חסידת אומות העולם: "לא שאלתי אם עליי לעשות זאת, שאלתי איך אעשה זאת"

איך נולדים גיבורים? מסתבר שהצעדים הראשונים הם תמיד קטנים. כשאירנה גוט, חסידת אומות העולם, מתארת בספרה 'בשתי ידיי' את מה שעבר עליה במהלך מלחמת העולם השנייה, היא מדגישה שלא נולדה גיבורה, וכששרקו ההפצצות מעל פולין היא בהחלט פחדה. אך כפי שניתן לראות דרך הספר שהפך לרב מכר עולמי, ובשנה האחרונה אף תורגם לעברית, גם לנערה צעירה בת שבע עשרה יש מה לעשות נוכח המפלצת הנאצית שכבשה את מולדתה.

כשאירנה מתארת את הדרכים היצירתיות והנועזות שבהן סיכנה את חייה באופן אישי למען הצלת יהודים שלא הכירה, היא מדגישה שוב ושוב: "לא שאלתי את עצמי האם עליי לעשות זאת, שאלתי את עצמי: 'איך אעשה את זה'".

את אירנה כבר אי אפשר לראיין על סיפור חייה. היא נפטרה בשנת 2003, זמן קצר לאחר שהוכרה ביד ושם כחסידת אומות העולם. אך עם המתרגמת של המהדורה העברית של הספר – יעל שלמון-ברנע, ניתן בהחלט לשוחח ואף לשמוע ממנה על מלאכת התרגום המרתקת, ועל הסיפור הנועז והבלתי נתפס של נערה בת 17 בימי המלחמה הקשים.

יעל שלמון ברנע, המתרגמת של הספר לעברית

"לא יכולתי שלא לעשות דבר"

"הספר נכתב באנגלית על ידי ג'ניפר ארמסטרונג ואני תרגמתי אותו", מדגישה יעל בפתח הדברים, "קראתי אותו לראשונה לפני יותר מעשור, כאשר דודתי מניו יורק המליצה לי עליו, ומיד חשבתי שהוא חייב להיות בעברית. בפועל הדברים התעכבו עד שניגשתי למלאכה לפני כשלוש שנים. במשך כשנתיים עבדתי על תרגום הספר, לאחר מכן התמהמהתי עוד כשנה, בגלל הקורונה ואילוצים אחרים, עד שלאחרונה הוא יצא סוף-סוף לאור".

סיפורה של אירנה הוא כמעט בלתי נתפס. "נראה שמשחר ילדותה היא רצתה להיות 'בן אדם טוב'", מספרת יעל, "כך היא הגיעה ללימודי סיעוד, וכשפרצה המלחמה, במקום לחזור לבית הוריה, היא מצאה את עצמה מתגלגלת עם צבא פולין לכיוון ברית המועצות. היא עברה עוד כמה וכמה גלגולים ומסעות ותלאות, עד שבסופו של דבר היא התחילה לשרת במטבח הקצונה הנאצית בעיר טרנופול".

יעל ממשיכה ומספרת כי כעובדת מטבח במבנה שהפך למלון נאצי, שמעה אירנה שוב ושוב את הקצינים הבכירים דנים על "הבעיה היהודית", אך עדיין לא הבינה את ממדי הטרגדיה. רק כשבאחד הימים היא נשלחה לערוך שולחנות בקומה העליונה, היא ראתה מאחד החלונות העליונים מה קורה בגטו. "פתאום פרצו קולות ירי לתוך אולם הנשפים השקט", מתארת אירנה בספר, "רצתי אל החלון לראות מה קורה. התמונה תחתיי הייתה כמו תל נמלים שנרמס - גברים, נשים וילדים רצו ברחובות, אנשי אס אס נשפכו מתוך משאיות וירו ביהודים הבורחים. השלג הלבן הפך לאדום מרוב דם. זה לא היה מציאותי. לא ייתכן שזה אמתי". אירנה ממשיכה ומתארת איך שעד אז היא ראתה את האכזריות והברוטליות שהופנו כלפי העם הפולני, אך לא שיערה כמה מצבם של היהודים הרבה יותר גרוע.

