"השוטר ירה בי, כך הפכתי לפצוע הקשה ביותר במבצע אנטבה"

"מטוס נוסעים שיצא מנתב"ג בדרכו לפריז נחטף", דיווח זה הלם באזרחי ישראל ביום ראשון ה-27 ביוני 1976 (כ"ט סיוון תשל"ו). באותה תקופה היה סורין הרשקו חייל צעיר בגדוד הצנחנים ושירת בגזרת רמת הגולן. כמו שאר אזרחי ישראל, גם הוא עקב בדריכות אחר החדשות וציפה לשמוע על מצבם של הישראלים שנלקחו לשבי. לרגע הוא לא חשב שעומד להיות לו קשר ישיר למבצע. גם בחלומו ההזוי ביותר הוא לא העלה בדעתו שהוא יהיה אחד החיילים שיוטסו לאוגנדה כדי לחלץ את בני הערובה, ובטח ובטח שלא חשב שהוא יהפוך להיות הפצוע הקשה ביותר במבצע אנטבה, מה שישנה את חייו לצמיתות.

סורין הרשקו

"הרגשתי את הכדור פוגע בי"

כמעט 50 שנה לאחר מבצע אנטבה, בשיחה עם סורין, הוא חוזר למה שהתרחש באותם ימים. "למרות שהחטיפה התבצעה ביום ראשון באותו שבוע, רק ביום חמישי התחלתי להבין שהיא נוגעת אליי", הוא מספר. "זה היה בעקבות כך שהמג"ד פנה אלינו וביקש לארגן קבוצת חיילים באופן מידי ובהול. הוא עדיין לא סיפר לנו לאיזו מטרה, אך ניחשנו שזה קשור לסיפור של המטוס. עם זאת, הניחוש הכי פרוע שלנו עסק במבצע של פעולת תגמול כלשהי. לא העלינו בדעתנו שום דבר מעבר לזה".

ההבנה שמדובר במבצע חילוץ הכתה בהם רק למחרת בבוקר, אז הם הגיעו למקום האיסוף ופגשו שם רמטכ"ל וקצינים בכירים, כולם יחד האזינו למשימות והתחילו להתארגן. "במוצאי שבת המראנו בארבעה מטוסי הרקולס לאנטבה", מספר סורין, "שלושה מן המטוסים הכילו בתוכם הרבה מעל לקיבולת התקנית של מטוסי הרקולס, כאשר היו בהם 100 חיילים, ציוד לחימה רב וכן ציוד רפואי, וכן היו בהם גם כלי רכב. כלי הרכב המפורסם ביותר הוא מכונית המרצדס שהייתה אמורה לדמות ביקור של אידי אמין בשדה התעופה, יחד עם שני קומנדקרים ברקע".

פעלת יחד עם יוני נתניהו?

"לא, היו במבצע הזה כמה כוחות, ביניהם צנחנים, סיירת גולני וסיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו. אני הייתי בצנחנים, כך שלא היה קשר ביני לבין יוני. אבל הכרתי אותו עוד קודם לכן, כי עוד קודם לכן הוא היה מג"ד שריון והזדמן לנו לפעול יחד בשיתופי פעולה ותרגולים שונים".

בנימין נתניהו על קבר אחיו, יוני נתניהו ז''ל (צילום: פלאש 90)

ומה היה התפקיד שלך במבצע אנטבה?

"למעשה, היו בשדה התעופה באנטבה שני טרמינלים – הטרמינל הישן לא היה בשימוש, ושם כפי שידענו היו המחבלים והחטופים, ואילו במרחק של בערך קילומטר ממנו היה הטרמינל החדש. אני הייתי באזור הטרמינל החדש. המבצע היה מהיר ועבר בשקט גדול ובהצלחה גדולה מכפי ששיערנו. כשהגענו לשלב בו הסתיימו כל פעולות החילוץ, פניתי לעלות לגג של מבנה הטרמינל בו הייתי כדי לבדוק שהשטח נקי, ואז היה שוטר מקומי שכנראה הסתתר בחדר ושמע אותי עולה במדרגות, הוא ארב לי באיזו פינה ואז ירה לעברי".

