דבורי וקשטוק חוגגת בחנוכה חג שכולו ניסים

חנוכה דופק בדלת.

חג הניסים, הקלוריות והאור.

חג הניסים הכי ניסיים שיש, ולא אחד אלא כל כך הרבה. (וכך גם לעניין הקלוריות, אבל לא בזה עסקינן הפעם)

חג מיוחד שמערבב קודש עם חול.

בקיצור, יש בו הכל.

"אני זוכרת את חנוכה של שנת 2007.

עמדתי לבד מול נרות החנוכה בביתי וחיפשתי את האור.

והוא לא היה שם.

התאמצתי ממש. מחיתי את הדמעות, ניסיתי להתמקד בלהבה, אבל היא כמו רקדה לפני את ריקוד השטן.

הייתי בת 25, גרושה, רחוקה מהבית ומהמשפחה, שוקלת 151 ק"ג ו-200 גרם, נעה בין עולמות: כבר לא חלק מהקהילה החרדית אבל גם לא חלק מקהילה אחרת, אחרי פרידה כואבת מאד שהשאירה את נשמתי מפוררת, גרה לבד, אחרי מגורים עם שותפה אהובה שעזבה, בדירה קרה באזור הפשע של ירושלים.

הרגשתי אז תלושה, בודדה, חסרת אונים, אבודה וחסרת תקוה.

ההורים הזכירו שאני יכולה לשמוע אצלם את נדלקת הנרות אבל לא רציתי לראות אף אחד, וגם לא רציתי שיראו אותי במצבי, ששערותיהם הלבנות ילבינו עוד ושצערם יעמיק יותר ממה שהוא כבר עמוק.

והנרות, במקום לחמם את ליבי ולהמיס את הכאב, ריצדו מולי ולא הצליחו לגרש אפילו לא גרגר אחד של חושך.

צעקתי לה': "ה' תפתח לי את העיניים, תראה לי את האור, אני רוצה למצוא אותו, תראה לי שזה אפשרי. אני רוצה לצאת מהמקום הזה, הפיזי והרגשי. תן לי קצת אור. תעשה לי נס!" אבל רק הקירות ענו לי בהד חוזר.

וחג הניסים הפך לחג של אבל.

בשלב מסוים קרסתי מולם ובכיתי את חיי, בלי לדעת שדווקא המציאות הנוראית בה הייתי היא הייתה הנס שלי. כן, בדיוק זה. כי רק כשהייתי במקום כל כך נמוך שכבר לא רציתי להרגיש יותר כלום הסכמתי להיות כלי שמקבל ומבקש.

בכל אותן שנים של קושי חיכיתי לנס הזה שיבוא והוא לא בא.

בשנים האלה סבלתי מאד. שנאתי חצי מהעולם ובנוסף לכל שנאתי את עצמי.

וכל הזמן הזה עוד חיכיתי לנס הזה שיבוא: שאתעורר בבוקר רזה, שהאביר על הסוס הלבן ימצא אותי עם או בלי סנדל זכוכית ושהחיים שלי יתהפכו לטובה.

ונחשו מה? זה לא קרה.

ושנה אחרי, רק שנה אחרי!

עמדתי עם בעלי השני מול הנרות בבית קטן. זוג צעיר חודשים ספורים אחרי החתונה שלנו.

זה היה יום שישי, רגע לפני כניסת השבת.

הוא עמד והדליק את הנרות בחנוכיה המפוארת החדשה שהוא קיבל מההורים שלי במתנה, לבוש בבגדי השבת.

אני עמדתי על ידו, מתבוננת.

הוא הדליק נרות ואני בכיתי.

הוא שר "על הניסים" ואני רעדתי בכל הגוף.

הוא התרכז במילים הכתובות ואני התרכזתי בנרות.

וראיתי בהם כל כך הרבה אור, שלא יכולתי להכיל אותו.

והלב המרוסק והתקוה שאבדה, התאיידו עם העשן...

