שווה סיפור: עוד נראה ישועות

הסיפור שלי התרחש בחופשת הקיץ האחרונה. בכל שנה בימי חופשת הקיץ, "בין הזמנים", בסוף חודש אב, חמי מארגן לכל המשפחה נופש.

 לכל משפחה יש המארגנים והיוזמים שלה. כמה חודשים קודם, הגיסים המוכשרים שלי יושבים יחד עם חמי על התוכניות. החיפוש אחר מתחם ראוי עבור כולנו, זאת לוגיסטיקה מורכבת מאוד, כי למצוא מקום לינה שעונה על כל הדרישות – זה משהו אחד, אבל לשנע ולתכנן את כל ה"מסביב" זה סיפור נוסף, שעולה על קודמו בכמה דרגות. כאן מתגלה במלא העוצמה כושר הארגון של חמי וילדיו, שכל פעם משאיר אותנו נפעמים מחדש. החשיבה על כל הפרטים, התכנון המעולה, שלאורך כל הנופש אתה מבין עד כמה הם הרחיקו לנבא...

וכך, בחסדי שמיים, גם השנה חמי והצוות שלו הצליחו למצוא מתחם צימרים מפנק ויפה לכולנו בטבריה. הם סגרו על החלק הסופי יותר של השבוע: רביעי עד מוצאי שבת. כל משפחה קיבלה צימר במתחם, והתוכנית עברה לשלב ב'. בעיקר סביב נושא השבת.

ההכנה וההתארגנות עם האוכל בעיקר, זו היתה מלאכת מחשבת של ממש, לחשוב על כל הפרטים הקטנים והגדולים, ששום דבר לא יוחמץ, במיוחד לא הדברים הקריטיים יותר.

מרגע הסגירה עם המתחם, כל המשפחה התארגנה. כולנו חיכינו בציפייה רבה לחוויה הזו שכל שנה משאירה טעם של עוד, וכיף של גיבוש משפחתי ואווירה טובה. בעוד כולם מתעתדים להגיע החל מיום רביעי, לנו היה אירוע מהצד שלי ביום חמישי בבני ברק. היות שאנו גרים בירושלים, חשבנו שיהיה נכון יותר שנצא מירושלים ונחזור אליה בסיום האירוע, ולטבריה נגיע ביום שישי בבוקר, מאשר להיות יום בטבריה ואז לנסוע משם הלוך ושוב לבני ברק. ואכן, הצימר שלנו הוזמן ליום שישי.

ביום רביעי בלילה כאשר כולם כבר היו ספונים להם במתחם הצימרים, החלטנו לחשב מסלול מחדש. למה לנו לחזור הביתה עם כל הקטנים, ולמחרת לנסוע נסיעה כה ארוכה שוב? כל הטרטור הזה נראה לנו מיותר לפתע. חשבתי בקול: "למה שלא נחזור כבר בחמישי, אחרי האירוע, ישירות לטבריה?". בררתי על התחבורה הציבורית, ואכן יש קו ישיר שמגיע מבני ברק לטבריה. החלטנו להפתיע את המשפחה ולא להודיע להם על ההגעה המוקדמת שלנו. היתה רק בעיה אחת: הצימר המיועד לנו היה תפוס עד לשישי בבוקר, כך שהיינו צריכים למצוא מקום ללון בו ביום חמישי. התחלתי לברר, אבל המחירים בשמים, משהו הזוי, ולא נדבר על זה שבכלל לא היו מקומות פנויים, בסוף, לאחר עשרות טלפונים, מצאתי אחד שהסכים להשכיר לנו דירה קטנה במחיר שפוי. סגרתי איתו, לא לפני שווידאתי איתו שהוא מודע לשעת ההגעה שלנו, שלא תהיה לפני שלוש בלילה, ושיהיה נכון להיות זמין במידה ולא נמצא את הדירה והמפתח.

ביום חמישי התארגנו עם כל הכבודה האנושית והארוזה, ורגע לפני שיצאנו, תרמנו צדקה לקופת השכונה. התפללנו שבזכות הצדקה תהיה לנו סייעתא דשמיא – וביציאה לטיול צריכים את זה פי כמה. האירוע היה שמח במיוחד, ובזכות אחד האורחים, שהקפיץ אותנו ברכב, הצלחנו לתפוס את האוטובוס האחרון לטבריה, שהיה ריק כמעט לחלוטין. זו היתה נסיעה פרטית בהחלט, מה שהקל על הקטנים, שיכלו להשתרע על הספסלים ולישון באין מפריע. כאשר הגענו לטבריה, אף על פי שהייתי בטוח שאני יודע איפה הדירה, שאלתי את הנהג איך להגיע לכתובת המצוינת בידי, והוא הדריך אותי. וכך, כשאנו נגררים עם מזוודות וקטנטנים מנומנמים, הצלחנו להגיע תוך דקות ספורות אל הכתובת.

