שווה סיפור: משקפיים בלב ים

הרבה עברתי בחיים, מספיק כדי ללמד אותי שבלי אמונה אין לי באמת איך להתמודד כאן, ובלעדיה גם אין לי איך להתקדם מכאן. היו לי מספר ניסיונות בחיים, חלקם ניסיונות לא קלים, שהיה עלי להתרומם ולצאת מהם עם דגל ניצחון. למדתי להרכין את הראש ולתת לגל לעבור עד יעבור זעם, ובעיקר למדתי את כוח התפילה.

זה התחיל משיעור עמוק ששמעתי. שם רק התחלתי להבין כמה קשה לעבוד באמת, עבודת הלב, כמה היצר מנסה לעכב ולהפריע, ולגרום לכל הדברים הכי חשובים להתרחש בדיוק כשאתה באמצע הכוונה. אבל אני החלטתי לקחת את זה כייעוד שלי. זה לא היה קל, בכלל, אבל ראיתי ישועות מעל הטבע.

על תפילה אחת מהן אני רוצה לספר.

זכיתי לגדל ילד מיוחד, ארי. בשפה הרפואית-מקצועית קוראים לזה תסמונת דאון. בשבילנו, הוא הילד הכי מושלם, מתנה טהורה שאלוקים העניק לנו. נכון, זה לא היה קל לעכל את הבשורה בפעם הראשונה, ההדף של ההלם לא היה פשוט. אבל החלטנו להמשיך מכאן ולראות את מה שה' כן נתן לנו. מאותו רגע, הכל היה קל יותר, ברור יותר. אושר אדיר, כי הילדים האלה נותנים יותר משהם מקבלים, הנשמה הגבוהה שלהם מורידה שפע של ברכה וטוב לכל הסביבה. זו באמת זכות בשבילנו להיות ההורים שלו.

ההשקעה הרבה סביבם היא עצומה, בכל פרמטר. כיאה לנשמה כמו שלו, הענקנו לארי את הכי טוב בשבילו, כל מה שהוא נזקק לו, וצריך בהתאם למוגבלויות שלו. מעטפת תמיכה ומצע שיוכל לגדול ולהתפתח בו, ולמלא את הייעוד שלו כאן בעולם הכי טוב שאפשר.

ארי אוהב הרבה דברים, אבל בעיקר הוא אוהב את הים. בשבילו, להגיע אל החוף, להשתכשך בגלים, לחוש את החול בכל הגוף, זו חוויה עצומה. היות שאנו לא גרים בעיר חוף, ומהבית שלנו אל החוף הכי קרוב זה שעתיים נסיעה, האירועים הללו הצטמצמו למספר פעמים מועט. נוסיף את מספר החודשים שניתן להיכנס בהם אל המים – חלון הזדמנויות קצר במיוחד. כך נוצר המצב שבו בשביל ארי - להגיע אל הים זו חוויה לא שכיחה בהחלט, ובהתאם לתדירות, עולים הכמיהה והרצון להגיע.

וכך החלטנו לגייס את הים לטובת ארי. לארי היו מספר הרגלים שהיה לו קשה מאוד להיפטר מהם. החלטנו בעזרת מטפלים מומחים לתפוס אחד כזה ולעבוד עליו יחד. עשינו לו מבצע גדול, עם המחשות והדמיות, כשביעד הסופי הבטחנו נסיעה אל הים. בשביל ארי זו היתה פסגת האושר, וזה נתן לו הרבה מאוד מוטיבציה להתמודד ולעמול קשה, כי קל זה ממש לא היה לו. בסתר לבי אתוודה, שלא באמת האמנתי שארי יצליח לעמוד ביעדים, ואפילו התפלאתי על אשתי, שהרעיון והיעדים היו שלה. מבחינתי היא הגזימה בקשר לילד, ופחדתי מאוד, כי כולם דברו על מה יקרה כאשר הוא יצליח, אבל אף אחד לא אמר מה קורה אם לא... ואני חששתי עליו, לא רציתי שיתאכזב, שיתרסק לי מזה. ממש דאגתי.

אבל המשפחה עשתה לו כזה רעש מהבטחת הטיול אל הים, שכל הבית פשוט התגייס למענו. האחים והאחיות חיברו לו סלוגן ושירים, מבצעים יומיים, אקשן של ממש. זה הכניס את כולנו לאווירה, וליכד את כולנו כך שהפרס היה כבר של כולם. הכוח שהמשפחה נתנה לו, עם הדרבון והפרגונים מכל עבר, גרמו לו לעשות את הבלתי יאמן. כן, ארי ניצח.

עכשיו הגיעה העת לממש הבטחות. וזה לא היה קל, כי עונת הקיץ כבר נגמרה, הנחליאלים כבר פינו את מקומם לעגורים בעמק החולה, ואנחנו כבר אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם". ארי לא צריך הרבה כדי להצטנן, ורק זה מה שהיה חסר לנו, אבל הבטחה זו הבטחה. חיכינו ליום שהחזאי והמציאות יתאמו ציפיות בצד של שמשי עד נעים, ויתנו לנו חלון הזדמנות לממש לארי את החלום ולא להוציא אותנו דוברי כזב. וכך מצאתי את עצמי נוסע עם ארי אל חוף הים בנתניה, לאחר שכל התחזיות התממשו.

