צייר העיתונות שהפך לאברך: "זה קרה בבת אחת, ללא שום הדרגה"

כשיאיר ענבי נחת בארץ אחרי שבע שנות לימוד באירופה, בהן התמקצע בתחומי האמנות והציור, הוא הרגיש שדמו תוסס. הוא רצה לפעול, ליצור, להפוך למפורסם ולהוכיח את טכניקות הציור שרכש ואת יכולותיו על כל במה אפשרית.

היה זה בשלהי שנות ה-70. הוא היה אז רווק בן 31 והיה ברור לו שהוא הולך לחולל שינוי בעיתוני הארץ, אליהם הוא מיהר לחדור בזה אחר זה ולהוכיח את יכולותיו המקצועיות והנדירות מאוד באותם ימים. המגזינים היו אז בראשית דרכם ובהחלט התלהבו מהכישרון הצעיר שפנה אליהם. מהר מאוד התנוססו הציורים בעיתונים השונים, חלקם כבשו את עמודי השער, כאשר תחתיהם מופיעה בקביעות חתימתו של האמן יאיר ענבי. איש לא העלה אז בדעתו שהאמן הצעיר והמפורסם יתחיל בקרוב את צעדיו הראשונים בעולם היהדות, ולא יעבור זמן רב עד שיעזוב את העיתונים במפתיע.

יאיר ענבי

מהקיבוץ אל העיר

"נולדתי בשנת תש"ט בקיבוץ עינת במרכז הארץ", פותח ומספר יאיר, "במשך כל שנות ילדותי התגוררתי בסביבה קיבוצית, עם כל המשתמע מכך. הפעם הראשונה בחיי בה נחשפתי לצורת חיים שונה מהקיבוץ הייתה בגיל 15, כשעברתי עם משפחתי להתגורר ביישוב שפיה הסמוך לזיכרון יעקב. היה זה מעבר שחולל אצלי שינוי משמעותי מאוד בחיים, כי הרגשתי ממש שהעיניים שלי נפקחות, מהבחינה החיובית כמובן. לא הייתי עוד בתוך חממה קטנה מבודדת, אלא הכרתי סביבי עולמות נוספים. זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שיש בעולם הרבה מאוד אנשים שנראים אחרת ממני ושונים ממני, אך זו לא סיבה לא להכיר אותם.

"המגמה הזו המשיכה אחרי הצבא, כאשר טסתי לאירופה, במטרה ללמוד אמנות, גרפיקה ושיטות שונות לעיצוב גרפי. אבל בפועל למדתי הרבה לא רק על התחום המקצועי אלא גם על החיים בכללותם. גם שם הגעתי מתוך עמדה שאינה ביקורתית ולא ניסיתי להפעיל שום מסנן, הצלחתי לקבל את השונות שקיימת באנושות. היא לא הפריעה לי, אלא להיפך – עניינה וסקרנה אותי מאוד".

אלא שבאותם ימים הוא טרם שיער שההפתעה הגדולה עוד מצפה לו, כאשר ייחשף לציבור ההולך וגדל בארץ – הציבור החרדי.

"את הציבור החרדי לא הכרתי ולא פגשתי עד לגיל מאוחר מאוד", מציין יאיר, "כילד גם לא הייתי מודע כלל לצורך בשמירת מצוות, כי לצערי בקיבוץ לא היה לכך שום חיבור. היינו אוכלים בשבת ארוחות רגילות, בלי קידוש כמובן, את החגים היינו מציינים בדרכים שרחוקות מאוד מהדרך הנכונה שיש לחגוג אותם, כמו למשל 'טקס העלאת העומר' בערב פסח או ריקודים סביב הכלים החקלאיים בשבועות, וכך הלאה. אפילו כשחגגתי בר מצווה וקיבלתי במתנה אופניים, אף אחד לא טרח לספר לי על הזכות הגדולה בהנחת תפילין.

"אבל כשעזבנו את הקיבוץ והתחלנו לגור במסגרת משפחתית רגילה, אבא הפתיע כשהוא התחיל לעשות קידוש מידי ליל שבת. אחר כך הסתבר לי שזה הגיע מצד אמא שמאוד עודדה. בשבתות גם הגענו לבקר את סבא וסבתא, הוריו של אבי שהתגוררו סמוך. אמנם לא הייתה אצלם סעודת שבת של ממש, אך ציינו את השבת והרגשנו שאנו ממשיכים את המסורת. ככל שנחשפתי למצוות ולחגים, הרגשתי שאלו דברים שמעניינים אותי, אך את הציבור החרדי כלל לא הכרתי".