אני נכנס לבניין, מחפש את הדלת האמורה ולא מוצא. מחפש שוב את הדלת של השוכר, גם זו לא נמצאת. אני מתקשר אליו שוב ושוב, הוא לא עונה. לא ידעתי מה לעשות. אנחנו כאן, בלב טבריה, אמצע הלילה ואין לאן ללכת. הרחובות היו כמעט ריקים. הייתי אובד עצות. אשתי הסבה את תשומת לבי לג'יפ שחור וגדול שחנה במצב מונע עם נהג אנושי, מחזה נדיר בסיטואציה שלנו, כאשר במקביל ראיתי אדם מבוגר באחד החלונות. העדפתי לגשת אליו. שאלתי אותו אם הוא מכיר את השוכר. הוא אמר שאין בכל האזור אדם כזה. בינתיים הג'יפ נסע מהמקום, ונותרנו לבד. כמעט שהתייאשתי, ואז ראינו את הג'יפ ההוא חוזר אלינו. התכוונתי לעצור אותו – אחרי הכל, צלם אנוש בשעות כאלה זה פיס. אבל הג'יפ נעצר סמוך אלינו מבלי שהייתי צריך לסייע בעדו. מיד שאלתי את הנהג אם הוא מכיר את השוכר, והוא ענה שאין כאן אדם כזה. אך תוך כדי כך הוא הוציא לי מפתח, ואמר לי: "בוא אלי בחינם. כשעברתי כאן קודם וראיתי אותך עם אשתך והילדים, הבנתי שנתקעת, לכן חזרתי לאסוף אותך". הודיתי לו מכל הלב. הרגשתי שהוא ממש הציל אותי. מילא אני – הייתי תופס איזו מדשאה באזור ותופס תנומה, אבל אישה ושישה ילדים קטנים, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

העמסנו את כל החפצים על הג'יפ, והתחלנו בנסיעה. סקרן אותי לדעת לאן הוא ייסע. הוא ירד את מורדות טבריה, פנה מהטיילת ו...יצא מהעיר! עכשיו כבר נדרכתי כולי, לאן הוא מוביל אותנו? אין כאן מגורי אנשים... אחרי נסיעה קצרה הוא נכנס לחניון של בית מלון. השומר פתח לו את השער, והוא יצא איתנו והדריך אותי ממש איך להיכנס למלון, ואיך בעזרת הצ'יפ שקיים לי בכרטיס המפתח שהוא נתן לי, אני מזמין את המעלית. תוך כדי כך הוא אמר לי: "החדר שלך בחינם עד מחר ב-11 בבוקר. תיהנו לכם מהחדר, יש לכם מזגנים ומקלחות וכל מה שאתם צריכים. קח את המספר שלי, אם תצטרך עוד משהו – תתקשר אלי, אני זמין. אהה, ועוד דבר: בקומה שלך יש בית כנסת. ככה אתה מסודר, לא תצטרך ללכת מחר לחפש מניין". הייתי המום. ממש. הכל רץ לי מהר כל כך, ואני בקושי מעכל מה שקורה לי כאן... הודיתי לו מכל הלב. כבר לא היו לי מילים.

נכנסנו למעלית, והגענו לחדר המדובר. פתחתי את הדלת – ונותרתי נטוע על מקומי.

לא, זה לא היה חדר. זו היתה סוויטה.

עם חדרי שינה, סלון, ג'קוזי וכל מה שאתם רק מעלים על דעתכם. וכן, היה חלון ענק עם מרפסת שצופה כולה אל הכינרת.

וואו. המילה היחידה שיצאה לכולנו מהפה. וואו.

כמה דקות התאוששות, והילדים התחילו לרקוד ולשיר את מזמור לתודה. הודינו לקב"ה, איך הביא אותנו מהמקום הכל כך נמוך הזה לכזאת ישועה ורווחה. מבחינתנו, הצדקה שנתנו בבית לפני היציאה עמדה לנו. עוד כמה דקות של התארגנות, וכולנו נפלנו שדודים אל המיטות המוצעות והריחניות.

