פניני עברית: מעשה בישיש וקשיש, ומה הקשר בין מלכודת לדמיון?

יש מילים שנכנסו לשגרת הלשון העברית, אף שמוצאם מהארמית. הדוגמאות הבולטות לכך, הם המילים 'אבא ואמא'. מילים ארמיות, אף שהחלופה בלשון הקודש היא פשוט: אב ואם, כמו 'כבוד אב ואם'. כך המילה 'קשיש', במשמעות של אדם זקן בא בימים, קנתה שביתה בעברית, אף שהיא מילה ארמית (תלמוד בבלי, ברכות ל ע"א). לעומתה, המילה 'ישיש', בלשון הקודש, למשל: "גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ" (איוב טו, י), פינתה את מקומה בעברית מודרנית, לטובת המילה קשיש. אגב, המילה 'ישיש', מופיעה גם בצירה: "זָקֵן וְיָשֵׁשׁ הַכֹּל נָתַן בְּיָדוֹ" (דברי הימים ב', ל"ו, יז).  מקור המילה 'ישיש', נובע מהמילה 'יש', על שהוא קיים ימים רבים (מצודת ציון שם).

המילה שָׂב המקראית, הפכה בפי חכמים לסב בס', כשם ששיד (דברים כ"ז, ב') הפכה לסיד, מְאֹרָשָׂה (דברים כ"ב, כ"ג) למאורסה, שַׂכִּין (משלי כ"ג, ב') לסכין, ואישה שוטה (במדבר ה', י"ב) הפכה לסוטה. כך במסכת סוטה בסדר נשים, כתובה הסוטה בס'. המילה "סבא", אינה אלא מילה ארמית. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, המילים הראשונות שמשנן התינוק, הם מילים ארמיות...

למדנו איפוא על הישיש, אך מה בנוגע ל"קשיש" הארמי, והאם קיים קשר בין קשיש למילה קש?

בטרם נשיב לשאלה, ננסה תחילה, לחיבת לשון הקודש, לעמוד על אחת מנפתולי לשון הקודש וצפונותיה. כך שמילה אחת, עשויה להתפרש בכמה משמעויות ומובנים, וממילא תתבאר ותתבהר הפרשנות העיונית וההלכתית של הפסוק כולו, ויתבערו כל הספקות. כך למדונו חכמים: "וכפטיש יפצץ סלע (ירמיהו כ"ג, כ"ט), מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות - אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, נחלק לשבעים לשונות" (תלמוד בבלי שבת פח ע"ב). כמה חביבים דברי תורה, שמקורם אחד, והם הולכים ומתבררים, ומתפרשים, ומלמדים על חכמתו של נותן התורה.

ולעצם השאלה, במכת הברד במצרים, כתוב: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט', ל"א), הדגן והפשתן שהבשילו והפכו קשים, היו חשופים ופגיעים יותר לברד שניתך על ראשם. ככל שדבר רך יותר וגמיש, ביכולתו להתמודד עם שינויים ומשברים, ועמידותו גדולה. כך הוא גם באדם: "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז" (תלמוד בבלי, תענית כ ע"א), הקנה טבעו רך, "ומפני הכנעתו אינו נשבר מן הרוח" (משיבת נפש שמות ט', ל"א). האדם שטבעו קשה, כמו קש שהתייבש והתקשה, אין ביכולתו להתעגל עם מהמורות החיים ולהכילם. המשברים המתפרצים לסדר חייו, משבשים את צלילותו, ומשביתים את חיוניותו ומשוש חייו.