"בשעות אחר הצהריים כשניקיתי לאחר הארוחה, מצאתי את עצמי לבדי במטבח", ממשיכה אירנה, "להזדמנות הזאת חיכיתי. לקחתי דלי אשפה מהרצפה לידי ויצאתי אל עבר הגטו. העפתי מבט מהיר לעבר הרחוב, ניגשתי אל הגדר, לקחתי כף בישול גדולה וכרעתי על ברכיי, גירדתי את הלכלוך, עד שעשיתי חור קטן מתחת לגדר, בערך בגודל של כיכר לחם. מהדלי הוצאתי שכבה של קליפות תפוחי אדמה וקופסת פח שמילאתי בגבינה ובתפוחים, דחפתי את זה לתוך החור ומיהרתי לחזור למטבח. 'מי שעוזר ליהודי – עונשו מוות', הייתה האזהרה ששמעתי שוב ושוב. היא נכתבה על כרזות ונאמרה ברמקולים בחוצות העיר. למרות זאת, בכל יום מצאתי הזדמנות לחמוק החוצה ולהשאיר מזון מתחת לגדר. ידעתי שזה טיפה בים, אבל לא יכולתי שלא לעשות דבר".

במרתף של המפקד הנאצי

הדבר העוצמתי ביותר בסיפורה של אירנה זו העובדה שהיא מנסה בכל דרך לעזור ליהודים גם בזמן שהיא ממונה כעוזרת למפקד מהצבא הגרמני, ותחת אפו ואפו של מפקד האס-אס היא מצליחה לחלץ את היהודים מן התופת.

בהמשך הספר היא מתארת איך שהיא נצלה את עובדת היותה סמוכה על שולחנם של שני ראשי הנאצים האחראים על כל הסביבה – מפקד הצבא ומפקד האס.אס. פעמים רבות הם היו יושבים יחד לאכול, ואירנה הייתה מגישה להם אוכל, שומעת כל מה שהם אומרים, ובכל פעם ששמעה על כך שצפויה אקציה, היא הייתה עולה על אופניה, רוכבת אל עבר הגטו וברגע שמבחינה ביהודים, מודיעה להם: "תברחו, זה מגיע!" בשעות לא שעות היא הייתה מגניבה יהודים אל היער הסמוך, באמצעות עגלה ששכרה עבורם. בדרכם ליער היה עליה לעבור בדיקות ומחסומים, תוך כדי סיכון עצמי שוב ושוב.

1945, קרקוב. איירין, הרשל ופולה מוריס. איירין בחליפה שהרשל תפר לה (קרדיט: באדיבות המשפחה)

בנוסף לעבודתה במטבח של הקצינים הייתה אירנה גם אחראית על המכבסה, וכחלק מכך העסיקה תחתיה יהודים שעבדו שם. גם בתפקיד זה היא התגייסה למענם, ואפילו בערב האחרון, כשידעה שלפי תכניות הנאצים – מחר לא יהיו עוד יהודים בטרנופול, היא הודיעה להם: "אתם לא חוזרים מחר לגטו, אלא נשארים כאן". ואז היא עשתה את הפעולה הכי נועזת ובלתי נתפסת שאפשר להעלות על הדעת – היא העבירה אותם אל תוך ביתו של הקצין הנאצי, הבריחה אותם אל תוך המרתף שלו, ושם הם הסתתרו עד לסיום המלחמה.

12 אנשים הסתתרו במרתף, כאשר במהלך השהות שם התגלה כי אחת הנשים בהריון. אירנה מתארת את ההתלבטות אם להביא כלים לצורך ביצוע הפלה, בשל החשש הגדול שהתינוק יסגיר בבכיו את מקום המסתור. היא גם מציינת שלא הייתה מסוגלת לעשות זאת, ובסופו של דבר התינוק הרך שרד יחד עם יתר המסתתרים במרתף.

לקראת סיומו של הספר מגיעה מעין סגירת מעגל, כאשר לאחר שהמלחמה מסתיימת, יהודים שאותם הצילה אירנה, הם אלו שבעצם מצילים אותה בחזרה. יעל מצטטת בהתרגשות את השיחה של אירנה עם מציליה היהודים:

"אלוהים בירך אותך במשפחה. עכשיו תעזרי לי למצוא את שלי," התחננתי. "הם גרו בקוֹזלוֹבה גוּרה, באובֶּרשלֶזין, שלזיה עילית. תוכלי לעזור לי? לא אוכל לנוע בחופשיות אם הרוסים–"

"מה שתצטרכי, אירינה. אנחנו נמצא אותם." אידה נשקה לי שוב, ואז פיניקס נשא אותי בחזרה למעלה, מעבר לדלת ולמושב האחורי של מכונית, ושם כיסה אותי בשמיכה.