בבוקר, כאשר הגעתי אל בית הכנסת במלון גיליתי שיש רק שבעה אנשים. ניסינו לארגן עוד שלושה, ולצערי, זה לא הלך. שאלתי את שאר המתפללים שהיו שם איפה יש כאן עוד בית כנסת בסביבה, לפחות אתפלל כמו בן אדם במניין מסודר. הם הציעו לי לבדוק במלון ממול. כאשר הגעתי לשם, ראה אותי יהודי יקר שאמר לי: "יש בית כנסת קרוב יחסית, אבל זה לא בשביל הרגליים שלך, זו הליכה הגונה. חייבים רכב". ואז הוא עיבד את הנתונים. אברך בלי רכב, מחפש מניין... "יודע מה, אני אקח אותך בהלוך. חזור תצטרך לחזור לבד, יש לי הרבה קניות וסידורים לעשות בעיר לפני שבת". הודיתי לו. חצי דרך זה גם משהו. בסוף התפילה היהודי היקר הזה מחכה לי: "בוא, אתה לא תלך ברגל. אני אקח אותך חצי מהדרך". אני שוב מודה לו. גם זה משהו.

ומה אתם חושבים קרה בסוף? הוא פשוט לא עמד בזה. כן, הוא הביא אותי עד לפתח המלון.

מי כעמך ישראל.

ואני רק עומד נדהם מגודל ההשגחה הפרטית, מהשמירה המיוחדת הזו בכל צעד ושעל.

התארגנו עם הילדים ויצאנו לכיוון הכינרת. אם נהנים – אז עד הסוף. באותו הזמן חמי התקשר אלי, ואמר לי לעדכן אותו כשאנחנו מגיעים לטבריה, כדי שהוא יבוא לאסוף אותנו.

"אנחנו כבר בטבריה", אמרתי לו.

הוא התבלבל לגמרי, לא הבין איך בשעה מוקדמת כל כך אנחנו כבר כאן, ועוד משתכשכים בכינרת. הסברנו לו איפה אנחנו, והבטחנו לו סיפור כשנגיע.

וכך, לאורך כל הנסיעה, כולנו רק מספרים. כל אחד והחוויה שלו. ההלם היה גדול, זה לא היה רגיל, זו היתה השגחה מיוחדת מהשמים. חמי היה המום לא פחות, בעיקר מכך שלא התקשרתי אליו. הסברתי לו שוב ושוב שבשעה שלוש בלילה אני לא מתקשר להעיר אנשים, מה גם שעוד לא הספקנו לעכל – וכבר הגיעה הישועה.

האבסורד הכי גדול היה כשראיתי את המתחם לראשונה. התגלגלתי מצחוק. אתמול בלילה היינו בדיוק ממול... אם רק הייתי יודע, הייתי נכנס למדשאה כאן לישון, עדיף בהרבה מהרחוב. אבל הקב"ה סידר לי שאהיה בסוויטה – אני, האברך מירושלים. עד מהרה הסיפור התפרסם במשפחתי ובין ידידי, כולם.

וכך החלטנו כולנו, יחד עם חמי, לספר את הסיפור והפלא הגדול שקרה לנו בשולחן השבת לפני כל המשפחה, כדי לדון ולהתחזק בביטחון ואמונה ולהגדיל כבוד שמיים. "במקהלים אברך ה'".

אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כל הטוב הזה פנה פתאום למקום אחר לחלוטין. עד הסעודה קרו דברים אחרים, שטרפו את הקלפים.

ערב שבת, טבריה עיר הקודש, האוויר נסוך בקדושה. כאן לפני אלף שנה הלכו גדולי עולם. עמודי התווך של העם היהודי. כך פסענו אני וגיסי אל בית הכנסת "עץ חיים" של הרב חיים אבולעפיה, מנסים להרגיש קצת מהוד הקדומים של המקום, להרגיש טבריה. לאחר סיום התפילה, כאשר אנו פוסעים לכיוון מתחם הצימרים, אנו עוברים בין בתים נטושים, וחורבות בנייה. למרות אורות פנסי הרחוב, החורים הללו לא נחמדים, בלשון עדינה. פתאום יוצא אדם מאחד הפתחים, וניגש אלינו.

הוא פונה דווקא אל גיסי. אני קצת נרתעתי. "אתם מגיעים מישיבה? אני רעב, אני רוצה לאכול, אפשר לבוא לאכול אצלכם?".

