שווה סיפור: המעלית

את שנות ילדותי לא העברתי בשמשות ורודות ובקשתות צבעוניות מלאות קסם. מגיל קטן ידעתי את חספוס החיים. נולדתי באמריקה, לאבא שברח בעור שיניו מהתופת הנאצית באירופה, משאיר מאחור משפחה ענפה שנכחדה ברובה. כאן, בארצות הברית, נשא לאישה את אמי, אמריקאית, צאצאית למהגרים יהודים מהמאה ה-18. לצערי, הנישואים לא החזיקו מעמד הרבה זמן. את אמי לא ראיתי מאז, ובמהלך השנים היא נפטרה. גדלתי אצל אבא.

אבא נלחם על הפרנסה. אלו היו ימים של "שלהי סדנאות היזע", שלכאורה לא היו קיימות עוד באמריקה הגדולה והמבטיחה, אבל בפועל היו גם היו. אבא עבד בהן, עובד 14 שעות ביום כדי לחסוך סנט לסנט על מנת לכלכל אותי. באותן שעות הייתי מסתובב ברחובות. לעיתים רחוקות הייתי מבקר בבית הספר, הגויי, כמובן. כמוני היו עוד. לא היה זה מחזה נדיר לראות ילדים מסתובבים בחוסר מעש, רק כי הוריהם משועבדים בתת-תנאים אי שם במפעלים ובחדרים חשוכים וטחובים. אינני יודע מה היתה הסיבה האמיתית לכך, אבל אבא היה אדם קשה יום. הוא היה נרגן וקצר רוח במופגן, לא מהסוג שמתאים לגדל ילד.

חברים לא היו לו, מהסיבה הפשוטה שהוא לא רצה בהם, והם מאסו בו. בקיצור, אפס אמפתיה ואנושיות. ככה גדלתי.

עד שיום אחד הבנתי שזהו, אני מואס בחיים הללו. לקחתי את חפצי המועטים ויצאתי מהבית. החלטתי לפרנס את עצמי. שלא כמו אבי, הייתי אדם חברותי מאוד, מוקף בידידים. יצרתי קשרים רבים, והמעגל שלי הכיל אנשים רבים מכל קצוות הקשת האנושית. זה היה הזמן להסתייע בהם. עד מהרה מצאתי בזכותם עבודה. התחלתי להרוויח. ממה שאני התרשמי, וכן מבירורים שעשיתי, אבא שלי לא היה מוטרד במיוחד מעזיבתי, אולי אף שמח. בכל מקרה, הוא מעולם לא חיפש אחרי ואף לא בירר עלי. גם אם זה הכאיב לי, גנזתי את זה בתת המודע שלי והמשכתי לחייך לעולם, שחייך אלי בחזרה. גיליתי על עצמי הרבה דברים - אחד מהם הוא שאני יודע לעשות כסף, ומה שאני נוגע בו – הופך לזהב.

עשיתי עסקים קטנים שהניבו רווחים גבוהים, וכל זה כשלא היתה לי אפילו תעודה אחת ראויה לשמה. וכך נכנסתי לביזנס האמריקאי, מרוויח בגדול. בשנות העשרים המוקדמות לחיי כבר לא חשבתי על מחיה ועל כלכלה להווה. הייתי משופע, בחסדי שמיים. הדאגה כבר לבשה צורה אחרת. החלטתי לבקר את אבא שלי. אחרי הכל, התגעגעתי אליו. כאשר הגעתי, ראיתי את הבית כמו שהוא, בדיוק אותו הדבר. אבא כבר היה חלש יותר, והמצוקה היתה נראית לעין. ניסיתי לדבר אליו כבן לאב, אבל הוא רק רטן, למה הגעתי בכלל. אף על פי שהייתי רגיל לדיבור שלו, כבר הייתי יהיר יותר. הרשיתי לעצמי להיפגע ממנו, והחלטתי ללכת. ואז, רגע לפני שיצאתי, הנחתי ערימת שטרות מכובדת מאוד על השולחן, משהו שיספיק לכלכלה שלו לחמש שנים לפחות – ויצאתי. או אז שמעתי את קולו הבס קורא לי לחזור. "דבר אחד חשוב לי: אל תשכח שאתה יהודי, תתחתן רק עם יהודייה", אמר לי. רגע אחרי, הוסיף: "בהצלחה, ילד". זה היה המון בשבילו. זאת גם היתה הצוואה האחרונה שלו אלי. מאז לא הגעתי אליו, לא הייתי מסוגל. מספר שנים לאחר אותו יום, הוא נפטר. דאגתי לכל סידורי ההלוויה שלו. הוא כתב שהוא רוצה להיקבר כיהודי אורתודוכסי, וקיימתי את רצונו אחד לאחד. ישבתי שבעה כפי שהורה לי הרב, וכך, לראשונה, התוודעתי ליהדות. זו היתה שנה גורלית בשבילי, כי אז התחלתי לפתע להתעניין בלי סוף ביהדות ובמשמעותה עבורי. כך הגעתי לארץ, נכנס לעולם העסקים והנדל"ן, עם גיחות תכופות לארה"ב. כאן הכרתי את אשתי, וגידלנו משפחה לתפארת. כאשר עליתי לארץ, קניתי דירה באחד מהפרויקטים שהתחילו כאן. שם גם החלטנו לגור. אל תשאלו אותי למה, אבל אהבתי את המקום מאוד, אף שהוא לא התאים לי ולמשפחתי משום כיוון: תרבותית, מנטלית וסוציו-אקונומית. אבל היה למקום הזה קסם מיוחד שהשרה עלי שלווה לא ברורה.