מאז, בכל שנתיים בממוצע הצטרף אלינו ילד נוסף שהדליק איתנו את האור, פעם לפני לידה, פעם אחרי לידה. עוד חנוכיה, ועוד אזהרות של "תיזהר/תיזהרי! זה חם! מסוכן!"

ובכל שנה ראיתי את הנס שלי, הנס שאני. ואת האור שמתפשט בזכותי, בזכות הניסים שהבאתי אל חיי.

לא האמנתי שאתחתן אי פעם בכלל.

לא האמנתי שיהיו לי ילדים, כי מי רוצה ילדים בעולם נורא שכזה? וגיליתי שהעולם שלנו הוא מקום נפלא, בטוח, שזכות היא לי לבנות בו עולמות שלמים של ילדים מדהימים.

לא חלמתי שהתקופה הנוראית ההיא תיהיה קרקע שבזכותה אבנה עסק גדול שכולו שליחות ומשפיע מידי יום על עשרות אלפי נשים בארץ ובעולם.

לא יכולתי לדמיין בחלומות הכי מטורפים שבבור בו שקעתי יגדלו שורשים עבים וחסונים שיהיו בסיס לכל כך הרבה טוב.

זה לא קרה ביום, וגם לא בשנה, למרות שבסיפור זה נשמע כאילו הוקוס פוקוס והכל השתנה.

במשך עשרים ושש שנים הייתי בעיקר בחושך. רואה חושך, חווה חושך, חיה חושך. כמו עיוור הלכתי בהם. היה נראה לי שכולם מסביבי חווים ניסים גלויים ורק אני יושבת לבד בחושך, חסרת מזל".

את הטקסט שקראת עד לפה כתבתי לפני כמה שנים עבור הרצאה שעוסקת בנושא של יצירת ניסים והוא רלוונטי גם היום, למרות שאעמוד היום, יום ראשון, מול נר ראשון של חנוכה שאדליק לבדי, כשארבעת ילדיי ידליקו את הנרות אצל אבא שלהם ממנו התגרשתי לפני זמן לא רב.

עדיין אני עדיין רואה את הניסים שקרו לי.

גם אם בשנים האלו היה לא מעט קושי ולא מעט רע, גם אם החיים שלי לא מושלמים, גם אם לא כל הנרות מרצדים בחיי.

בשנים האלו היה גם הרבה טוב. טוב שנלחמתי לראות וליצור, טוב שנלחמתי לגלות גם בתקופות חשוכות מאד.

והרבה מאד ניסים.

הרבה מאד!

אז מהו נס בעיניי?

אני רוצה להפריד בין מה שרובינו נוהגים לקרוא לו נס ולהגדיר אותו כ"נס גלוי" לעומת מה שרובינו רואים כשיגרה ברוכה ולהגדיר אותו כ"נס סמוי".

כל רגע שאנחנו נושמים הוא נס. נס שהתרגלנו אליו.

כל כך התרגלנו אליו, שכבר שכחנו שהוא ניסי.

מתי נשים לב אליו? כשייקחו לנו את האפשרות הזו.

שימו לב, מתי לומדים להעריך משהו? ובכן, זה קורה כשמאבדים משהו או כשלא היה אותו מלכתחילה והשגתם אותו. למשל? שבר ברגל או ביד.

רק כשאנחנו לא יכולים ללכת או לתפקד כרגיל אנחנו בעצם נזכרים שללכת זה נס, ואפילו אומרים בקול "איזה נס שזה רק זה ולא משהו יותר גרוע. השבר יתאחה ונחזור לחיות כרגיל".

ואז חזרנו ללכת, לרוץ, לחיות רגיל ושכחנו ש'ללכת רגיל' זה "נס".

האם בשביל להעריך את מה שיש אנחנו צריכים בהכרח לאבד משהו?

בחנוכה מסתתרות שתי מילים: כח וכן, שתיהן מהסוף להתחלה. בהיפוך.