כאן מגיע החלק שאני ממש מתבייש בו. לקחתי את רגלי והתנדפתי מהאזור, חברתי לשאר בני המשפחה. השארתי את גיסי להתמודד איתו לבד – כלומר לערבב אותו באמתלה כלשהיא ולהתחמק. ואכן, גיסי אמר לו מיד שאנו מתארחים אצל חמי, ואין ביכולתנו להזמין גם אותו. כידוע, אורח לא מזמין אורח.

היום אני בוש ונכלם. אבל כדי שתבינו את הסיטואציה, אסביר את המקרה יותר.

בשיכון א' בטבריה יש ניגודים משוועים. לצד מתחמי נופש יוקרתיים, יש דירות ובתים חשוכים ופרוצים, בתוכם חיים אנשים לא פשוטים, בלשון עדינה. אתה לעולם לא יכול לדעת אם האדם הזה הוא לא אחד מהם. אתה מעדיף להתרחק ולשמור על עצמך, וודאי לא להביא אותו אליך הביתה, כי לך תדע איך תסיים את זה.

זה בדיוק מה שעבר לנו בראש, אדם שלא ניתן לעמוד על טיבו. איך נביא אותו ככה עם כל המשפחה?

אבל הקב"ה חשב אחרת.

כאשר הגענו אל המתחם, שמענו זעקות קשות ומרות. מבוהלים מיהרנו אל מקור הצעקות. מיד הוקפנו על ידי קבוצת הילדות. מבוהלות, הן ניסו להסביר מה קרה.

אחת הילדות, בת 5, עברה ליד נרות השבת, השיער שלה נתפס באש והתלקח כולו. הילדה התחילה לבעור. כולן התאבנו ולא ידעו מה לעשות, ודווקא גיסה אחת, שמצבה הרפואי לא אפשר לה לעמוד על הרגליים, תפסה יוזמה וגלגלה את הילדה עד שהאש כובתה. אין לתאר את הצרחות של הילדה, את הכאבים האיומים. מיד לקחו אותה לאמבטיה, קרעו ממנה את השמלה והתחילו שופכים עליה מים קרים. רק מה, טבריה בקיץ, גם המים הקרים - חמים. מיד כולם הוציאו את כל המים הקרים מהמקררים והתחילו לשפוך עליה, ושלא נדע, שאגות הכאב כווצו את הלב של כולם. היא בערה כולה.

כאשר הגענו, ראינו כוויה ענקית על כל הגב ויד שמאל. בחסדי שמים, הכוויה לא נראתה עמוקה מאוד, אלא בדרגה בינונית. אך כוויה היא פיקוח נפש, ברגע אחד היא יכולה להזדהם, וסופה מי ישורנו... מיד גיסי ואני יצאנו לכיוון מד"א שנמצא באזור הטיילת, שם הפנו אותנו למוקד חירום שנמצא ליד התחנה המרכזית. בדרכנו חזרה אל מתחם הצימרים, ראיתי שוב את האדם שביקש אוכל ניגש לאחד מגיסי ומדבר איתו. אני התקדמתי מיד לעבר המתחם כדי לעדכן את אבי הבת שיש מרכז חירום לטיפול בילדה.

במרכז החירום אמרו לנו "יצאתם בזול, יומיים-שלושה של אשפוז ואתם אחרי". ראינו שחור בעיניים. מה עכשיו בשבת מיון? זה לא פשוט, באמצע החיים ככה, מנותקים מהכל ולך תדע מה יש שם לאכול. שאלנו אותם אם צריך להתפנות מיד או שאפשר בעוד כמה שעות. הם אמרו שזה בסדר בעוד כמה שעות, אין צורך להתפנות מיד.

שמחנו, קצת אור בתוך כל החושך הזה. החלטנו לא לספר למשפחה את ההחלטה, אלא רק אחרי הסעודה, כדי שהאווירה לא תיעכר ויהיה שמח וטוב. וכך, לאורך הסעודה התחלנו לשיר שירי הודיה, כי ראינו את הנס הגדול שנעשה. אחרי הכל, זה היה צימר עשוי מעץ. ברגע הוא יכול היה להתלקח, והנזק - הן בנפש והן ברכוש - יכול היה להיות גרוע בהרבה.