אחד מהשכנים שלי היה ידידיה, יהודי שעבר הרבה בחייו. הוא היה מבוגר ממני בהרבה. ילדיו כבר היו גדולים ולא היו בבית, והוא חי בגפו. הוא כיבד את כולם וכולם כיבדו אותו, אבל היתה לו בעיה קטנה-גדולה: כשהוא היה מתעצבן - זה היה עד הסוף. לא היו גבולות, התקף זעם בלתי נשלט. זה גרם להרבה אנשים לשמור ממנו מרחק. הוא היה גם מריר מאוד, כך שלמרות היותו אדם מוכר, לא לכולם היה כוח לשמוע את תסכוליו, את הכעסים שהיו לו על כל העולם.

לא יודע למה, אבל לי הוא הזכיר מעט את אבי. אולי כי הוא היה גם שותף להצלת חיי. באחד הימים הרגשתי כאב עז ברגל. היה שם פצע מוגלתי, אך לא ייחסתי לכך חשיבות במשך כמה ימים, עד שידידיה תפס אותי ברחוב. "מה יש לך ברגל?", הוא שאל. עניתי לו שיש לי פצע. ללא שהיות הוא החזיק בידי והכניס אותי לביתו. "תראה לי", פקד. וכשידידיה פוקד - זה עד הסוף. הורדתי את הגרב. הוא בחן את הפצע ואמר לי: "עכשיו אנחנו הולכים למיון". לא יודע איך זה קרה, אבל הוא הגיע איתי למיון והבהיר לרופאים בדיוק את חומרת הדברים. הוא לא הניח לי עד שהגיעה האבחנה הרפואית. וכן, הוא צדק, זה היה תחילתו של אירוע שאם לא הייתי מגיע בזמן – היה נגמר במוות, לא פחות.

אבל החיים המשיכו, והשנים גם, וידידה רק הלך והזקין, ואיתו גם כל המידות שרק הקצינו. התקפי הזעם שלו הפכו לתכופים יותר, עד שכמעט ששכחת איזה בן אדם הוא היה פעם. אם עד עכשיו בני ביתו, הילדים והנכדים היו מגיעים לבקר מידי פעם, כעת הביקורים פחתו והלכו. הוא הפך לבלתי נסבל בעליל. וכמה שהיה זה אבסורדי, ככל שהוא נזקק יותר לעזרה – הוא הפך לאלים ודוחה כל קשר.

וכמה שכולם התרחקו ממנו, אני דווקא נמשכתי אליו, משום שהוא הזכיר לי את אבא שלי. מאז מותו של אבי מצפוני העיק עלי. כאשר חזרתי בתשובה וידעתי כיבוד אב מהו, הבנתי גם את הערך של ההפסד. כאשר ראיתי את ידידיה, הרגשתי שאבי התעורר לחיים. ניסיתי לכפר דרכו על מה שהפסדתי, להרגיע את החסר. נכנסתי אליו כמה שיכלתי ועזרתי לו. נדהמתי לראות כי בכל יום המצב שלו רק הידרדר. בתחילה הוא אכן נעזר בי, אבל ראיתי את העצב בפניו, הבנתי שמשפחה זו משפחה ואין מה לעשות.

