה לא באת קודם?' הראיתי לה שגם אני מאושפזת במחלקה".

בהגיע זמן סעודת שבת, ירדה נירה מחדרה לקומה התחתונה כדי לסעוד עם כולם. "נעמדתי הכי קרוב שיכולתי כדי לשמוע קידוש, אך כמובן שלא שמעתי דבר", היא נזכרת. "שוב פילח הכאב את ליבי, ובזמן הסעודה - כשכולם שוחחו ושרו שירי שבת, הרגשתי בודדה במיוחד. בשלב מסוים ביקשתי שיראו לי מה שרים עכשיו, ואישה אחת הצביעה על מילות השיר: 'קה ריבון עולם'. הסתכלתי על המילים - 'קה ריבון עלם ועלמיא, אנת הוא מלכא מלך מלכיא'. ואמרתי לה': 'אתה המלך של כל העולם, אתה יכול לעשות הכל, אז מה זה בשבילך לרפא לי את האוזניים?'" 

איך הגיע הנס?

"בניגוד לכל התחזיות, במהלך אותם שבועיים של אשפוז, החלה השמיעה לחזור אט אט. זה היה בלתי יאומן, אחרי מה שאמרה לי הרופאה. כל התקדמות קטנה הפיחה בי תקווה נוספת, וכך ירדתי מ-80% חרשות ל-50%, שזה עצמו כבר היה הישג משמעותי. אמנם סבלתי לאורך תקופה מסחרחורות, כתוצאה מפגיעה בשיווי המשקל, ולא יכולתי גם לזהות מאיזה כיוון מגיעים הקולות שאני שומעת, אבל עצם העובדה ששמעתי משהו, היתה משמעותית ביותר. יכולתי לשמוע אנשים מדברים אליי, ילד בוכה, אוטובוס מגיע לתחנה. את כל הדברים הפשוטים האלה, שאנחנו בכלל לא חושבים עליהם. עם הזמן חל שיפור נוסף, והגעתי למצב של 30% חרשות. כיום, אוזן אחת כמעט ולא שומעת והשניה שומעת טוב למדי, עם קצת רעשי רקע שנלווים מידי פעם לקולות. מאז, כאשר שואלים אותי מה נשמע, אני עונה: 'ברוך ה', שומעת! ברוך ה', שומעת!' חזו לי מצב של חרשות מלאה, אך הסיפור הסתיים אחרת".

שאלת את עצמך פעם, למה כל זה קרה?

"נראה לי שזה היווה תמריץ עבורי להעריך את המתנות שה' שולח, אותן אלה שנראות לנו כל כך ברורות מאליהן. בנוסף, הניסיון הזה הוביל אותי להבנה עד כמה חשוב לדבר ולשמוע דברים טובים, ולא לבזבז את הכוחות על אנרגיות שליליות. כוחות הדיבור והשמיעה הם לא ברורים מאליהם, ונכון להתייחס אליהם בכבוד הראוי. ולבסוף - הרגשתי על בשרי ממש שאפשר באמת לבקש מה' כל דבר, וכאשר מאמינים בטוב - הוא יכול להגיע. מאותה סיבה חשוב לי לפרסם את הדברים, ואני נוהגת לספר את הסיפור שלי לקבוצות של נשים ונערות. צריך לזכור - למחשבות הטובות שלנו יש כוח, והן פועלות במציאות. גם אם היא לא תהיה בדיוק כפי שביקשנו - בכל זאת יתגלו שם הרבה נקודות של אור".