ואז סיפרתי את הסיפור שלי. כמו סנוקרת בראש, ככל שאני מספר את השלבים שבהם ה' עזר לי, אני מרגיש מבוכה גדולה. לפני כמה דקות ראיתי יהודי שהתחנן שנאסוף אותו. מה הוא ביקש? אוכל. ופעמיים התעלמתי.

הרגשתי שמשמיים מישהו רומז לי... אבל הרמז הגדול ביותר שהבחנתי בו היה שהילדה הפצועה היתה הבת של אותו גיסי שפגש את האומלל ההוא בפעם הראשונה. מיד ניגשתי אליו ושיתפתי אותו במה שחשבתי. הוא מיד ענה לי שאלו הן אותן מחשבות שעברו גם אצלו. במקביל, גם הגיס שאותו אדם ביקש ממנו לאכול בפעם השנייה, אמר לנו שהוא אכן התכוון לארגן לו מנה גדולה ועסיסית. הוא הבטיח לו שיביא לו אחרי שהעניינים יירגעו.

תוך כדי שאנו מדברים בינינו, מגיע אלינו חמי ושואל מה קרה ומה כל ההסתודדות הזו. סיפרנו לו את כל מה שקרה. הוא נזעק מיד, "ודאי שזה קשור! עכשיו, לפני הכל, תארגנו לו אוכל ותביאו לו. אין לי ספק בכך בכלל!".

מיד התארגנו והכנו לו מנה ראשונה ושניה, וגם קינוח, מגש שלם רק בשבילו. פינקנו אותו במיטב המאכלים שהיו לנו, לא חסכנו בכלום, וכך יצאנו שיירה לחפש את אותו מסכן. ואין... הוא לא היה בשום רחוב. כמה שחיפשנו – לא מצאנו. בסוף החלטנו ללכת אל הבית ממנו יצא בהתחלה. למרות הרתיעה והחשש מהמקום הזה, החלטנו שאנו הולכים ויהי מה. הגענו אל החורבה / בית.

שקט, דממה מלחיצה. צעקנו: "יהודי יקר, אם בקשת מאיתנו אוכל ואתה נמצא כאן, תפתח בבקשה!". אין קול ואין עונה, אם לא מחשבים את ההד שחזר אלינו בקול מצמרר.

החלטנו לעלות קומה, רועדים. היו שם שלוש דלתות. קראנו לו שוב, אבל האדם לא מגיע. אפס, שום כלום.

אזרתי אומץ והחלטתי: "אני מביא לו אוכל, ויהי מה". הכנסתי את ראשי לאחד החלונות הפתוחים, וראיתי שם אדם שוכב בצד ממש. קראתי לעברו: "יהודי יקר, אם אתה ביקשת מאיתנו אוכל, אנו מתנצלים שלא הבאנו לך מיד. בבקשה תפתח לנו, הבאנו לך אוכל טעים. ואם לא ביקשת - אנו מתנצלים שהערנו והפרענו לך".

כמה דקות שקט, ואז נשמעו תזוזה ורעש. לפתתי את המעקה בפחד, לא יודע מה הולך להיפתח לנו כאן עכשיו, אחרי הכל... וכן, הדלת נפתחה בצרימה נוראית. זה היה הוא.

כמעט חיבקנו אותו מרב אושר שמצאנו אותו, ביקשנו ממנו סליחה שוב ושוב, עד שראינו שהוא מוחל באמת. הבטחנו לו אוכל גם מחר ב-12 בצהריים, מהחמין. הבטחנו לו שנדאג לו לאוכל טוב וטעים, עד שראיתי את החיוך בפניו – וידעתי שזהו, הוא התרצה.

משם הגענו אל הצימר. סיפרנו לכולם את הסיפור, ומיד אמרתי לגיסי: "תראה שעכשיו יהיו לך ניסים גלויים". הודענו למשפחה שהילדה חייבת להתפנות לבית החולים. כולם הודו לנו שסיפרנו את זה רק עכשיו, ושהיה רגוע כל הסעודה. (לפלא גדול - הילדה היתה משוחררת ושמחה, כאילו לא קרה לה כלום). לפני שגיסי עלה לאמבולנס, שהגיע כדי לפנות אותו לפוריה, הוא אמר לי: "אני חשבתי שהשבת אני הולך להתענג ולהתפטם עם כל האוכל המשובח שארגנו, והנה עכשיו אני הולך לבית חולים. לך תדע מה אני הולך לאכול שם, אם בכלל, הן מבחינת הכשרות והן מבחינת המאכלים, הנה, אותו אדם ביקש ממני והתעלמתי, אני מרגיש מידה כנגד מידה". מיד אמרתי לו: "אל תדאג, אותו יהודי מפויס, ואני הבטחתי לדאוג לו מחר. נפנק אותו כמו שצריך, למדנו את הלקח, תראה שעוד תודה לה' ותראה ישועות, בזכות זה".