גם לי כבר לא היו כוחות. גילי כבר עבר את השישים, והעצמות הזכירו לי את ההתבלות שלהן. הייתי יותר איש שיחה, חבר לדיבורי פוליטיקה וביטחון. ניסיתי לפחות להנעים לו את הזמן. להוות לו חברה.

וכן, ידידיה, כמה שהיה נרגן ולא קל, אהב את המשפחה שלו, מאוד. הוא רצה את ילדיו, ולא ידע איך להביא אותם אליו מבלי להרוס. ראיתי וכאבתי. אולי דמיינתי את אבי מתחנן ככה שאבוא לבקר אותו, מבלי לדעת איך לעשות זאת.

*

היות שגופי דאב מעלייה במדרגות, והגיל רק עשה את שלו, ביקשתי לבנות מעלית בבניין. הפיר שלה היה במיקום שלא הפריע לאף אחד, וכל השכנים הסכימו בשמחה – מלבד ידידיה.

הלה לחלוטין לא הסכים. "יש לך כסף, תעבור דירה", אמר לי שוב ושוב. וכל זה כאשר אני מגיע אליו מספר פעמים ביום, השכן הכי נחמד שלו... זה לא ממש עניין אותו. גם כשהתחננתי בפניו על הסבל שלי, כלום... מובן שמכל הבניינים בשכונה, הבניין שלנו היה היחיד שהיה ללא תוספת בנייה – בזכות ידידיה. הוא לא נתן לאף אחד אפילו לחלום על כך. בשבילו תמיד – המנקה לא ניקה מספיק, והילדים מרעישים ומשאירים סימנים, והעגלות והאופנים מבלגנים את כל הכניסה היפה לבניין. תמיד לא טוב. תמיד יש בעיה.

אבל כמו שאמרתי, זה היה הטיפוס. אני התעקשתי לראות את המקום האנושי, הכואב שבו. ידעתי קצת על העבר שלו, וידעתי גם כמה הוא כמה לאהבה וליחס, למרות ועל אף.

ואז הגיתי רעיון. שיתפתי את אחד מבני ביתו, זה שסמכתי עליו יותר מכולם. הצעתי לו עסקה: אתה תארגן - אני אממן. כל נכד או בן שיבוא לבקר את סבא - יקבל תשלום מלא. אתה תהיה אחראי על המשמרות, אמרתי לו, ואני על התשלום. כאמור, זה היה הון, אבל כסף לא היה חסר לי. העסקים שלי רק שלשו את עצמם. מקום המגורים שלי לא באמת הסגיר את חשבון הבנק שלי...

וכך חילקנו את בני המשפחה ל-2-3 משמרות ביום, ועוד משמרת שבת, כאשר את האוכל לשבת הזמינו מקייטרינג מקומי, אותו מימנתי גם לכל מי שהגיע. והגיעו. בתחילה קמעא-קמעא, עד שנכנס הכל למסלול מסודר. בשבתות התארחו אצלו משפחות, כאשר בכל השבוע הנכדים והנכדות יוצאים ובאים. פתאום הבית המה, והיו חיים, ואורות כבים ובעיקר דלוקים, והנכדים הגיעו עם החברים, והיה שמח.

ידידיה נשאר כמעט אותו הדבר. ממשיך לקטר, ממשיך להתלונן. איך שכולם לא שווים, וכל העולם הזה מושחת, ועוד פנינים כאלו ואחרות, אבל החיוך שלו נעשה תכוף יותר, והאור בעיניים שלו רק הלך והתחזק.

מובן שאף אחד מבני הבית, מלבד אותו אחד ששיתפתי, לא ידע על חלקי בעסקה הזו, וזה גם היה התנאי שלי איתו. והמעלית? שכחתי ממנה. 

חלום חיי היה לדעת שידידיה ייפרד בזמנו מהעולם עם חיוך על הפנים. וכן, הוא זכה לזה. כשהוא מוקף במשפחה הוא נפרד מהם, מברך אותם בברכת אב. וכן, הוא גם ביקש סליחה מכולם. עין לא נותרה יבשה.

אני ידעתי תמיד שהוא בן אנוש. שמחתי כל כך שהוא הפגין זאת, לפחות ביומו האחרון, שככה יזכרו אותו.

אבל הכי מדהים היה שכל עוד העסקה שלי עם ידידיה התקיימה – לא נזקקתי למעלית.

שבוע אחרי פטירתו, עברתי אירוע קל. ב"ה התאוששתי, אבל מאז אני צריך מעלית.

אז מי הרים את מי? השם יודע...