כדי למצוא את הכוח וכדי למצוא את מה שכן יש לנו, זה מצריך רגע לעצור, להפסיק את האוטומט, להתאמץ. זה לא בא טבעי. המח שלנו מורגל לחפש קודם את הרע כי זו הדרך לשרוד, להישמר מהרע.

לכן זה כמו אימון של שריר: כשאנחנו לא משתמשים בו – הוא נרדם, אנחנו לא זוכרים שהוא קיים. כשאנחנו מתחילים להפעיל אותו, לאמן אותו – זה דורש מאמץ ולפעמים כרוך בקצת כאב אבל זה מגלה לנו שריר קיים ואז הוא הופך להיות מיומן.

ככל שאנחנו מתאמנים עליו יותר – הכאב פג, התנועה קלה יותר והסיפוק ענק.

לראות את הנס, את האור, את הטוב, זה שריר. נכון שיש אנשים שהם יותר אופטימיים, יחד עם זה, זה לא אומר שמי שהוא עדיין לא כזה – לא יכול להיות כזה. עובדה, אני עשיתי על זה עבודה.

לראות את הנס זו בחירה.

ולכן היכולת לראות את הנס זה שריר. זו מיומנות.

בכל פעם שאת בוחרת לראות את ה"יש" – נוצרת סינפסה חדשה במח, חיבור חדש שמספר למח על שינוי מהדבר הקבוע. וככל שיש יותר סינפסות כאלה – יהיה לך קל יותר לראות את הטוב.

לכן בתהליכי אימון מתאמנים בין היתר על לראות את הטוב. זו לא המטרה, אלא האמצעי להשיג כל דבר בחיים.

תמיד, לפני שאני מבקשת משהו מהקב"ה אני פותחת ב"מזמור לתודה" גם כשלא ממש בא לי להודות אלא רק לקטר, לבקש, להתחנן.

מתחילה בתודה על מה שיש ותודה על מה שאין ומבקשת: זָכַּה אותי תמיד להודות מתוך היש. בלי טרגדיה שתזכיר לי להודות לך. בלי לחכות לנס גלוי שלא תמיד זוכים לו.

שאזכה לראות את מה שיש, כי יש לי כל כך הרבה, מפרטת לה' את היש בחיי, ורק אחרי זה מבקשת.

כשאנחנו בוחרים להתמקד ברע – אנחנו מסירים מעצמינו אחריות. השפה היא "מישהו עשה לי", "קרה לי", "גרמו לי".

האחריות מאיתנו והלאה. אנחנו רק בובה על חוט שמישהו שולט בה.

לעומת זאת, כשאנחנו רואים טוב – זה לקחת אחריות על עצמינו. אני רואה את מה שטוב. אני בוחרת לראות את הטוב.

ניסים קורים כל יום, כל שעה, כל רגע.

העניין הוא שיש לנו כמה תפיסות מוטעות בקשר לניסים:

1. בתפיסה שלנו, נס זה משהו גדול, ענק, בלתי אפשרי. משהו שעושה את ההבדל בין חיים למוות.

2. צריך לחכות לנס כי הוא מגיע לבד, מה'. אין לנו שום יכולת להביא אותו אלינו מלבד תפילות.

3. הדרך לנס באה אחרי כאב, אכזבה, צער. איזשהו קושי.

אבל זה לא נכון.

ניסים נמצאים כל הזמן בחיינו, רובם בדרך הטבע, נראים כמובנים מאליהם.

עד שאנחנו מאבדים איזה "מובן מאליו" אחד, ופתאום נהיה חסר וכאב ואז נזכרים שזה לא מובן מאליו.

מאחלת לך חג של אור, שישפיע עליך מאורו לכל השנה.

שתזכי לגלות את הניסים בחייך, הסמויים והגלויים, ולחיות חיים של טוב.

איתך, ביצירת הניסים שלך.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן