שווה סיפור: אור בגויים

כשבתי הקטנה התארסה, הבנתי שאני מתחיל לשנות את ההרגלים והחיים שלי. מאבא עם בת בבית שבאה והולכת ומפיחה חיים, אני מתחיל לחיות כפנסיונר שילדיו, ברוך ה', פרחו אל דרכם ובונים להם קן. זה מצב שונה לגמרי ממה שהתרגלתי אליו. אשתי התקשתה עוד יותר ממני להשלים עם המצב, וניסתה כל הזמן להרוויח עוד זמן איכות עם הכלה שלנו.

מאז שנת הנישואים הראשונה שלנו לא ידענו שקט. שכחנו איך נותרים לבד, ובעצם עכשיו אנחנו מתחילים לשמוע את עצמינו באמת, לחיות עם התוצרים של השנים המשותפות שלנו ובכלל, וזה לא קל, ההסתגלות. השקט הזה, לוקח זמן לקבל אותו, ליהנות ולאהוב אותו. תפילתי היתה שיהיו אלו שנים של נחת ואושר.

כחלק ממאמציה של אשתי להיות עם הכלה כמה שיותר, היא הגתה תוכנית יחד עם בתי לנסוע לחו"ל לצורך עריכת קניות. הן בחרו מדינה אירופאית, שהקניות בה זולות בכחצי מהמחיר כאן בארץ. הן ערכו רשימה מסודרת, התייעצו והצטיידו ברשימת טיפים ארוכה, היתה להן תשובה לכל בעיה (כך לפחות חשבו) חנות לכל פריט מהרשימה, אזורי קניות ומועדים מומלצים. בקיצור, הן היו מאורגנות עד התסריט האחרון כולל מזון כשר למהדרין. מבחינתן הכל היה מוכן ומזומן לטיול הקניות הגדול. מבחינתי, היתה בעיה אחת: חלק נכבד מהנסיעה נפל על ימי החנוכה.

ולמה בעיה? כי אצלי חנוכה זה משהו מעבר, אירוע מכונן של חיי הרוחניים, המשפחתיים ובכלל. אני אוהב מאוד את הימים הקדושים הללו, יש לי חיבור מיוחד מאוד אליהם, ובהתאם אני משקיע מאוד. מאז ומתמיד, הדלקת נרות אצלינו היה רגע מעצים ומהנה. כל הילדים מגיעים, מעולם לא היה דבר כזה שמישהו יחסר, כולם ידעו כמה זה חשוב לי והשתדלו מאוד לא לצער ולהגיע בזמן, מה גם שהם עצמם רצו להיות נוכחים. אחרי ההדלקה אני שר, רוקד עם הילדים ומחלק מתנות, סופגניות ועוד כל מיני דברים מעניינים. כל יום היה משהו שונה מקודמו, זה היה תענוג של כל המשפחה. גם כשהילדים עזבו לבתיהם, עדיין הטקס נשאר. מבחינתי כל מי שתחת חסותי, היה חשוב לי שיהיה נוכח. ועכשיו שתיהן יוצאות בימים הללו, מה שמעולם לא קרה אצלינו. אף על פי שהבנתי שמבחינת הזמנים, לא היתה ברירה אחרת, עדיין, זה העיב עלי.

ביום הטיסה, אשתי ובתי מתארגנות עם סידורים אחרונים, ויוצאות אל שדה התעופה, מוקדם מן הנדרש. אחרי שעה אני מקבל טלפון בהול מאשתי. "אל תשאל", היא אומרת לי. "לתמר (בתי המאורסת) יש בעיה עם הדרכון, לא נותנים לה להתקדם". מתברר, שהיתה לה בעיה עם הדרכון, ומשום מה, את הפרט הכי חשוב היא לא בדקה. הייתי המום. "מה עושים?", אשתי הלחיצה אותי מעבר לקו.

לא ידעתי מה להגיד לה. בסוף היא אומרת לי: "אולי תגיע אתה במקומה? חבל על הכרטיס, יש עדיין אפשרות, בתשלום מועט, להעביר את הכרטיס על שמך". אני מחליף בראש תסריטים שונים, בכולם אני לא רואה את עצמי עכשיו יוצא לחו"ל בהתראה קצרה כל כך ובאפס ארגון. אבל אשתי התעקשה, והבזבוז הכספי של הכרטיס היה בהחלט המדרבן הראשי. אבל חנוכה, אני מזכיר לעצמי, וממש אין לי רצון לחגוג אותו בארץ ניכר, רחוק כל כך מהבית. אבל האישה לוחצת, ואני עובר לניוטרל ומתחיל לארוז. שם כל מה שאני מוצא, ובסוף אני מניח את החנוכייה הקטנה שלי, פתילות, נרות וכל האביזרים שאצטרך ואולי אצטרך. וכך, תוך פחות מחצי שעה אני מוצא את עצמי מנשק את המזוזה של הבית, נפרד.

הרבה זמן לחשוב כבר לא היה, הגעתי ברגעים האחרונים. בתי חזרה הביתה, מאוכזבת. עם אלפי הבטחות של אשתי שהיא תמלא במקומה את עגלת הקניות כמו שהיא היתה רוצה... רק במטוס התחלתי להבין מה קרה פה בעצם.

פתאום אשתי ואני התחלנו לצחוק, משחררים את כל הלחץ שהיה. אז הנה, שנינו יוצאים יחד לטיול, רגע לפני חתונת הבת האחרונה. עכשיו זה זמן איכות של שנינו. פתאום, כשאנחנו לבד, ללא רעשי רקע, הבנתי כמה הייתי צריך את זה, כמה שנינו היינו חייבים את זה. כמה השם דאג לנו.

בחו"ל מצאנו מלון מקומי, פשוט ועממי, אבל טוב ונעים. מיד אחרי שהתמקמנו, בדקתי היכן הכי נכון להניח ולהדליק את החנוכייה. ביררתי את כל האופציות הקיימות, גם בפן ההלכתי, והתוצאה היתה שהמקום הטוב ביותר במקום שבו שהינו הוא בכניסה המשנית של המלון. עכשיו נשאר לבקש את אישור המלון. ניגשתי אל הפקיד בקבלה, שהיה גוי אטום מבע, הסברתי לו את הצורך שלי בהדלקת החנוכייה וביקשתי את אישורו. הלה לא ממש הבין את הבעיה הדתית שלי. מבחינתו, זו פעם ראשונה שהוא שומע על הפסטיבל הזה של היהודים, ולא ממש מבין את כל העניין. אבל הוא קרא למנהל המלון, שבדיוק שהה באזור. הלה ניגש אלי בסבר פנים יפות ומתעניינות, סיפרתי לו שוב את הבעיה שלי, את הצורך להניח את החנוכייה בפתח המלון ולהדליק בה במשך שמונה ימים. הוא התגלה כאדם אינטליגנט מאוד. הוא שמע במעומעם על החג של היהודים, והתחיל לשאול אותי שאלות רבות ומתעניינות על החג ומהותו. היות שאני דובר את השפה האנגלית, וגם הוא דובר מצוין, לא היה בינינו מכשול השפה. וכך מצאתי עצמי נואם לו הרצאה שלימה על מהות ימי החנוכה.

הוא היה מרותק. כשסיימתי, הרגשתי שאני קורע אותו מעולם אחר. הוא התחבר אל הדברים באופן פלאי. באותו הרגע הוא הורה לאחד העובדים לעזור לי ולבנות לי תיבה מסודרת ושקופה, שהחנוכייה תוכל לעמוד בה באופן מכובד, כיאה לתשמיש קדוש כזה. רגע לפני שעזב הוא בירר מתי בדיוק אני מתכנן לבצע את ההדלקה.

ואם כאן חשבתי שמילאתי את חובתי הנימוסית, טעיתי. כאשר ירדתי עם אשתי ביום הראשון של חנוכה להדליק את הנרות, מצאתי את המנהל וכמה מהעובדים שלו משגיחים על החנוכייה. הם החליטו לבוא ולצפות במאורע הגדול: יהודי דתי אדוק מדליק נרות, והמתינו לי.

החלטתי שאני לא חורג ממנהגי, כמו שהדלקתי בבית - כך אני אדליק כאן. לבשתי את החליפה ואת הכובע, בדחילו ורחימו, והתפללתי שה' יהיה בעזרי ורק קידוש ה' יצא מכך. התחלתי לברך, לא שם לב איך קולי נישא ברמה בכל לובי המלון. אט-אט ראיתי תיירים ואורחים נוספים מהמלון מתקרבים, מסתקרנים, מצלמים, שואלים, מחייכים, חלקם עוזבים וממשיכים וחלקם נשארים נטועים על מקומם, מביטים ורואים.

אחד מהם היה מנהל המלון. הלה לא התיק את עיניו ממני ומהשלהבות המרצדות. אני המשכתי כפי המסורת שלי, לשיר ולרקוד, ועד מהרה גיליתי עוד כמה זוגות ידיים המצטרפים אלי לריקוד. זה היה מרגש מאוד.

היו שם שלושה יהודים שהכירו, וההתרגשות הוציאה מהם את הרגש היהודי. רקדנו ושרנו, ובסוף הטקס ראיתי את המנהל עדיין על מקומו, ולידו אחד העובדים, מסביר לו בלהט על ההדלקה והנרות, המכבים והיוונים. שליטה מדהימה בכל ההלכות. אני מסתכל עליו, עובד רגיל - נראה כגוי לכל דבר. התפלאתי. ניגשתי אליהם להודות למנהל על העזרה, ואז שאלתי את העובד מאיפה הידע. הוא חייך וענה לי בעברית צחה: "אני יהודי, מבית שומר מצוות, אני יודע את הכל". עולמי חשך בעדי. הוא לא התרגש ממני, רגיל לתגובות. לחצתי את ידו בחמימות. אחרי מספר משפטים הבנתי שהוא ממש לא מעונין שאדבר איתו על כל מה שקשור לעולם הרוחני שלו ובכלל, והנחתי לו. אבל המנהל לא הניח. הוא לא ידע על עברו, וכעת הוא ממש המטיר עליו שאלות, וכמובן גם עלי...

גם למחרת המנהל המתין לי. שוב, הטקס חזר על עצמו. כך בכל שמונת הימים. ביום האחרון שלנו, המנהל ניגש אלי נרגש, וסיפר לי שבירר וגילה שאביו יהודי, אבל אמו נוצרייה. כל הימים האחרונים הוא רק קרא חומר על היהדות, וכעת, לאחר שהוא בדק היטב, הוא רוצה להיות כמו אביו. הוא היה אדם חכם ומבריק, והצליח להבין עניינים גבוהים במיוחד. הבהרתי לו שהוא לא נחשב כיהודי על פי ההלכה. הסברתי לו על מצוות בני נח. החלפנו מספרים והבטחתי לעמוד אתו בקשר. חשבתי שהוא יסתפק בזה, אבל הוא לא התייאש, הוא לא היה מוכן לוותר. מתברר שהעובד שלו עזר לו בנבכי הבירוקרטיה ההלכתית, ובכל התהליך, כולל לשנע אנשים ממשפחתו כאן בארץ שיעזרו לו…

שנה וחצי אחרי - הוא התקשר לבשר לי על הולדתו מחדש. הוא התגייר בבית דין, והיום הוא יהודי כשר, שלומד בישיבה. התרגשתי מאוד. מתברר שהוא לא ויתר רק לעצמו. גם לעובד היהודי שלו הוא לא ויתר, הוא לא גמר לדבר איתו שוב ושוב, איך עזב כך בורות מלאים... והציל אותו מנישואי תערובת. היום העובד שלו במצב הרבה יותר טוב. עדיין זקוק לתפילות ולרחמי שמיים, אבל הוא כבר מניח תפילין ושומר כשרות, וזה המון, בוודאי לעומת מה שהיה. 

אני התרגשתי לראות את יד ההשגחה שסובבה את הכל. גם כשהיה נראה שונה והפוך, הכל היה לטובה. בסופו של דבר כולם יצאו נשכרים: הכלה שהקניות שלה נעשו "מאליהן", אנחנו כזוג שקיבלנו מתנה – טיול זוגי וזמן איכות שיהווה פתיחה לחיים שיבואו אחרי, ובעיקר אני, התרגשתי שזכיתי להיות השליח להדליק את המגדלור בארץ ניכר ולהפיח ניצוצות יהודיים.

הלוואי ואמן שהגחלים שנותרו שם ובכל מקום בעולם, יפיחו חיים והשלהבות יעלו מעליהם, לאש תמיד שלא תכבה לנצח.