גיסי עלה לאמבולנס יחד עם הבת הפגועה ועם הבת הגדולה שלו, כדי שתוכל לעזור לו בבית החולים עם הבת הקטנה, ואנחנו חזרנו אל המתחם, חוזרים שוב ושוב על החסדים הגדולים ועל המסר המצמרר שה' שלח לנו. מה הוא רחום אף אתה רחום, האהבה לכל יהודי באשר הוא, הרחמנות והחסד לתת לכל נצרך, מבלי לפשפש במעשיו, לפחות כמו החסדים הלא יאמנו שד' עשה לנו, השליחים המדהימים שליוו אותי ואת משפחתי אחד אחרי השני - היו צריכים להיות לנו למורים ולא להפך.

חששנו מאוד ממצב הילדה, ובמקביל דאגנו לגיסי, שיסתדר שם, הראש שלנו היה שם. החלטנו להתחזק, כל אחד בדרכו, בהודיה לה' יתברך על כל החסדים, ולעשות חסד עם בריותיו. הבטחנו והתפללנו שה' ימשיך לעזור לנו, ושהכל יעבור בנקל וברחמים גדולים.

מובן שלמחרת שוב הלכנו בשיירה לביתו של האיש. הבאנו לו מכל טוב, כולל חטיפים וממתקים. לא חסכנו דבר. התפללנו שבזכות זה גיסי יראה ישועות גדולות. אותו אדם שמח כל כך באוכל, שזו היתה הנחמה שלי. אי אפשר היה להיות אדיש לחיוך הגדול שלו. יצאנו משם ואמרתי לעצמי - עוד נראה גדולות ונצורות.

במוצאי שבת גיסי חזר במונית עם שתי בנותיו. היינו בהלם: אחד, הוא הגיע מהר מהמצופה - אמרו יומיים-שלושה, וכאן זה רק יום אחר. שנית - הם הגיעו זורחים ומאושרים, כאילו חזרו מאיזה צימר בפוריה ולא מבית חולים עם כאבים, תשישות, ומצוקה.

גיסי מיהר לספר לנו מה שקרה: "איך שהגעתי אל המיון, אמרו לי שכוויה כזאת צריך לפנות מיידית לתל השומר או לרמב"ם. קיבלתי פיק ברכיים. לא די בכל הטרטור, והנה מיומיים שלושה שאמרו בהתחלה, עכשיו אני צריך להיטלטל באמצע שבת ולך תדע איפה ואיך זה יגמר? התפללתי, ואז, אחרי בדיקה נוספת של הרופאים, הם החליטו להשאיר אותה. הכוויה גרועה פחות ממה שחשבו בתחילה, ויש להם יכולת לטפל בה. מכאן התחלתי לראות רק ניסים. קודם היחס והשירות של הצוות – הם היו קשובים ורגועים, ונתנו לנו חדר עם מיטה נורמלית. הרגשנו נהדר. בסיום הטיפול השעה היתה ארבע לפנות בוקר. החלטתי להישאר ער ולחפש בית כנסת עד לביקור הרופאים שיועד לשעה שש. הבת הגדולה נשארה עם הקטנה וישנה ביחד איתה. והנה, בבית הכנסת אני רואה אברך שיושב ולומד. עיני אורו. כאן, בחור הזה, יש לי אפשרות ללמוד חברותא? האושר הכי גדול".

וכך בעניין האוכל. היה אדם צדיק ומדהים, שארגן קידוש ענק בבית החולים, עם אוכל משובח ושפע בלתי רגיל. הוא פינק את גיסי והבנות.

יתירה מכך, הוא דאג לבת לתעסוקה לכל השבת, וגיסי יכול היה ללמוד בהתמדה גדולה ללא הפרעה. במוצאי שבת הרופאים הודיעו שהכוויה נראית מעולה, והם משוחררים!

גיסי הרגיש בחוש איך הקב"ה מנהל את העניינים ומראה לכולנו מה הוא נותן באמת למי שעוזר לבניו האהובים.

בשבילנו זה הספיק.