ידידיה מאיר מתרגש לחיות בדור של אהרן רזאל. מוסיף והולך

1. זאת לא הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, שאני כותב על אהרן רזאל. אני עוקב מקרוב אחרי יצירתו ובעצם גם אחרי חייו. עוקב בהשתאות. מדובר בבן עלייה אמיתי, גם כיוצר וגם כאדם.

מה זה אומר "בן עלייה"? זה אומר שהאלבום הראשון שלו ('הסנה בוער') יצא בשנת 1997, כלומר לפני 25 שנים. זה המון זמן. ומאז הוא לא רק שומר על הרמה, אלא עולה ומתעלה (והעולם מתעלה עמו). הוא תמיד מחדש, תמיד מתחדש. הטקסטים והלחנים שלו הולכים ומשתבחים עם השנים, הולכים ומעמיקים. וזה ממש לא דבר מובן מאליו. יש יוצרים גדולים וחשובים שהמעיין שלהם יבש. אני לא רוצה לכתוב פה שמות, אף על פי שיש לי בראש לא מעט דוגמאות לאנשים שחתומים על יצירות גדולות וחשובות, אבל השיא שלהם כבר מאחוריהם. בסך הכול זה תהליך טבעי. ראיתי בני עלייה מוזיקליים והם מועטין.

וכאמור, זה לא רק ביצירה, אלא גם בחיים עצמם. כולנו מכירים אנשים, בעיקר חוזרים בתשובה ומתחזקים, שהיו בתקופה של עלייה, של אורות, של אש קודש, ועם הזמן זה עבר להם. לא שהם פרקו עול חלילה (לצערנו יש גם כאלה), אבל מה לעשות, ההתלהבות הראשונית פגה. וגם זה טבעי. לשמור על הקיים זה הרבה.

אבל הסנה של אהרן רזאל עדיין בוער. אני זוכר שאחרי היצירה המונומנטלית שלו, "דעתי עליה", שבה הוא הפך את מילות ההקדמה לספרו ההלכתי של בעל ה"חיי אדם", רבי אברהם דנציג, לשיר רומנטי שכולה ערגה לתורה - אמרתי לו, "זהו, הגעת לשיא. לא יהיה לך עוד שיר כזה. אין מצב". אבל בעשר השנים שחלפו מאז, הוא שבר שוב ושוב את השיאים של עצמו (למשל עם השיר "הגיבן הקדוש" או עם ספר הטורים והשירים הגאוני "החיים כניגון").

ומה שהכי מופלא אצלו זאת ההרמוניה בין היצירה לחיים ובין החיים ליצירה. וגם זה - לא ככה אצל כולם. אני לא מדבר על משוררים שכתבו שירים נשגבים אבל בחייהם הפרטיים היו אנשים שיכורים ואלימים. לא צריך להגיע למקרי קיצון. אני מדבר על זה שלא תמיד המציאות עולה בקנה אחד עם היצירה. מה לעשות, החיים הם לא באמת שיר. אבל אצל הרזאלים – ופה אני כולל גם את האח הבכור, יונתן – זה ככה. מכירים את הקליפ המשפחתי הקסום לשיר 'אחת שאלתי', שבו הם לומדים ומנגנים, מנגנים ולומדים? אני יכול להעיד מקרוב: זה גם במציאות היומיומית. כך נראית שירת חייהם.

2. טוב, כל מה שכתבתי פה הוא רק הקדמה לאלבום החדש של אהרן רזאל, "כבן המתגעגע". וואו. איזה אלבום, אילו שירים, אילו מילים, איזו שירה. הוא כאמור בשיא שלו עכשיו.

אני עובר פה מהר על ציוני דרך באלבום החדש: נתחיל בשיר הפותח "אני אחר" עם אביתר בנאי. הלחן של רזאל ללשונו הזהב של הרמב"ם בהלכות תשובה שווה טור שלם. ואכן כתבתי עליו טור שלם בעבר, כשהשיר יצא כסינגל. רק רזאל יכול לקחת את אחד הטקסטים התובעניים של הרמב"ם – "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. צועק תמיד בכל כוחו, בבכי ובתחנונים: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים" – ולהפוך אותו לשיר מרטיט וסוחף. אתה שומע את השיר ורוצה לצעוק גם אתה, בכל כוחך, בבכי ובתחנונים, ביחד עם שני ה"שבים", אהרן רזאל ואביתר בנאי: "אני אחר! אני אחר! ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים!".

ואז, במעבר חד, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה תוכנית, מגיע השיר הבא: "בני ברק". שיר אהבה לעיר התורה, החסידות והצפיפות. ולא, רזאל לא מתעלם מהכיעור (החיצוני) של העיר. "כתבו שירים על ירושלים / על מירון והגליל ובינתיים / לפינה קצת נדחקת / קומי התנערי מאבק / שקר החן והבל היופי / את מחוץ למשחק / בני ברק, בני ברק".

ולא רק בתוך העיר צפוף, אלא גם בדרך אליה: "קו 400 תקוע בפקק / נוסע אלייך מביט ממרחק / המזגן לא נדלק / אל הדלת נדחק / פנחס שואל: 'נגיע בזמן?' אני מסופק / עולים על הגשר / ושמך על שלט ענק / בני ברק, בני ברק". אבל אז, כשנכנסים אל העיר: "זר לא יבין את הגעשמאק / סטטיסטיקות של סרק / את קו העושר וקו העוני מסמנים במקום לא מוצדק / 'תבוא לשבת' אומר אברימי, מסדר את הפראק / התורה היא חיינו / חיי אצילות אף בשעת הדחק / בני ברק, בני ברק / הנה האור שלך נדלק".

ואיך אפשר בלי הטרמפים הליליים מתחנת הדלק ביציאה מבני ברק? "סוף השיר, אמצע הלילה / טרמפיאדה, שווארמה / ליבי מתודלק / כשווייס מסביר לי תוספות זה ערב עלי כממתק / האזיני בני ברק / אם אעזבך, לשוני לחיכי תדבק". אתה שומע את השיר ורוצה להידחק ביחד עם אהרן רזאל באוטובוס הצפוף והמיוזע כל הדרך לבני ברק.

3. ואז, שוב, במעבר הכי חד שיש: מקו 400 אל גבעות השומרון. אל בלדה קורעת לב, ומחזקת לב, "מכתב מאהוביה". "לפני שנה לא הכרתי את אהוביה סנדק ז"ל ולא את משפחתו היקרה", הוא מספר, "עד שאשתי סיפרה שבן של חברתה ללימודים נהרג. נסענו לנחם. 'קח את המכתב הזה', אמר לי אביו בשבעה, 'עשה מזה שיר. אהוביה כתב את המילים אחרי מותו... דרכי'. מצאתי מילים כל כך רגישות. נער מתאר את חייו. בונה בית על גבעה. צאן. חליל. לומד תנ"ך. ניסיתי להכניס אקורדים פשוטים עם פריטה של מוזיקת פולק שעליה גדלתי. ודמעה קטנה שיצאה מדי פעם מבין השורות".

והנה חלק ממילות השיר שרזאל מבצע באלבום יחד עם אביו של אהוביה ואחיו: "בבית עץ / שבנינו על ההר / גרתי עם חברים / ועם הנץ / הייתי קם אל המרעה / יוצא עם הכבשים / כותב שם שירים וחי את הקדושה של ארץ ישראל / אותה אני כל כך אוהב".

ופתאום בא לך, מהטרמפיאדה של בני ברק, לקחת טרמפ הישר לגבעות השומרון ולהצטרף אל הקסם שמתואר, מפי אהוביה ז"ל, גם בשורה הבאה: "את חום היום / לא הרגשתי בשמירה / ולא הקור בלילה / לומד תורה, באהבה מתוך רצון לדבוק במסתריה / עוד מגיל שלוש לומד תורה עם אבא / ומאז אני קשור בדמות דוד, מלכא משיחא".

טוב, לכתוב את המילים האלה בלי המגינה (ובלי הדמעה) זה לא זה. תצטרכו כמובן לשמוע את השיר. וגם לראות את הקליפ המאויר המיוחד. אבל תיקון קטן: נראה לי שהביטוי שחזרתי עליו פעמיים פה, "במעבר חד", הוא לא מדויק. הוא ביטוי של עיתונאים, לא של אומנים. בטח לא של אומנים בני עלייה. אצלם זה פחות מעברים חדים, ויותר "הרמוניה". וזה בדיוק מה שכל כך מרגש וכל כך אותנטי באהרן רזאל וביצירתו. הוא באמת מחובר לעולם התורה ורואה אור בבני ברק הכעורה. הוא באמת מחובר לחיים של אהוביה ז"ל וחבריו יבדל"א על הגבעה (תבדל"א).