צהלות השמחה של ארי למראה הפסטורלי של הגלים והקצף, לא ידעו גבול, הוא היה שיכור מאושר. הוא התרגש כל כך, שהיה שווה הכל. למרות השמש החמימה, הים היה קצת קשוח, הוא לא הסכים לישר קו. הוא היה סוער כיאה למזג האוויר העונתי, ואני קצת חששתי, כי אף על פי שארי שחיין מצוין, הוא לא תמיד מודע לעוצמת הסכנה, וצריך להשגיח עליו בשבע עיניים. גייסתי את שני הבנים שלי למשימה, ויחד שיחקנו, השתוללנו, בנינו ארמונות בחול ונתנו לארי להתבוסס כאוות נפשו בחול הרך. גם בים שחינו לצד ארי, שומרים עליו מכל משמר, ולמרות כל התנודות החזקות של הגלים, שלא בהכרח היו נעימות לארי, ארי נהנה מאוד. מבחינתו, הוא הגשים חלום.

לאחר שהתעייף, יצאנו אל החוף להירגע ולנוח, ואז החלטתי לחזור אל הים בחזרה - לבד. ביקשתי משני הבנים שלי לשמור ולפקח היטב על ארי, ונכנסתי. כנראה הייתי צריך את השחרור הזה, כי הרגשתי כמו ילד קטן. נמשכתי אל הים כמו מגנט, חש שהים שואב אותי אליו. העמקתי ונכנסתי כמה שיותר. החיבור הזה אל העוצמות של הטבע היטיב איתי כל כך, שלא רציתי להפסיק. פשוט מילאתי את עצמי באינסופיות שהים מציע, והרגשתי איך כל הגוף שלי מרפה. הייתי אני וה' עם כל המחשבות, ובדיוק אז, כמו תמיד, כשאתה מתחיל משהו טוב, מגיע היצר להפריע. וכן, הוא הגיע - גל גדול שהסתער על כל כולי, ובזעם אדיר העיף ממני את המשקפיים. וכאן אציין פרט חשוב מאוד: בלי משקפיים אני כמעט עיוור, חוץ מצללים ואורות אני לא רואה כלום.

מיד באותו הרגע עולות לי מילות הגמרא, שבזוטו של ים אין סיכוי למצוא חפץ שאבד, ולכן המאבד מתייאש. מיד הרמתי את ידי ועיני לשמים, ואמרתי לה' במילים הכי פשוטות וישירות: "אני לא מתייאש, אני מוכרח את המשקפיים, אין לי דרך לחזור הביתה, ובחוף מחכים לי הילדים שלי, חסרי אונים לא פחות ממני, ובתוכם ארי שצריך אבא מתפקד ורואה. אנא, החזר לי את המשקפיים".

עוברות מספר דקות, ואני מרגיש את המשקפיים ברגליים. אני מתכופף להרים אותן, כולי נרגש שהן חזרו אלי. אני מניח אותן על עיני - ושוב אותו הסרט, באותו רגע מתנפל עלי גל עצום נוסף, עצבני מקודמו, ושוטף את המשקפיים הלאה.

אני עומד נבוך. לא לזה התכוונתי. ושוב, פונה אל הקדוש ברוך הוא. "אני מתחנן אליך, אתה כל יכול, אני לא רואה כלום והבן שלי בחוץ, אין לי דרך לחזור הביתה. אנא, תעזור לי".

רבע שעה אחר כך, כשאני נמצא בטבורו של ים, מנסה לאתר ולא מתייאש, ניגש אלי אברך ושואל אותי מה אני מחפש ,ואם אני צריך עזרה. סיפרתי לו שאבדו לי המשקפיים בים ושאני לא רואה כלום עכשיו. הוא אמר לי שהוא ילך לחפש. זה היה קצת מגוחך, ללכת לחפש בים כאילו זאת בריכה צלולה ולא ים סוער, אבל לא נותר לי דבר, אלא רק להמשיך לקוות ולהתפלל.

אני יודע שהרבה ירימו גבה, אבל זה מה שהיה. עשר דקות לאחר מכן האברך חזר אלי עם המשקפיים ביד. לקחתי אותן ממנו, נרגש, ובעוד אני מניח אותן על אפי, יצאתי מהים ללכת אל אותו אברך ולהודות לו. בעיקר עניין אותי לדעת איך הוא הצליח למצוא אותן, באפס סיכויים. הלכתי לאורך כל החוף - האיש נעלם, התאדה, כאילו נשטף בים בחזרה, אפס. חיפשתי בכל מקום אפשרי וגם אפשרי פחות, אבל האיש איננו. חזרתי לאחורי אל הים, וניגשתי אל המציל שהיה שם. הלה כבר שמע על האבדה שלי, והיה בהלם לראות אותי עם המשקפיים על העיניים. שאלתי אותו מה הסיכוי למצוא את המשקפיים במצב כזה.

הוא אמר לי שאם הוא לא היה רואה את המשקפיים עלי, הוא לא היה מאמין, הוא עובד כמציל 22 שנים, וראה דבר אחד או שניים בחייו, ובחיי הים הגדול, ומעולם לא שמע - וודאי לא ראה, גם מסוכת המציל שלו - מציאת חפץ בים כזה ובמהירות כזו. לא נתפס.

סיפרתי את הסיפור למורי המשגיח הרב דן סגל שליט"א, שהתפעל מאוד מהדברים, ואמר לי שהיה זה גילוי של אליהו הנביא, לא פחות.

מאז אני עומד ונפעם בכל פעם מחדש, כמה כוח יש לתפילה. הזמינות והישועות שזוכים להן הן אדירות.

והיא כאן, התפילה, זמינה לכל דורש וכל הרוצה לבוא וליטול.

וארי, ארי המתוק מאז הסיפור של המשקפיים רק הולך ומספר לכולם איך הקב"ה עזר לאבא שלו, ואפילו ברא לו משקפיים חדשות בים...