אחרי נישואיו התגורר יאיר עם אשתו ברמת גן, ממש בסמוך לבני ברק. "אבל מעולם לא העלנו בדעתנו להיכנס לבני ברק", הוא מספר, "הרגשנו שכביכול קיים גבול משורטט בינינו לבין תושבי העיר החרדית, היה ברור שלא ייתכן לחצות אותו".

מהפך דרסטי

באחד הימים קרה דבר שהפך את הקערה על פיה, כאשר שכנים קרובים הציעו ליאיר ואשתו להצטרף אליהם לשיעור תורה בבני ברק. "כמובן שסירבנו בנימוס", הוא נזכר, "לא חשבנו שזה אמור לעניין אותנו, ובפרט שבאותו ערב הייתה אמורה להיות משודרת בטלוויזיה תכנית בנושא מרתק שעקבנו אחריו כבר זמן רב. אלא שממש ערב התכנית התברר שמתקיים משחק כדורסל גדול, ולכן התכנית לא תשודר. מרוב כעס על כך שהתכנית בוטלה הודעתי לאשתי שאני עוזב הכל והולך לשיעור יחד עם השכנים. הדבר העיקרי שזכור לי מאותו שיעור הוא שהמסרים של הרב לא ממש חדרו את השריון העבה שלי, אבל כנראה שהם בכל זאת עוררו משהו. כי עובדה ששבוע לאחר מכן, כשהשכנים הציעו לנו להצטרף אליהם לסמינריון שנערך במלון בצפון – החלטנו שאנחנו עושים זאת".

יאיר מדגיש: "זה לא שחשבנו יותר מידי, פשוט התאים לנו שבוע של נופש ולא ממש היה אכפת לנו מה ישמיעו בהרצאות. כך מצאנו את עצמנו מגיעים לראשונה לסמינר, שומעים הרצאות בנושאי יהדות, שרים זמירות שבת יחד עם עשרות אנשים סביב השולחן, ופתאום מרגישים שמשהו נפתח לנו בלב".

דמויות שצייר עבור מאמר פוליטי בירחון ''מוניטין'' 1979. מימין, שגריר ישראל בארה''ב שמחה דיניץ, משמאל, יצחק רבין

יאיר עוצר לרגע ומבקש לספר משהו על חייו המקצועיים. "אחרי שחזרתי לארץ התחלתי לעבוד כאחד המאיירים המפורסמים. זרמו אליי כל הזמן הצעות, ואני חושב שלא היה עיתון שהאיורים שלי לא הופיעו בו, כששמי מתפרסם תחתיהם בגאון. כך הפכתי למוכר ומפורסם, ופתאום שמתי לב שאנשים סביבי מתחילים לרכוש כלפיי כבוד והערצה, הם באים לבקר אותי לא רק למטרת נימוסים, אלא ממש כדי לגעת בתהילה. גם המשכורת לא הייתה רעה בכלל.

"אני לא טיפוס שרודף אחרי הכבוד, גם לא חיפשתי אותו, אך כאמן נהניתי מההתקדמות שלי ומכך שהציורים שלי מתפרסמים. כך המשכתי לצייר כמעט בכל במה אפשרית, אך יחד עם זאת גם נחשפתי לחלק הפחות יפה שיש במערכות העיתונים. גיליתי אנשים שלא סגורים על עצמם, הם לא יודעים מה הם מנסים לבטא בכתבותיהם, ואין להם מגמה אחידה שהם מנסים לקדם. הרגשתי שיש בלבול כל כך גדול, וזה הציק לי.

"כשהגעתי עם אשתי לסמינריון בצפון הרגשתי פתאום שאני פוגש סוף-סוף אנשים שיודעים באופן מדויק מהי דרכם בחיים. האזנתי להרצאות של רבנים שידעו להסביר היטב מה שחור ומה לבן, מה מותר ומה אסור, למדתי שיש שקר ויש רע מוחלט, אך יש גם טוב ואמת. כשסיימנו את הסמינריון כבר הייתי עם כיפה והחלטתי באופן קיצוני שאני עוזב הכל, כולל המקצוע, ופשוט עובר ללמוד בישיבה.

"כך בתוך זמן קצר מאוד התחלנו לשמור מצוות, וגם קיבלנו החלטה לעבור להתגורר בירושלים, שם הרגשנו שיהיה לנו קל יותר בדרך החדשה. באותם ימים נקלטתי בישיבת 'אור שמח' ובתוך תקופה קצרה מאוד הפכתי לאברך לכל דבר. עד היום, 42 שנים לאחר מכן, אני ממשיך ללמוד בכולל, ורואה זאת באמת כהגשמת הייעוד של חיי".

