"ידעתי שאני חייב לשמור שבת". סיפור מתוך מסע התשובה

גדלתי בבית ובסביבה חילונית. אמא חילוניה ואבא מסורתי. מאז ומעולם הייתי סקרן. אני זוכר את עצמי באזור גיל 8 פתאום שואל את עצמי שאלות קיומיות שגם מבוגרים לא תמיד שואלים, כמו: מה זה העולם הזה? מה התכלית שלי? זה היה גם מפחיד באיזשהו מקום. השאלות האלה תמיד היו ברקע.

יום אחד, באזור גיל 10, אני הולך לבית של חבר לכיתה (מסורתי), ואנחנו אוכלים צהרים (בשרי). אחרי האוכל נגשתי לחבר וביקשתי ממנו מילקי (מעדן חלב). הוא שואל את אבא שלו, ואבא שלו עונה שאפשר רק אחר הצהרים. תפסתי אומץ, ובחוצפתי שאלתי: "למה רק אחר הצהרים?". הוא ענה לי: "כי אנחנו לא נוהגים לאכול חלב אחרי בשר". "למה לא?", שאלתי. "כי אלוקים לא מסכים".

אז לפתע נזכרתי שהיתה איזו דמות בשיעורי תנ״ך שקראו לה אלוקים. חשבתי לעצמי, אם זה מה שאלוקים רוצה - אז מהיום אני בן אדם מאמין, ולא אוכל בשר וחלב. מבחינתי זה כל מה שצריך כדי להיות דתי.

עם הזמן התחלתי לגלות שזה כולל עוד דברים, למשל שמירת שבת. יום אחד (באזור גיל 12) אני אומר פתאום לאבא ואמא שאני לא בא איתם לטיול בשבת. "למה?", הם שאלו אותי בפליאה. "כי אסור לנסוע בשבת", עניתי. "אבל אתה לא נוסע, אבא נוהג". אני חושב לעצמי – נכון, אני באמת לא נוסע. "טוב, אז אני בא", אמרתי. מובן שעם הזמן הבנתי שזה לא עובד ככה...

בנוסף, לא הבנתי את ההיגיון. הרי ידוע (לפחות ככה גדלתי) ששבת זה יום מנוחה, אז מה הקשר בין זה לבין להדליק את האור? "בטח הרבנים האלה לא מעודכנים. הרי כבר מזמן הדלקת אש זה דבר שלא דורש מאמץ, ובטח שמנורה", חשבתי לעצמי. רציתי כל כך להתקדם תורנית, אבל הייתי ממש תינוק שנשבה. לא היה לי עם מי להתייעץ ולקבל תשובות.

לאט לאט התחלתי לאבד את עצמי, להגיע למסקנות שגויות ולהיות מתוסכל. זה יצר אצלי רתיעה מהדת, מאזור גיל 13 עד 22. אבל הרוחניות לא נעלמה. השאלות הקיומיות תמיד היו ברקע. התחלתי לחפש תשובות בחכמת המזרח. התעניינתי בבודהיזם ובהינדואיזם. חיפשתי תשובות לשאלות. התעניינתי בפילוסופיה, הלכתי לויפאסנה (תרגול רוחני), תרגלתי מדיטציה על בסיס קבוע, קראתי את הבגווד גיטה (האפוס הווודי, כלומר מעין 'התורה' של ההודים, להבדיל). אחרי הצבא אפילו טסתי להודו. כשטסתי הרגשתי יותר הינדי או בודהיסט מאשר יהודי. נהגתי לעשות מידי יום מדיטציה, ואחר כך להתפלל, בעיקר על זיווג. קשה להגדיר לְמה בדיוק התפללתי. זה היה ספק אלוקים ספק עבודה זרה. האמנתי שיש אמת בכל הדתות, אבל בעיקר התחברתי להינדית ולבודהיסטית, ואת הזיווג שלי לא דמיינתי כיהודיה.

