אפרת ברזל: רוצו לחבק את הילדים שלכם. הם צריכים אתכם

הילדים שלנו צריכים אותנו יותר מכל מה שאנחנו מדמיינים לחשוב.

זה היכה בי השבוע מכל כוון.

לאן שלא הלכתי, כמו במבוך הורי של זכוכיות, בין אם היו אלה הילדים שלי, בין אם היו אלה ילדים שנולדו לאחרים,

בין ילדים קטנים, טוב, זה ברור, אבל בעיקר פגשתי השבוע ילדים גדולים.

ילדים גדולים צריכים אותנו יותר מכל מה שאנחנו מדמיינים לחשוב.

חלק מהם מבקשים את זה מפורשות, וחלק מדברים בקומבינות ועושים צרות. חלק שותקים, כי כבר נגמר להם הכוח.

הילדים שלנו מחפשים אותנו כל הזמן.

זה בגלל שהם אוהבים אותנו.

גם כשאנחנו מעצבנים אותם הם אוהבים אותנו, גם כשהם מתחתנים הם אוהבים אותנו, גם כשהם צריכים להסתדר פתאום עם בן או בת זוג חדשים הם אוהבים אותנו, גם כשאנחנו אומרים להם כל מיני דברים שפחות מוצאים חן בעיניהם – הם אוהבים אותנו.

ככה זה אמור להיות.

ילדים צריכים את ההורים שלהם.

גם כשהם ייראו לנו גדולים ועצמאיים, דעתנים ומתנגדים, ילדים צריכים את ההורים שלהם.

תשאלו אותם, את הכנים שבהם.

תשוב ילדה אל חיק אמה,

הם לעולם יבקשו לשוב אל חום זרועותינו, הם צריכים זמן איתנו.

אלה שיגידו שהם לא צריכים, אל תאמינו להם. אלה שיגידו שפעם הם היו צריכים ועכשיו כבר לא, אומרים בכך במילים אחרות שהם התייאשו מאיתנו.

לאן הלכנו?

הלכנו.

הלכנו רחוק רחוק.

התבלבלנו. בערכים לא לנו. של מטריאליזם, מיצוי, יעוד וכבוד מדומה.

הלכנו לפרנס אותם, הלכנו מהם להייטק,

הלכנו לטלפון, הלכנו לדבר בחיוך עם השכנה, הלכנו להיות בסדר עם כל העולם,

ושכחנו אותם.

לאן הלכנו,

הלכנו מעט זמן, להיות עם עצמנו, זמן שהתארך מעבר למקובל, הפכנו להם את סדר העולם, חזרנו מהעבודה מאוחר, עשינו חסד לכל החברות, ענינו תשובות בכל הקבוצות, היינו בסדר בכל האגודות, העמותות, ההתנדבויות, המחויבויות.

אבל שכחנו אותם.

הכנו להם אוכל, ניקינו את הסירים, טיגנו בצל לפתיתים, קנינו להם בגדים, שלחנו אותם לכל היועצים הבכירים, אנחנו כולנו מה זה בסדר, משתדלים.

אבל הילדים שלנו צריכים אותנו. יותר. אחר.

הם צריכים שנחזור לשבת איתם סתם על הספה ביום חול,

הם צריכים לספר לנו דברים פשוטים כמו איך זה היה עכשיו בדרך,

מה קרה בפקק.

הם רוצים שנשאל אותם עוד על מה היה,

הם רוצים להרגיש שהם הדבר הכי מענין בחיים שלנו,

במבט של לב ואישון לאישון בעיניים, לא בתקתוקים של משימות, ויעדים שצריך לעמוד בהם כתנאי לאהבה.

הילדים שלנו צריכים אותנו כדי לדעת שאנחנו גאים בהם.

הם צריכים אותנו שותים כוס תה אתם במטבח אחרי הצהריים, מביאים להם אננס חתוך, כאילו אנחנו באירופה עכשיו, לשער של הישיבה.

הם צריכים שנשאל אותם אם היו מים חמים במקלחת, והאם נקי בבית המדרש.

הם צריכים אותנו כדי לספר לנו אם חבר הרגיז אותם, אם הם במתח או אם הם נעלבו,

נהיינו עסוקים כאילו אנחנו משפשפים בנהר כביסה על לוח פח אפור גלי מחוספס, ומרתיחים מים בפרימוס.

כמה כאמהות אנחנו יכולות להיות שבויות בנורמות חברתיות שאנחנו בכלל לא מחוברות אליהן באמת של האמת. נגררנו. ילד יהודי צריך את אמא שלו, כי אנחנו מופקדות כבר שנים על הדור הבא של לומדי התורה הזאת. והסבלנות שלנו, זו המקופלת בתוך הזמן שלנו כמו קרעפלה, משפיעה על אלו אנשים הם יצמחו לגדול.

אני לא יודעת איך כל הורה זוכר את ההורים שלו כשהוא היה ילד, ואיפה כולנו גדלנו, אבל אפשר לבדוק אם מרוב שהבטחנו שלא נעביר את הילדים שלנו מה שאנחנו עברנו, אנחנו עושים להם בדיוק אותו הדבר.

ואם אולי נשאל בדיוק יתר את השאלה, הטור מיועד היום להורים לילדים גדולים, למי שעוד לא הבין - זו ההזדמנות האחרונה לצעירים לצאת מהעמוד החוצה –

אם נשאל את עצמנו את השאלה, "לו היינו הורים היום מההתחלה, מה היינו עושים שונה, במשפחה", אני יודעת מה רובנו היינו עונים.

אל תחכו דקה. לכו אליהם. הילדים הגדולים שלנו צריכים אותנו יותר מכל מה שאפשר לדמיין.

רוצו לחבק את הילדים שלכם.