סורין מציין שהוא זוכר את רגע הפציעה ואת התחושה שהכדור חודר לגופו. מכיוון שהוא לא איבד את ההכרה, הוא גם זוכר את מה שארע לאחר מכן, איך שהוא פונה על ידי הכוחות הישראלים אל המטוס ואת מה שעבר עליו במהלך הטיסה לארץ. "האמת היא שכמעט לא הרגשתי כאבים", הוא מספר, "אבל הבנתי שהפציעה שלי קשה, כי היה סביבי הרבה מאוד דם. בעיקר הרגשתי תחושות מוזרות של גלי חום וקור. מסתבר שהטיפול הרפואי שקיבלתי בשטח וכלל אינפוזיה וחבישה היה מצוין, אך כמובן שברגע שהגעתי לארץ פינו אותי מיד לבית החולים".

רק בבית החולים הבין סורין את חומרת הפציעה וגם התחוור לו מדוע הוא לא חש כל כאב. "הסתבר שהייתה פגיעה קשה בחוליות העליונות של עמוד השדרה, מה שיצר שיתוק מהצוואר ומטה", הוא מתאר. "בתחילה עוד הייתה תקווה שבעזרת תהליך של שיקום וטיפול רפואי נצליח להשיב חלק מהתפקוד לאברים, אבל כשחלפו כמה שבועות ואחר כך חודשים וראינו שיכולת התפקוד אינה חוזרת, התחלתי להבין בהדרגה שזהו המצב ואתו צריך לנצח, אין מנוס".

לראות את היתרונות

"צריך לנצח" אלו מילים גדולות. בפועל מציין סורין שההתמודדות מאותו רגע לא הייתה פשוטה כלל. "החיים אף פעם לא חזרו למה שהיו לפני הפציעה, הם השתנו ב-180 מעלות", הוא מסביר.

לדבריו, אחד הדברים הראשונים שהוא עשה כשהבין את חומרת המצב שאליו נקלע היה לבקש לפגוש נכים אחרים במצבו. "הייתי נפגש איתם, וממש משוחח באופן ישיר ומתעניין איך הם חיים, מה הם עוברים ואיך הם חיים עם המוגבלות הזו. באמצעות השיחות איתם למדתי שאפשר להמשיך לעשות כמעט כל מה שאוהבים רק בדרך אחרת".

ואיך באמת עושים זאת?

"אספר על עצמי - באופן כללי יש  איתי תמיד, 24 שעות ביממה, אדם שנמצא איתי ואני נעזר בו לצורך ביצוע פעולות שונות, אבל יש גם דברים שאני יכול לעשות באופן עצמאי, באמצעות מקל קטן שאני מחזיק בפה וכך מקליד וגם מפעיל את כיסא הגלגלים. אני יכול להתקשר לאנשים וכן לענות לשיחות טלפון, ובסך הכל כמעט תמיד כשיש לי בקשות מיוחדות, יש לי במי להיעזר".

ומה נותן כוח להמשיך לחיות אחרי כזו פציעה, ולא לשקוע בדיכאון?

"חשוב לי לציין שאני שומר על קשרים חברתיים, כאשר חלק מהחברויות שלי הן כאלו שנוצרו עוד בימי הנעורים, יש לי גם קשר הדוק מאוד עם בני משפחתי הנרחבת, אלו דברים שבעיניי חשובים מאוד. העובדה שאני ממשיך עם חיי חברה תקינים, מאוד עוזרת לי.

"אבל האמת היא שאני לא חושב שצריכים כוחות מיוחדים כדי להמשיך לחיות, כי כוח החיים כשלעצמו הוא עצום ומוביל את האדם. כפי שראיתי במקרה שלי וגם במקרים נוספים שהזדמן לי ללוות, ברגע שאתה נכנס למשבר או שאתה חווה טרגדיה גדולה, אתה תמיד תנסה לחפש ולראות איך אתה יכול בכל זאת להמשיך את החיים באופן כלשהו. אז נכון שאולי זו תהיה צורת חיים שונה לחלוטין מזו שתכננת, אבל מהר מאוד אתה מגלה שיש לצורת החיים החדשה לא רק חסרונות אלא גם יתרונות, וכדי להכיר אותם צריך פשוט להסתגל לחיים החדשים ולקבל על עצמך את המצב שנוצר. לדעתי אחד הדברים החשובים ביותר במצבים כאלו הוא שמירה על חברה אנושית, ואני מאוד שמח שאני זוכה לכך".

מזדמן לך כיום ללוות אנשים אחרים שמוצאים את עצמם בהתמודדות דומה?

