"כולם אמרו שאכשל, ובכל זאת גידלתי את הסממן היקר ביותר של הקטורת"

אחרי שמשה קדם למד בפריז אומנות, כלכלה ומשפטים, הוא החליט לעלות לארץ, ואז הפך ל... גנן. אם זה נשמע לכם כמו תחילתו של עוד אחד מהסיפורים העגומים על העולים החדשים שנאלצו להקריב את פרנסתם למען המגורים בארץ הקודש, מצפה לכם המשך מפתיע.

אמנם נכון שנאמר למשה שההשכלה שלו מצרפת אינה מוכרת בארץ, והוא נאלץ להתחיל את חייו מחדש, בלי שפה ובלי מקצוע, אך דווקא תחום הגינון הוא שהוביל אותו לעסוק בפרויקט הייחודי שהוא מקדם כיום – גידול צמח הזעפרן, אשר נחשב לתבלין היקר ביותר בעולם. "העלייה לארץ גם זיכתה אותי לחזור בתשובה שלמה", הוא מציין, "וכיום אני עוסק במלאכה החשובה ביותר שיכולה להיות – גידול הזעפרן לצורך הכנת הקטורת, לבית המקדש שייבנה בעזרת ה' במהרה בימינו".

התבלין היקר בעולם

אז איך הופך גנן פשוט לאדם שמגדל את התבלין היקר בעולם? "זה התחיל כשעבדתי בארץ במשך כשלוש שנים כחקלאי", חוזר משה אל אותם ימים, "תחום הגינון פתח לי פתח לעולם החקלאות, וכך התמחיתי בין השאר בהקמת מערכות השקיה. בתחילה עבדתי בירושלים, אחר כך המשכתי לתל אביב, כשאני עוסק כל הזמן במלאכת כפיים פשוטה".

אלא שאחרי שלוש שנים הוא התגעגע לתחום האמנות בו עסק בעבר והחליט לחזור אליו. כך הוא מצא את עצמו יוזם עמותה לקידום האמנות העכשווית ואף מקים גלריה ייחודית בתל אביב. בשלב מסוים הוא החליט לטוס לפריז כדי להקים שם גלריה מיוחדת לאמנות ישראלית, והקפיד לחדש בה מידי חודש תערוכה אחרת מישראל.

אלא שככל שחלפו הימים הרגיש משה שהאווירה בפריז אינה מתאימה לו, מה עוד שהאנטישמיות הלכה וגברה. "זה היה בתקופת מבצע עופרת יצוקה", הוא מסביר, "היו מוסלמים שחלפו ברחובות בפריז, ונכנסו לגלריה בכוונה כדי לקלל אותי, הם צעקו עליי שאני יהודי ושאני הורג ילדים בעזה. הרגשתי שאין לי עוד מה לחפש בפריז, ועוד יותר מזה – זה חידד אצלי את הקשר שלי למסורת ולעם היהודי. למעשה זה מה שגרם לי להתקרב למקורות ולהתחבר לשורשים. באותם ימים התחלתי להבין שכיהודי יש לי רק דרך אחת, והיא החזרה למקורות. כך התחלתי להשתתף בשיעורי תורה ולהקפיד על קיום מצוות. באותם ימים התקרבתי שוב לשורשים, אני תמיד צוחק שהיו אלו שורשים תרתי משמע, שכן חזרתי לעבוד גם בתחום הגינון".

בעקבות כך חזרת לארץ?

"דווקא לא. באותם ימים התגלגלה לידיי הזדמנות בלתי חוזרת לעבודה משתלמת במיוחד באפריקה, ומכיוון שעזבתי את האמנות הייתי חייב למצוא אפיק פרנסה אחר. כך הגעתי לאפריקה ועסקתי בגידול פולי קקאו".

גם שם האירה לו ההצלחה פנים, כאשר הוא הביא אל חוף השנהב את הטכנולוגיה הישראלית לגידולי קרקע. כך הוא עבד באפריקה, כשמידי פעם הוא מגיח לארץ ויודע בליבו שיבוא יום בו הוא ישוב להתגורר בה, והפעם לתמיד. היום הזה הגיע כעבור ארבע שנים, אז הוא עזב את אפריקה ועלה לארץ, כשהוא מחפש להיכן פניו מועדות ויודע מהר מאוד שזה יהיה בתחום החקלאות.

"אבל לא רציתי להיות חקלאי רגיל, חיפשתי משהו ייחודי", הוא מסביר. ויום אחד זה אכן קרה. "הגעתי לשיעור שבועי בו נהגתי להשתתף", נזכר משה, "באותו שיעור קראנו יחד את שיר השירים והסברנו פסוק-פסוק עד שהגענו לפסוק בו מפרט שלמה המלך שמות של בשמים, ביניהם 'כורכום', ושם נעצרנו. לא הצלחנו להסביר את המילה, שכן אמנם כולנו מכירים את התבלין הצהוב שמכונה כורכום, אך כידוע כורכום הוא שורש, וזה לא מסתדר עם זה ששלמה המלך אומר שהוא מריח אותו, כי לפי ההיגיון אי אפשר להריח שורש שטמון באדמה. השיעור הסתיים ללא הכרעה ברורה, אבל השאלה המשיכה להעסיק אותי. כך מצאתי את עצמי מחפש תשובה, פותח ספרי לימוד וגם פונה לרבנים שונים, עד שהגעתי למאמר של הרמב"ם בו הוא מציין באופן ברור שהכורכום התנ"כי הוא בעצם הזעפרן של היום, וגם מזכיר את זה שהוא באופן אישי נהג לרפא באמצעות הזעפרן".