במשך שבועיים טיפלו בי ודאגו לי מוישה ליפשיץ ואשתו פולה עד שהתאוששתי. הם אמרו לי שהם היו בגטו טרנופול ונמלטו בעקבות אחת מהתרעותיי המוקדמות. כעת הם היו להוטים לגמול לי. השמועה שהגיעה מקטוביץ גרסה שאני פושעת מסוכנת, מבוקשת אצל הסובייטים, ומנסים לצוד אותי באזור".

פשוט לומר תודה

יעל עוסקת כבר שנים בתרגום ועריכה, אך משימת תרגום הספר לא הייתה קלה עבורה כלל. "בסך הכל מדובר בסיפור כאוב על תקופה נוראית שהתרחשו בה הגדולות שבזוועות האנושיות", היא מסבירה. "במהלך התרגום, בכל פעם כשעברתי על המילים בכיתי באותם מקומות שוב ושוב, לפעמים גם לפני כן, כי כמתרגמת ידעתי מה עומד לבוא. זה סחט אותי לגמרי מבחינה רגשית".

תמונת הכריכה הקדמית (קרדיט: אילונה בזאושקו | Psycat Covers)

יש כל כך הרבה סיפורים שטרם פורסמו על יהודים ששרדו את השואה, מדוע את חושבת שכאשר רוצים להנציח את מאורעות השואה חשוב להביא אותם דווקא מעין של מישהי שאינה יהודייה?

"אני חושבת שיש הרבה תקווה בכך שרואים שיש אנשים טובים מכל הדתות", סבורה יעל. "באופן אישי התרגשתי כל כך לקרוא באתר 'יד ושם' על כל חסידי אומות העולם המוסלמים. זה היה ממש חשוב בעיניי, גם כדי שאנחנו לא ניצור שואה מבורות, ובעיקר כדי שנדע גם אנחנו לשמור על צלם אנוש, אם נימצא במקום שיכול להושיט עזרה. הן סיפורי שורדים והן סיפורי חסידי אומות העולם חשובים כדי לקבל תמונה מקיפה יותר על כוחה של הרוח האנושית. להראות לנו שדברים כאלו הם אפשריים, ושניסים יכולים לקרות".

האם את חושבת שאירנה הייתה כל כך יוצאת דופן, או שיש עוד כאלו נוספים כמוה, שפשוט איננו מודעים לסיפוריהם?

"מותר לי לומר שגם וגם? אין ספק שאירנה הייתה מיוחדת מאוד. אני מאמינה שכל הקוראים יכולים להתאהב בה, גם לי זה קרה. אך האם יש עוד סיפורים דומים? גם בכך אין לי ספק, אך ברור לי שאין לנו עדויות לגבי כולם. כי להגיע לעדות כזאת לא פשוט בכלל. האנשים שעזרו בשואה לא עשו זאת כדי לקבל הכרה, תמורה או כבוד. הם באמת עשו מה שהם הרגישו שעליהם לעשות באותו רגע, ואף אחד לא באמת יודע מאין היה להם העוז והכוח לעשות זאת. גם אירנה בשום מצב לא באה לחפש את התודה שלאחר מעשה, ואף יותר מזה – הסיבה שהיא פתחה את פיה והחלה לשתף בסיפורה  הגיעה להבנתי בעקבות כך שהיא החלה לשמוע על מכחישי שואה שקמו בכל רחבי העולם. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה, ואז היא התחילה לעבור בין בתי ספר, בתי כנסת, גויים וגם יהודים, כדי לספר את סיפורה ולשתף במאורעות".

אירינה (ראשונה מימין) בבית הספר לסיעוד (קרדיט: באדיבות המשפחה)

אילו היית פוגשת את אירנה, מה היית אומרת לה?

"את אירנה לא יכולתי לפגוש, שכן היא נפטרה עוד לפני שקראתי את הספר. בתחילה כשהבנתי שהיא כבר לא בחיים הרגשתי סוג של פספוס, כי יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לה, וגם לשאול אותה, אבל האמת היא שאני חושבת שאילו הייתי פוגשת את אירנה, הייתי בעיקר מחבקת אותה. היא בעיניי דמות שמעוררת כל כך הרבה השראה, הלוואי שיכולתי פשוט להגיד לה תודה".