ערב שבת אחד, אחרי אחת התפילות העוצמתיות והמרגשות שהיו לי. הלכתי לאכול עם חברים בלב היהודי (כמו בית חב״ד). מתיישבות מולי 2 בנות. מיד כשראיתי את יעל (שם בדוי) הרגשתי תחושה מיוחדת, משהו בה משך אותי. באותו רגע אמרתי – אותה אני רוצה. להפתעתי גיליתי שהיא מבוגרת ממני בכ-3 שנים, ודתיה, שזה רחוק ממה שדמיינתי שתהיה. בכל זאת דברים התחילו להסתדר. טיילנו יחד והגדרנו את עצמנו כחברים. יום אחד, לפני השינה, אני מוצא פתק שכתבתי לפני הטיול ובו מפורט בדיוק מה אני רוצה בזיווג בזיווג שלי. שכחתי מהפתק, עברה כחצי שנה, ולהפתעתי הרבה אני קולט שזאת אחת לאחת היא, כמו ברשימה המפורטת בפתק. אלוקים ממש נענה לתפילתי לזיווג, ושלח לי אותה שתעזור לי לגלות מחדש את היהדות, ולענות על השאלות הבלתי פתירות שהיו לי. לאט לאט בזכותה התחלתי לברך ברכת המזון, לשמור שבת, להניח תפילין, להתקרב ליהדות…

חזרנו לארץ והתקדמתי בצעדי ענק בתשובה שלי. שמרתי שבת, אפילו התחלתי ללכת לשיעורי תורה. התחלתי לימודים אינטנסיביים מאוד, ברמה שתלמידים מהקורס סיפרו שבסך הכל החסירו ימים אחדים בעקבות מחלה, ונאלצו להתחיל מחדש בעקבות הפערים שצברו.

היה לי קשה להיות היחיד בבית ששומר שבת. בשבתות הייתי לבד עם עצמי, מסתגר בחדר, בוהה בקירות ומחכה שתעבור השבת. בסוף נשברתי.

פתאום היחסים ביני לבין יעל התחילו להידרדר, ובמהלך הקורס החלטתי להיפרד. זמן קצר לאחר מכן התחרטתי, אבל היא כבר לא רצתה שנחזור. אבא שלי, באופן מפתיע, חטף התקף לב. זה היה משהו רציני. אמי ואני נאלצנו להיות איתו בבית החולים. הייתי שבור מכל האירועים האלה. המקום הנמוך שהייתי בו, המשבר הזה, גרם לי להתקרב לאבא שבשמים. החלטתי שאת השבת הקרובה, עם כל הקושי, אני שומר!

כמה ימים לאחר מכן אמא שלי מבקשת שאחליף אותה בסך הכל לכמה שעות בודדות בבית החולים ביום שבת. הבעיה היא שהבטחתי לעצמי לשמור שבת... אז המשמעות של זה היא לעשות שבת בבית החולים. כל כך לא רציתי את זה, הייתי שבור, אבל לא היתה ברירה. בערב שבת הגעתי שבור מנטלית לבית החולים. דואג לחיים של אבי, הולך לנשור מהלימודים, יודע שלילה לבן צפוי לפני, עם חששות מהקושי שבשמירת שבת וגם הפרידה שהכבידה עלי.

רגע לפני כניסת שבת יצאתי להתבודדות לפני בורא עולם, כולי תפילות ותחנונים שיעזור לי עם השבת, שופך את לבי בפניו. ואז, באורח נס, דברים התחילו להסתדר! פתאום אני מקבל שיחת טלפון מפתיעה מיעל, שהיא מתגעגעת והיא רוצה שנחזור. בנוסף, השם שם את אבא שלי מאושפז יחד עם חב״דניק ירא שמיים ובנו שליוה אותו. הם היו מלאי שמחת חיים. כל חיוך שלהם מילא אותי. הם דאגו לי לכל מה שאני צריך – חלות, יין, חברה להנעים את השבת. השבת לא היתה קלה, אבל עברתי אותה עם חיבוק של בורא עולם. זה מילא אותי באנרגיות. הרגשתי את השם, הרגשתי שהשם איתי מעריך את הכוונות שלי ודואג לי.

דברים התחילו להסתדר. זמן קצר לאחר מכן אבא שלי השתחרר מבית החולים. יעל ואני חזרנו להיות יחד, ואף על פי שהחסרתי כל כך הרבה ימים מהלימודים, בנס לא נשרתי. קיבלתי על עצמי מכל הלב לשמור את השבת. עוד לא שמרתי אותה וכבר ראיתי ישועות מהשם. "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם״.