פשוט לערוך היכרות

אתה מדבר על שינוי כל כך קיצוני ודרסטי בחיים. זה לא היה קשה לך?

"אולי זה יישמע פחות מחמיא, אבל באמת לא הרגשתי שום קושי. כפי שציינתי, כבר בתחילת חיי עברתי כמה וכמה מסגרות – התרגלתי לחיים של קיבוץ ושל עיר, לארץ ולחו"ל, הכרתי גם הרבה מאוד אוכלוסיות, מה שהפך את האישיות שלי להרבה יותר מכילה וגמישה. מהרגע שהכרתי את היהדות והבנתי שזה מה שחיפשתי, הדרך הפכה להיות ברורה והכל הלך באופן חלק ונינוח – מכיוון שאף פעם לא הלכתי ראש בראש עם אף אחד, אז גם בתהליך החזרה בתשובה הכל היה קל וזורם, לא נתקלתי בבעיה ללמוד גמרא וגם לא בשמירת שבת. אין לי ספק שהקב"ה עשה איתי חסד גדול".

ציור עטיפה לספר שיצא לאור כבר כשגרנו בירושלים, בערך בתשמ''ט

ומה עם אשתך?

"אשתי גם כן לקחה חלק פעיל בחזרה בתשובה, עברנו את התהליך ממש יחד, ואני זוכר זאת כתקופה בה שנינו מרגישים שמצאנו סוף סוף את מה שחיפשנו. הנה, אנחנו לא סתם מעופפים בחלל היקום, אלא יש לנו במה להיאחז. זה כל כך מצא חן בעינינו, וכך התקדמנו באופן מעשי אל חיים של שמירת תורה ומצוות באופן מלא".

ומה מבחינה מקצועית, הפסקת לצייר?

"בשנים הראשונות עזבתי לגמרי את עולם הציור והשקעתי אך ורק בלימוד תורה. אחר כך שמעתי על כך שהרב שך זצוק"ל אמר לכמה וכמה אנשים שלא יעזבו בבת אחת את העיסוק המקצועי, אלא יחשבו איך להשתמש בו בחייהם החדשים. החלטתי לבדוק איך אפשר לשלב את הציור באופן ערכי ורוחני. כך, במשך 15 שנים, בין השנים תש"מ עד תשנ"ה הופיעו הציורים שלי כמעט כל בספרי היהדות לילדים שיצאו בירושלים. אלא שבשונה ממה שהיה לפני כן, כשהדבר העיקרי שהיה חשוב בעיניי הוא ששמי יתנוסס תחת הציורים, בספרי היהדות העדפתי ששמי לא יודפס.  פשוט לא ראיתי בכך עניין. הדבר היחיד שהיה חשוב לי הוא שהציורים ישיגו את מטרותיהם וינגישו את מושגי היהדות לילדי ישראל".

תמונת חייל שנפל בבקעה באסון המסוק, 1977

כעת, עשרות שנים לאחר מכן, יאיר ממעט לצייר, אך יש מסרים שהוא לוקח עמו עד היום. "אני נפגש לעתים קרובות עם אנשים שעושים את צעדיהם הראשונים ביהדות וגם עם כאלו שעדיין רחוקים. אני אומר להם דבר אחד – זה לא משנה באיזה צד תבחרו ואיך ייראו החיים שלכם, אבל את הציבור החרדי אתם פשוט חייבים להכיר. זהו ציבור עם כל כך הרבה מסירות ודאגה לזולת, אין אצלם את התחרות הבלתי פוסקת ואת הצורך לפגוע או להשפיל. אני זוכר את עצמי כנער כל הזמן דרוך, כשבכל רגע עלול להישמע סביבי משפט שמנסה לרמוס או לדרוס אותי. לא דווקא מתוך רצון לצער, אלא במסווה של חברהמניות וצחוקים. התחושה הזו הלכה איתי כמו אבן ריחיים לכל מקום, וזה מאוד הכביד עליי. רק כשהגעתי לחברה החרדית הבנתי עד כמה שהיא רחוקה מכל זה, ואף יותר מזה - אנשים ניסו שוב ושוב לבוא לקראתנו, עזרו לנו במציאת דירה ובהתאקלמות. ממש היו אתנו וקרבו אותנו, עם כל כך הרבה השקעה ומסירות. כיום אני מרגיש זכות גדולה להשתייך לכזה מגזר, ומי שנשאר בחוץ מבלי לערוך היכרות – פשוט מפסיד".