עשרה בטבת בבית חב"ד: עשרות חפצים גנובים, וברק אחד בעיניים

את צום עשרה בטבת של לפני שמונה שנים לא אשכח לעולם.

לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לעשות את זה, אבל באותו היום לא חשבתי על כלום.

פשוט נמאס לי!

נמאס לי כבר שדברים נגנבים כל הזמן מבית חב"ד, מהכיתה של הילדים שנמצאת בעזרת הנשים של בית הכנסת, מהתיקים של המטיילים שנמצאים בקומה של שמירת החפצים.

בכל יום מחדש גילינו שעוד משהו הולך לאיבוד.

זה קורה לנו מידי פעם.

אנחנו בכל זאת בית ציבורי שמארח מאות אנשים ביום, ולא תמיד יש לנו שליטה על הדברים, אבל הפעם הרגשנו שמדובר בגנב סדרתי.

ערכנו חקירה משלנו, וכל הכיוונים הצביעו על בודה, המלצר שלנו.

יש לנו מערך של 20 עובדים בבית חב"ד קטמנדו, ועוד כמה בבית חב"ד פוקרה.

אנחנו משתדלים מאוד להתנהג עם העובדים הנפאלים  בצורה נעימה ומכובדת. להזכיר לעצמנו שפערי התרבות האדירים בין המזרח למערב הם אלה שגורמים לפעמים לחרוג מהכללים ולהתנהל באופן שונה מזה שהורגלנו אליו.

העובדים, מצידם, יודעים שיש להם עזרה מאיתנו בכל עת משעות היממה.

היחסים הם מצוינים ב"ה, גם אם זה אומר שצריך לנשום עמוק ולגלות הרבה סבלנות.

עקבנו אחרי בודה במשך אותו שבוע, ולא נותר בנו עוד ספק שמדובר בו.

באותו הבוקר הגיעה אלי סיגל בעיניים אדומות מבכי: "נגן המוזיקה אבד לי מהתיק", היא לחשה, "זה היה הדבר היחיד שלקחתי איתי לטיול מנעם". נעם, האח הגדול שלה שהיא לא הפסיקה לספר עליו לכולם.

שנה קודם לכן הוא נהרג בפעילות מבצעית.

כדור טועה שהגיע היישר אל תוך הלב שלו. מאז היא מסתובבת עם המוזיקה שהוא רקח והכניס אל תוך הנגן הקטן. המוזיקה שהוא אהב הפכה להיות כל עולמה.

בזווית העין הבחנתי במעיל של בודה מונח על הכסא. מיהרתי אליו ותחבתי אל ידי. עמוק בתוך הכיס מצאתי את הנגן של סיגל.

רתחתי מזעם.

יצאתי החוצה מבית חב"ד, ועצרתי את קומאר, נהג המונית. "אנחנו נוסעים", אמרתי לו קצרות. "תיכף אסביר לך לאן". חזרתי לבית חב"ד, וקראתי לבודה. אמרתי לו שאנחנו חייבים לנסוע.

הרגשתי שאני פועלת על אוטומט.

לקחתי איתי את סורוג', השף הראשי שלנו, וביקשתי ממנו ללוות אותנו.

"לאן נוסעים?", שאל אותי קומאר כשיצאנו מקטמנדו. "לבית של בודה", אמרתי.

בודה התפתל במקומו. אמר שהוא גר היום בריקשה, ואין לו בכלל בית, אבל אני לא האמנתי לו.

ידעתי שהוא נוסע מידי ערב אל כפר שנקרא סונדריג'ל. שם הוא גר עם אחותו וילדיה.

הנופים התחלפו אט אט לשדות אורז וקנים של במבוק, קופים ופרות התהלכו בסמטאות אין מפריע.

הגענו אל הכפר, ושם ביקשתי מבודה להצביע על הבית שהוא גר בו. הוא המשיך להתנגד, אבל הבין שפשוט אין לו ברירה. סורוג' הבהיר לו שאני נחושה יותר מאי פעם.

קומאר הנהג המתין מחוץ לשורת הצריפים, ואנחנו פסענו אל הצריף הקטן שבו בודה גר. תהלוכה של כפריים ליוותה אותנו. עוד ועוד נערים וילדים הצטרפו אל החבורה.

ביקשתי בנימוס מאחותו של בודה שתאפשר לי לעשות חיפוש בחדרים. שניה אחרי זה הבחנתי בשמלה שהיא לבשה לגופה: היא היתה של הבת שלי! נזכרתי שכבר זמן רב לא מצאתי אותה.

איך?!

איך הוא הגיע גם לזה?!

פתחתי את הארונות, שם מצאתי את התיקים האבודים של הילדים, את המחשב הנייד שאבד לנו ואין ספור בגדים חמים שנלקחו מהתיקים של החבר'ה.

תחת הכיסאות מצאתי את נעלי ההרים של יוגב, ועוד כמה זוגות סנדלי שורש מישראל.

במטבח מצאתי את כל הסירים והמחבתות שנעלמו לנו מהמסעדה בשנה החולפת. סורוג' הרים את המיטות בחדר השינה, ושם נגלה לעיננו אוצר בלום של עשרות חפצים מבית חב"ד. ים של דברים.

נזכרתי בפנים העצובות של כל אחד מהחברים בשעה שגילו שלקחו להם דברים מהתיק, וכעסתי כל כך.

כעס מהול בעצב עמוק.

סורוג' קרא לקומאר הנהג, ויחד הם החלו להעמיס את החפצים על המונית.

השמועה עשתה לה כנפיים, ואל הבית הקטן הגיעו עוד ועוד שכנים ושכנות כדי לראות במה מדובר.

פתאום הבנתי עד כמה אני מסתכנת במה שאני עושה. הייתי מוקפת בהמון נפאלי זועם.

מישהו עוד עלול להתנפל עלי, ואני - אפילו לחזקי לא סיפרתי שאני יוצאת אל הכפר.

לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל רגע לפני שיצאנו החלטתי שאני מוכרחה לבדוק עוד מגירה אחת אחרונה.

פתחתי אותה, ושם מצאתי אותם: כל האלבומים של המשפחה שאבדו לנו בחודשים האחרונים. חזקי ואני בתמונות חתונה, הילדים משחקים יחד, תמונות שלי עם מטיילות ועם הילדים...

הדמעות זלגו להם מהעיניים באין מפריע.

כל הדרך חזרה לקטמנדו לא הצלחתי לראות שום דבר.

פשוט לא הפסקתי לבכות.

הרגשתי שלא נשארה לי פיסה אחת של פרטיות.

החושך כבר ירד כשחזרתי לקטמנדו, אל בית חב"ד.

אף אחד לא הבין לאן נעלמתי.

השולחנות היו ערוכים, וכולם ישבו יחד לארוחת ערב של סיום הצום.

חזקי עמד וסיפר להם משהו שלא הצלחתי לשמוע.

התבוננתי בהם מהצד –

ופתאום כולם נראו לי יפים כל כך,

עם ברק בעיניים.

בבת אחת חזר אלי כל הכוח שלי.

"יש סיבה לזה שאנחנו כאן..." אמרתי לעצמי שוב ושוב בזמן שטיפסתי במדרגות אל הילדים שלי, "יש סיבה...".