הרגשתי שאני מתקדם מבחינה תורנית, אבל לא שמרתי נגיעה. היו לי תחושות אשמה כבדות מזה. לאט לאט זה התחיל להעיק עלי, והתעסקתי בזה הרבה אבל לא הצלחתי להגיע למצב שאני באמת מצליח לשמור נגיעה. הרגשתי צביעות, שאני כאילו שומר תורה ומצוות אבל לא שומר נגיעה. תחושת הצביעות הזאת הרחיקה אותי מהשם, ולאט לאט התחלתי לעגל פינות בעבודת השם, ושוב חזרתי למצב שאני לא שומר שבת. היחסים בין יעל לביני שוב התחילו להידרדר, ולבסוף לקחתי הפסקה בקשר שהובילה לפרידה.

ושוב התחרטתי על הפרידה... היו ניסיונות רבים מצידי שנחזור, נפגשנו לדבר, הרגיש שדברים כבר מתחילים להסתדר – אבל כל פעם ברגע האחרון הייתה איזשהי חסימה. כל הניסיונות הסתיימו בכישלון.

כל הזמן הזה פשוט ידעתי שאני חייב לשמור שבת ונגיעה. הידיעה הזאת בערה בי, אבל זה לא קרה. עם הזמן התחזקתי וחזרתי לשמור שבת, אבל נגיעה לא הצלחתי. התפללתי על זיווג, הבטחתי בלנ״ד שאם השם יענה לתפילתי אשמור נגיעה לפרק זמן מסוים (מובן שאסור לעשות תנאים להשם). התפילות לא נענו.

הזמן עבר, התקדמתי בעבודת השם שלי. הייתי כבר במקום אחר, ולבסוף, בלי לתת תנאים להשם, קיבלתי על עצמי לשמור נגיעה מתוך מקום אמיתי ושלם.

הגיעו עשרת ימי תשובה. הלכתי לסליחות, עשיתי חשבון נפש ותשובה. כמה ימים לפני ראש השנה הרגשתי צורך להתקשר לבקש סליחה מיעל. היא ממש התרגשה לשמוע אותי, וגם אמרה לי שהתגעגעה אלי ושהיא צריכה להתייעץ איתי לגבי משהו. נעניתי בחיוב. קבענו זמן שנדבר, אבל היא לא התקשרה. במוצאי יום הדין - ראש השנה - הקשר ביננו חודש, אבל טלפונית בלבד. רק לאחר יום כיפור נפגשנו וחזרנו להיות יחד.

בהתחלה הצלחתי לשמור נגיעה עם כל הקושי. היה טוב בינינו, והתארסנו. אבל לבסוף נכשלתי עם הנגיעה. הרגשתי תחושות אשמה קשה על כך, ושוב דברים התחילו להידרדר. פוטרתי מהעבודה, היתה אי יציבות בשלום הבית, היחסים ביני לבין יעל שוב הידרדרו. היינו יחד אבל נאלצתי להקפיא את האירוסין. ליל פורים הגיע, ושערי תפילה כמידי שנה נפתחו. למדתי תורה, קיבלתי על עצמי קבלות, ברכו אותי, וביו היתר התפללתי תפילה על זיווג. לא בהכרח כיוונתי על הקשר שלי עם יעל. למעשה, הטלתי ספק בקשר שלנו ושקלתי להיפרד, אבל לא היה לי האומץ ולא ידעתי אם זה הדבר הנכון לעשות. זה היה לילה סופר עוצמתי מבחינת הקדושה שהרגשתי.

למחרת נפגשתי עם יעל, וקיימתי את מנהגי החג. במוצאי החג היה לנו ריב קטן, וכנראה התפילה שלי נענתה, והיא נפרדה ממני. זה לא היה מתוך רצון, אבל זה קרה, ואני מאמין שזה בזכות התפילה ולטובה.

הרגשתי שאני מתקדם רוחנית, אבל עדין לא שמרתי נגיעה, ופשוט ידעתי והרגשתי בכל לבי שאני חייב לשמור נגיעה ולהיכנס ללמוד בישיבה. עדין לא הצלחתי למצוא עבודה, היו לי פרויקטים ועסקים שאיכשהו תמיד ברגע האחרון משהו השתבש ולא יצא מזה כלום. ואז קיבלתי על עצמי, מתוך מקום שלם, בלנ״ד לשמור נגיעה. וממש עכשיו נכנסתי לישיבה! תוהה לעצמי איזה טוב מצפה לי מהשם… מעכל את כל המסע המטורף שעברתי מחילוני לתלמיד ישיבה. איך שהשם לא ויתר עלי והוליך אותי לאן שאני היום. ״בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו״.