"כשהייתי צעיר יותר הייתי עושה את זה די הרבה, אבל אני לא מקרה יחיד, יש לא מעט נכים כמוני, ואם מישהו היה רוצה להיפגש עם אנשים במצבו, הוא היה יכול לפנות גם לאנשים נוספים. כיום אני כמעט לא נפגש, לדעתי פער הדורות משפיע, וכשיש בחור בן 19 שהופך לנכה, הוא מעדיף לפגוש בחור בגילו שחווה דברים דומים, מתוך תחושה שיהיה לו קל יותר למצוא אתו שפה משותפת".

אבל מה אומרים בכאלו מצבים, מה באמת יכול לתת כוח לבחור צעיר שהתהפכו לו החיים?

"אני בכלל לא חושב שצריך לומר משהו או לדבר יותר מידי. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא פשוט להראות לו שהחיים ממשיכים. אמנם בסגנון שונה מכפי שחשבנו, ובדרך אחרת מזו שתכננו, אבל הם ממשיכים, ובהמשכיות הזו יכולים להיות גם דברים טובים".

מהפיכה בתחום

אחד הדברים הטובים שלתחושתו של סורין יצאו מהנכות שלו זוהי הקמת עמותת 'לטם – טבע נגיש לכולם'.  "לא אני הקמתי את העמותה", הוא מדגיש, "היא הוקמה על ידי בחור צעיר שעסק בהדרכת טיולים ושם לב שבכל פעם מחדש כשהוא מדריך כיתות בהן יש ילד נכה או עם מוגבלות כלשהי, נאלץ אותו ילד להישאר עם הנהג באוטובוס בזמן שהילדים האחרים יוצאים לשטח ומטיילים. זה מאוד הציק לו, בפרט כשהגיעו קבוצות גדולות של תנועות נוער, שהיו בהן לא מעט ילדים עם מוגבלויות, ואפילו בתי ספר של חינוך מיוחד שהיו בהם לפעמים מאות ילדים שנמנע מהם לצאת אל הטבע. הוא הרגיש שלא ייתכן להדיר קבוצות גדולות כל כך של ילדים מטיולים, וגם היה לו חשוב כמדריך לערוך גם להם היכרות עם הטבע והבריאה, עם הצמחים, הפרחים והמסלולים.

"כך נולד אצלו הרעיון להוציא את הילדים האלו אל הטבע באמצעות מסגרת מודרכת וטיולים המותאמים למצבם המיוחד, ובנוסף ללמד אותם שיעורים מיוחדים שיעסקו בהעשרה ובהיכרות עם הטבע, כל אחד באופן שמותאם לו, לרמתו וליכולותיו. העיקר שהוא לא ילמד על כך באופן תיאורטי, אלא יצא ממש אל השטח ויחווה בעצמו את החוויה".

לדבריו של סורין, כיום, לאחר שהעמותה קיימת כבר עשרות שנים, היא הפכה למפעל ענק שמוציא מידי שנה עשרות אלפי ילדים הזקוקים למסלולים מותאמים, באמצעות צוות של עשרות אנשי מקצוע בתחום. "המדריכים והמדריכות שלנו עוברים הכשרה מתאימה וכך הם מצליחים להתאים לכל ילד ולכל קבוצה את מה שמתאים להם במהלך הטיול", הוא מסביר, "כל מסלול וכל נושא מותאמים באופן אישי ממש".

(צילום: shutterstock)

ומה עם מבוגרים שיש להם נכויות?

"הפעילות שלנו מתאימה לכל גיל ואנו בהחלט משתדלים לעזור גם להם. אפילו אני באופן אישי, אמנם כבר לא צעיר, אך בשנים האחרונות קניתי לעצמי ג'יפ יד שנייה של משמר הגבול, על מנת שאוכל לרדת לפעמים מהכביש כדי להגיע לכל מיני מקומות מעניינים. אני מאוד אוהב את הטבע, ובאופן אישי משתלב לא פעם בטיולים.

"אני חושב שהטבע ויופי הבריאה אלו דברים שכל אחד חייב להרגיש, כי הם הופכים אותך ליותר מושלם ושלם. אין סיבה שיהיו ילדים או מבוגרים שלא יחוו את החוויות האלו, והמחויבות של כולנו היא פשוט לדאוג להם לכך. חשוב לי לציין שאנחנו אמנם התחלנו בכך, אך לשמחתי כיום המודעות כבר קיימת, ויש בתחום מהפיכה גדולה. יש לא מעט מוסדות במדינה, בממשלה ובגורמי הרווחה השונים, שמכירים בחשיבות של קבוצת האוכלוסייה הזו, ובצורך שלה לקבל בדיוק את אותן חוויות פנאי כמו כל ילד רגיל, ואני מאוד שמח על כך".