משה מציין בהתרגשות שהרמב"ם גם כותב שהכורכום-זעפרן שימש לצביעת בגדים וביניהם בגדי הכהונה, וגם התכונה הזו מתאימה לזעפרן בדיוק. "סימוכין נוספים מצאתי לכך במגילות קומראן", הוא מגלה, "שם מובא באחד הספרים על כך שהפרח הראשון שיצא מגן עדן היה הכורכום".

בשלב הבא הוא ניסה לברר עוד קצת על הצמח הייחודי, ואז נאמר לו שבארץ כלל לא מגדלים זעפרן וגם אין אפשרות לעשות זאת. "אבל אני לא חשבתי לוותר", מבהיר משה. "טענתי שאי אפשר לחלוק על שלמה המלך שהסתובב בירושלים והריח כרכום, היה ברור לי ב-100% שהדבר אפשרי, אז החלטתי פשוט לייבא את הצמח מחו"ל".

רגע לפני שניגש למשימה פנה משה אל סגן הרב הראשי לישראל האחראי על הכשרות וביקש לברר אצלו את הנושא ההלכתי. "מכיוון שהתגלה לי שמאז חורבן בית המקדש לא גידלו בארץ את צמח הזעפרן, רציתי לברר מה לגבי המצוות התלויות בארץ", הוא מסביר. "אחרי שהרב חקר את הנושא לעומק הוא הסביר לי שלזעפרן יש מעמד מאוד מיוחד בנוגע למצוות הללו, כי אין לו עורלה כיוון שאינו עץ וגם אין לו מעשר כי הגידול שלו מיועד לקטורת בבית המקדש, ולא נותנים מעשר מן הקרבן. בנוסף, הזעפרן אינו מצריך שמירת שמיטה, שכן אינו פרח".

חלום שיהפוך למציאות

אחרי שקיבל משה את מלוא האינפורמציה הוא ניגש סוף סוף למשימה – הוא ייבא לארץ את הפקעות היקרות והחליט לעשות ניסוי עצמי ולשתול אותן בכמה אזורים ברחבי הארץ – במדבר, במישור החוף ובהרי ירושלים.  "מהר מאוד ראינו שהניסוי במישור החוף לא הצליח כלל, גם במדבר לא הייתה הצלחה גדולה, וכבר התחלנו לחשוש. מה עוד שכאשר דיברנו על כך עם מומחים הם לא התפלאו, וטענו שבעבר נעשו בארץ ניסיונות לגידול זעפרן שלא צלחו, ולכן משרד החקלאות קבע שאין אפשרות לגדל בארץ את הצמח.

"לא היה מומחה אחד ששוחחתי עמו שלא אמר לי שאכשל", מדגיש משה, "אבל לא הסכמתי לשמוע. התעקשתי על כך שיבוא יום בו נהיה חייבים לייצר קטורת, ואם כך אז ברור שנצליח. ובאמת, הפקעות ששתלנו באזור ירושלים הצמיחו לבסוף פרחים. זה היה מרגש ממש. כך הגענו למסקנה שאזור ירושלים הוא המקום הנכון ביותר שיש להתמקד בו.

"לאחר מכן קניתי פקעות בכמויות גדולות, הפעם לא לצורך ניסוי, אלא לצורך הגידול עצמו, ושתלנו אותן במטע שהקמנו במושב בר גיורא. מאותו רגע לא נדרשנו לשתול אפילו עוד פעם אחת, שכן הזעפרן הוא צמח שגדל כמעט ללא התערבות, רק בתקופת הקטיף עליי להגיע לשם עם צוות זהיר ומנוסה, כדי לקטוף את התוצרת. אגב, המטע אמנם גדול, אך התפוקה מזערית ביותר - כחמישה עד שבעה קילוגרמים בשנה".

ומיהם הצרכנים העיקריים של הזעפרן?

"קודם כל יש את מסעדות היוקרה והשפים המובילים שמשתמשים בו לתיבול מאכלים, כאשר עם גרם אחד הם יכולים לתבל 250 מנות. בנוסף, בשנים האחרונים נודע על כך שניתן לעשות בו שימוש לצורך רפואה וטיפול בבעיות קשב וריכוז ובמחלות עיניים, כך שיש התעניינות גם בעולם הרפואה, וכמובן שהשאיפה הגדולה ביותר שלי היא לזכות להיות זה שמגדל את הזעפרן כאחד מסממני הקטורת".

אתה ערוך לכך?

"בוודאי שכן, זו גם הסיבה העיקרית שהשקעתי את כל המאמצים בגידול הזעפרן. ברור שלא הייתי עושה זאת לצרכי פרנסה בלבד, אלא יש כאן עניין חשוב בהרבה".

משה מציין שהוא כבר הספיק לקחת את הזעפרן לבית הדין בהר ציון, שם כונסה וועדה שבדקה את הפקעות של הצמח, וגם שלחה שליחים אל השדה כדי לבדוק איך גדל הזעפרן ולוודא שהוא באמת ראוי לבית המקדש השלישי. אחרי כל התהליך הזה הם הגיעו למסקנה מרגשת מאוד – הזעפרן אכן יכול להתאים לשימוש החשוב, והם אפילו קיימו טקס בו הכהנים מכינים את הקטורת, אבל לא עם כל הסממנים אלא רק עם הזעפרן, כיוון שכל עוד בית המקדש אינו קיים אסור לעשות קטורת עם כל הסממנים. "כעת נותר לנו רק להמתין לבוא היום בו ישתמשו בו באמת", מסכם משה. "אנחנו כבר מוכנים".