4. ואז רזאל מגיע לתחנה שאף אחד לא רוצה לבוא איתו אליה: אושוויץ. הוא הלחין סיפור מרטיט שסיפר ר' שלמה קרליבך על צעיר שפוגש את דוד שלו, חסיד קוז'ניץ, במחנה ההשמדה. במשך שנתיים הדוד מחזק אותו, בגוף וברוח. ואז: "לילה אחד, הוא העיר אותי משנתי ואמר לי / דע לך שאתה לבדך תישאר מכל המשפחה / ויש לי הרגשה שמחר כבר לא אהיה, וזוהי בקשתי האחרונה / כידוע לך אני יודע את כל הגמרא בעל פה, מילה במילה / ומיום שנכנסתי לאושוויץ לא הפסקתי ללמוד / היום אני אוחז במסכת מועד קטן / אני מעריך שעד מחר אגיע לדף ז עמוד א / אני מבקש ממך / אם הקדוש ברוך הוא יעזור לך / ותצא מכאן חי / אנא סיים את המסכת בשבילי".

המסר של אותו חסיד מתמיד שלמד תורה באושוויץ ונספה, שעבר דרך האחיין שלו שניצל, ואז דרך קרליבך, ועכשיו דרך רזאל, הוא שששת המיליונים בעצם מבקשים מאיתנו: המשיכו. לא רק תחיו, אלא תמשיכו אותנו בנקודה שעצרנו. סיימו את המסכתות שעוד לא סיימנו.

ושוב: צריך לשמוע את השיר המרטיט, את היצירה שמבוצעת כמו מחזמר שמספר את הסיפור, עם מקהלה דרמטית ועם עיבוד סימפוני.

5. טוב, התמקדתי פה רק בשלושה שירים, שלוש תחנות במסע של המוזיקלי של אהרן רזאל. אבל באלבום יש לא פחות מ־15 שירים, ובהם: דואט מלא עוצמה עם דוד ד'אור בשיר "שמע ישראל" ("לא אשכח אותם ימים / הרגשתי כה לבד / אך עימדי כמה שאז היית / וברדת ליל כוכב / הסתרת את פניך / כיסיתי עיניי בתפילה / שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"); "כבן המתגעגע", שיר הנושא של האלבום, שמילותיו בארמית מסתורית. ברגע הראשון הוא נשמע כקטע קבלי מספר הזוהר, אבל מדובר בטקסט שכתב משורר מקיבוץ סעד, אהרל'ה אדמנית שמו, על הזמנים שבהם האדם מתרחק מלימוד התורה וזה רק מעורר אצלו את הגעגוע; לחן חדש וקליט ל"כי אשמרה שבת", כולל קטע ראפ שהצליח להלהיב אפילו אותי (שמסרב עדיין להכיר בז'אנר המוזיקלי הזה); לחן חדש ונפלא לסיפור "הלב והמעיין" של רבי נחמן מברסלב (בביצוע מיוחד עם יוסף נטיב); שיר נוסף בארמית – בעצם להיט בארמית – "עולו, עולו" (הפעם המילים אכן מספר הזוהר); שני שירים שנכתבו ביחד עם אשתו אפרת; וגם יצירה סימפונית באורך דקה ארבעים ושמונה שניות בלבד עם משפט אחד בלבד, מתוך ליקוטי מוהר"ן: "עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט – יהיה חידוש גדול".

6. "עברו עשרים וחמש שנה מאז קיץ תשנ"ז, שבו הוצאתי את 'הסנה בוער'", כותב רזאל בדברי התודה על עטיפת האלבום, "אלו היו יומיים של הקלטות, ועוד כמה השלמות. ביום השני, תשוש, אפילו הסעתי את הבסיסט לביתו... והנה שוב קיץ. מוצא עצמי כותב כמה מילים לעטיפת האלבום השלושה־עשר. עולם המוזיקה כל כך השתנה. הדיסקים נעלמו... אבל מי שאוהב את הקביעות, הקביעות תאהב אותו בחזרה. וכך בשנה וחצי האחרונות, פעם, פעמיים בשבוע, אני הולך לאזור התעשייה של תלפיות. בין מוסך אופל לבית מלאכה מתחבא האולפן של אבי טל. פותחים בדבר תורה. אחר כך אני שולף שיר חדש או סקיצה ישנה ושוב מתחיל הקסם. מנגינה קורמת אור וגידים... צלילים עולים וצלילים יורדים והנה נולד אלבום חדש. לא נותר אלא להודות לה' יתברך. היית איתנו בכל רגע".

אין ספק. הקב"ה היה איתם בכל רגע. אפשר להרגיש את זה בכל תו ובכל סולו גיטרה במסע המוזיקלי של אהרן רזאל. ואיזו זכות זו שגם אנחנו – מאז ימי הקלטת, דרך הדיסק ועד ליוטיוב ולספוטיפיי – חלק מהמסע הזה. שמעתי השבוע רבים שמתרגשים לחיות בדור של מסי. אני מתרגש לחיות בדור של אהרן רזאל. לראות אותו מוסיף והולך.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".