הסב הזקן, בהפלגת שנותיו, מאבד את גמישות איבריו, עד שכאשר יצטרך להתכופף ולבקש דבר מה תחת מיטה או ארון, קרוב לוודאי שישגר לשם את בניו הקטנים, ולא יטריח את איבריו הכבדים. אך לא רק גופו, גם הרגליו ושגרת חייו מתקבעים, וכל שינוי עלול להטריד את מנוחתו. אפשר שזו גם פשר ההתבטאות החריפה של חכמים ז"ל: "סבא בביתא פאחא בביתא" (תלמוד בבלי, ערכין יט ע"א). כלומר, הסב עלול להוות מוקש לבני ביתו. מאידך גיסא, הובא במדרש: "סבא בביתא סימנא טבא בביתא" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין), אלפא ביתא דבן סירא עמוד 40). אפשר שאין בכך סתירה לאמור בתלמוד. אם זכה הסב וזכו בניו, הרי שאת ניסיונו וחכמת חייו מעניק הוא לבני ביתו, "ונהנין ממנו עצה ותושיה" (ע"פ מסכת כלה רבתי פ"ה ה"ב). ממשמעות זו של קש וקושי, נגזרת גם המילה הארמית "קושיא", כלומר שאלה שנועדה להשיג או לסתור דעת חכם פלוני, על ידי הצבת קושי ודופי בדבריו.

אתה הראת לדעת, שקיים קשר בין קשיש לקש, אך האם קיים קשר גם בין קש למוקש והיקש?

לימדונו חכמים שהמילה "ללקוט" בלשון הכתוב, מתייחסת לעצים, בעוד שהמילה "לקושש" מתייחסת לקש. משמעות המילה "לקושש" היא אסיפה (רבינו בחיי במדבר ט"ו, ל"ג, ורש"י שמות ה', י"ב). הפועל 'לקושש' הובא בנביא גם באופן מושאל: "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב', א'). כשם שאדם תר ולוקט קש, כך עליו לחפש אחר מומיו ולבערם ממנו (רד"ק שם). מפסוק זה למדו גם חכמים, שעל האדם לבקר את מומי עצמו, ורק לאחר מכן לבקר מומיהם של אחרים, "קשט עצמך, ואחר כך קשט אחרים" (תלמוד בבלי, סנהדרין יח ע"א).

ממשמעות זו של אסיפה, נגזרת גם המשמעות של המוקש, כלומר המלכודת, שאוספת לתוכה את בעלי החיים שנלכדים (ספר אור חדש, לוח היסודות והשרשים). וכן להתנקש, כגון: "וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי" (שמו"א כ"ח, ט'). משמעות המילה להתנקש, שהוא מבקש תקלה ומוקש לפגוע בחברו. גם המשמעות של נקישה, נגיעה וחיבור, נגזר מהמילה מוקש. רגילים הציידים שמניחים דבק על גבי המלכודת, והציפור שנחה על המלכודת, נדבקת ונלכדת (מלבי"ם משלי ו', ה'). או שכאשר פושטין הציידים מלכודת ללכוד חיות, וכאשר נוגעת החיה ברגליה במלכודת, המלכודת קופצת ולוכדת (רש"י מסכת שבת יח ע"א). גם המילה היקש, שמשמעותה השוואה בין דברים שסמוכים בכתוב, נגזרת ממשמעות של נגיעה וחיבור. כמובא בפסוק: "וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן" (דניאל ה', ו'), כלומר, ברכיו מקישות ודופקות (רש"י).

לאור האמור, הבה נעיין בפסוק: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם" (דברים י"ב, ל'). במדרש הובא: "שמא תמשך אחריהם, או שמא תדמה להם, שמא תעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש" (ספרי פרשת ראה פיסקא פ"א). שלוש משמעויות למילה "תנקש", הראשונה כמו: "יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ" (תהלים ק"ט, י"א), כלומר, פן תמשך אחריהם. הפירוש השני במשמעות היקש ודמיון. ואילו המשמעות השלישית במשמעות של מוקש (מלבי"ם, וראה רש"י שם). כך יוצא, שהשרשים מק"ש, נק"ש, קש"ש, יק"ש, שרשים בני שלוש אותיות, אך אב אחד לכולם, שורש בן שתי אותיות: ק"ש.

ועתה קוראים חביבים, לאחר שעמדנו על המשמעויות השונות, התוכלו לכתוב המשך למעשה:

"מעשה בקשיש מקושש קש במלקוש, שהתנקש בישיש, שהקשה על היקשו ודחהו בקש, וניצל הישיש מפח יקוש, וברכיו נוקשות"...

אילן חיים פור הוא מחבר הספר "הפכים במקרא ובלשון חכמים".