"פרזיטים לעבודה": איך ניתן להפוך עם שלם לעבדים?

איך מצליחים להביא עם שלם לעבדות – שבתחילתה היתה מרצון? איך הצליח פרעה להכניס את העם החכם והנבון במלכודת השעבוד? חז"ל מספרים שבתחילה התגייס גם פרעה עצמו לפרוייקט הלאומי (אחרי!) וכך עורר רוח פטריוטית להתגייס למשימה. ובכל זאת לפי המקורות נראה שהיהודים היו הראשונים להתגייס ואולי בכלל הפניה היתה רק אליהם.

כמדומה שהשורש לכך נעוץ בניצול הרגשת המחוייבות שהיתה לעם ישראל כלפי המצרים. הם הרגישו צורך להצדיק את זכות הקיום שלהם כאזרחים במצרים. הם הרגישו אי נוחות מהעובדה שהתקבלו כאורחים בשנות רעב, והמצרים ניצלו היטב את ההרגשה הזאת.

פרעה ניגן על הרגשות שלהם, כנראה שהתקשורת המצרית ואווירת הרחוב הגדירו אותם כפרזיטים – נצלנים, אוכלי לחם חסד.

כך נוצר מצב שהיהודים הרגישו צורך להוכיח את עצמם ואת נאמנותם למדינה, כך גוייסו בתחילה ברצון, וכשכבר היו בתוך הענין הפכו אותם במהלך איטי ומתוחכם לעובדי כפיה, שכנראה גם אז נדרשו לעבוד עבור פת לחמם.  האוכל אגב, כנראה היה משופר כאמור: 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים' (במדבר פרק יא).

ממצילים למנצלים!

היכן היתה הטעות? הצליחו להשכיח מהם את העובדה שיוסף הוא שהציל את מצרים מהרעב. והצליחו להשכיח מהם את המחוייבות ליעקב אביהם שכדברי חז"ל מאז הופיע במצרים הפסיק הרעב למשך כמה שנים עד מותו.

ברש"י תחילת פרשת ויחי נאמר על פי חז"ל 'ויחי יעקב - למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם'. וכבר תמהו המפרשים הרי השעבוד לא התחיל עם מיתת יעקב ובודאי לא לפני מות יוסף.

התשובה לכך לדעתנו (והיא נרמזת בדברי הט"ז בפירושו דברי דוד) כי מאז מות יעקב התחילו בני ישראל להרגיש שעבוד נפשי, התחושה של ערעור זכות הקיום שלהם, והצורך להצדיק את קיומם זהו השעבוד הראשון.

השלב הבא היה כאשר קם 'מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף', בפשטות נראה כהמפרשים שחוסר ידיעה זה הוא – התעלמות.

אולם בהתעלמות אפשר להגיע לשיאים כאלו שמשפיעים על האוירה הציבורית, ומקרינים אפילו על בעלי הזכות להכרת טובה. ניתן להפוך את האוכלוסיה היהודית ממצילת העם למנצלת העם.

כך זה היה במצרים, כך היה בספרד, אחרי שהיהודים העלו את המדינה לעוצמה כלכלית – הכל נשכח והם גורשו ממנה בבושת פנים, כך היה בגרמניה כאשר היהודים שהרגישו את עצמם כפטריוטים גרמניים, ותרמו למולדת הפרוסית גם את נשמתם, האמינו בנאמנות הדדית וביושר הגרמני, וקבלו את מה שקבלו.

אנחנו מכירים את זה

זה קורה גם כאן. הציבור הדתי לאומי – הפטריוטי, המשרת ביחידות קרביות, התורם לאיזון הדמוגרפי של המדינה, המיישב את ארץ ישראל, הציבור היחיד שעדיין באמת מכיר ב'ממלכתיות' - הופך במחי מקלדת לאיום על הדמוקרטיה.

הציבור התורני, לומדי התורה ושומרי המצוות הנאמנים, המסתפקים במועט, שלא אחת חיים בתנאי עוני מתוך אידיאל, התורמים למדינה את חוסנה הרוחני, את זכות הקיום ההיסטורית, ויותר מכל את ההגנה הרוחנית הלא קונבנציונאלית – מול עשרות מליוני ערבים ומאגרי נשק מסוכנים מכל הסוגים, מוצבים לא אחת כפרזיטים הצריכים להצדיק את קיומם.

הבעיה כשאנחנו שוכחים

הבעיה אינה במה שכותבים בעיתונים וברשתות, הבעיה אינה במקהלת הצבועים הנהנתנים, הבעיה היא - אם וכאשר הם מערערים את הבטחון העצמי שלנו, אם אנחנו מתחילים חלילה להרגיש צורך להתנצל, להצטדק. כשאנחנו שוכחים את האמת ומאבדים את 'גאות היחידה' שלנו.

כשאנחנו מגיעים למקום הזה אנו בסכנה. ההיסטוריה מלמדת שבמצבים כאלו קל לנצל ולסחוט אותנו, כך זה היה במצרים ובבבל, בגרמניה וברוסיה. וכך זה עלול להיות וגם קורה לעיתים קרובות, כאן. הסיכון הוא כאשר אנו מתחילים לוותר על זהותנו המוגדרת, מתחילים חלילה להתייפייף בעיני דורשי רעתנו כפויי טובתנו.

טיפת פוליטיקה

בגוש המרכיב את הממשלה הנוכחית יש כמה מפלגות, יש את אלו שיודעים לדרוש מעבר למה שמגיע להם ולהגדיר זאת – אולי בצדק - ככלי עבודה, ויש כאלו שחוששים מדי מהתגובה הציבורית, הסוג השני עלול להיות זה שלוקה פעמיים, גם מפסיד את המגיע לו וגם אוכל את הביקורת חסרת הגבולות וחסרת הצדק.

הפתגם העממי אומר 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת', היום צריך לעדכן - 'הכתבלבים נובחים והשיירה עוברת..' ומי שלא עובר מפחד הנביחות נשאר באמת לבד לשמוע את כל הנביחות.

ועוד יותר גרוע כשאנחנו מנסים לצנן את השנאה על ידי צעדים הנראים כביכול כממלכתיים, כמכילים, ותוך כך אנחנו מפסידים את חינוך הנוער שלנו, ונשארים עם אותה שנאה של בורות ובערות.