"ראיתי את אחותי מנגבת דמעות, וממש נחנקתי": השחקניות הדתיות פותחות את הלב

בחודשים האחרונים עולה שוב ושוב לסדר היום הציבורי האיסור החוקי במדינת ישראל הנוגע לקיום אירועי תרבות בהפרדה. נשים רבות המעוניינות להופיע בפנים נשים בלבד מסיבות רבות ומגוונות, ואף גברים החפצים לעשות כן, נתקלים בחומה בצורה של התנגדות עיקשת. כעת מסתבר כי כמו במקרים רבים אחרים בהם משתמשים בערך חיובי – במקרה זה ערך השוויון – באופן שאינו חיובי, נוצרת עוולה גדולה. יחד עם זאת, בחודשים האחרונים ובעקבות הקמת ממשלת הימין מקווים אנשים רבים שעניין זה יוסדר בחוק, ושיותרו הופעות נשים בפנים נשים, ולהפך.

לצורך העמקה בנושא זה, וכדי לתת במה למספר שחקניות צעירות ומוכשרות אשר דבקות בערכיהן למרות המחיר שהן משלמות, ישבנו לשיחה עם יוצרות ושחקניות ההצגה 'במה מדובר', המקפידות להופיע בפני נשים בלבד.

אנו נפגשים בבוקר יום שישי, היום היחיד בשבוע בו הצלחנו לקבוע, ועם תחילת שיחתנו מציגה פנינה יסכה את עצמה ואת חברותיה. "פנינה יסכה כהן, 23, ירושלמית, בימאית ושחקנית יוצרת, עובדת עם נוער בסיכון; שירה תמר שר, 26, ירושלמית, נשואה ואם לשניים, בימאית שחקנית יוצרת, מורה לתיאטרון; ליאורה בירנבאום, 24, ירושלמית, שחקנית וזמרת. עד לאחרונה שיחקה איתנו בהצגה גם חברתנו טל ארליך".

ניכר שאתן חברות טובות, איך הכרתן?

"למדנו יחד חינוך ותיאטרון במכללת אמונה", ממשיכה פנינה יסכה. "סידרו לנו ארבע שנים של היכרות עמוקה וצפופה. עשינו יחד את פרויקט הגמר, וההצגה 'במה מדובר' למעשה התחילה שם ומאז מאוד התפתחה. בנקודה זו חשוב לציין את המלווה האמנותית שלנו ריקי חיות ואת רחל שוורץ שהייתה ראש החוג שלנו ועזרה לנו מאוד. לשתיהן זכויות רבות בהצגה שלנו. בכלל, ההצגה מאוד חיברה בינינו, והיא גם קצת שיקוף של היחסים בינינו, אותם הבאנו לבמה".

אם כבר מזכירים את ההצגה שלכן, במה היא עוסקת?

"ההצגה מבוססת על הסיפור 'יגון' של צ'כוב", אומרת שירה. "ב'יגון' מסופר על עגלון ששכל את בנו, והוא נוסע עם העגלה במשך שבוע ומנסה להגיד לאנשים שהבן שלו מת כדי שינחמו אותו. במהלך המסע שלו אף אחד לא מתייחס אליו, ובסוף הוא מספר על כך לסוסה שלו. בהצגה אנחנו למעשה משחקות את עצמנו בחזרות ל'יגון' בגרסה שלנו, ומביאות את עצמנו במונולוגים חשופים לגבי איפה חוסר ההקשבה פוגש כל אחת מאיתנו, מנכיחות את המקומות שבהם הבדידות מופיעה בחיינו. אני למשל מביאה משהו מאוד יומיומי ולכאורה קטן,  על רגע של חוסר הקשבה דווקא בתוך מערכת יחסים קרובה.

"אני לעומת זאת", מצטרפת לשיחתנו לראשונה באופן רשמי ליאורה, "דווקא מביאה משהו מאוד גדול. אבא שלי נפטר כשהייתי בת 19, וחשתי המון בדידות סביב זה. רציתי לספר עליו בכל הזדמנות, ופתאום כשכבר היה לי פתח לספר הייתי חסומה ולא הצלחתי. כעסתי על כולם, על אלה ששאלו אותי עליו ועל אלה שלא. התאמצתי כל כך כדי שיראו עלי את החוסר שלי בו. ובכלל, חשוב לי לומר בהקשר הזה שכל היצירות שלי קשורות לאבא שלי באיזשהו אופן. אני חייבת ליצור מתוכו, זו דרך הריפוי שלי. ככה אני מתקרבת אליו וזוכרת אותו. אני מרפאה את הכאב על ידי כך שאני כואבת אותו, וזה נותן לי הרבה נחמה. הבעיה שלי הייתה שאף אחד לא יודע שאבא שלי נפטר, ועכשיו אני רואה מאות נשים בקהל שיושבות ומקשיבות לסיפור שלי. וכן, למרות זאת הבדידות הזו עדיין קשה מאוד. הרבה פעמים אני מרגישה את הרצון העז שהוא ישב בקהל ויראה אותי”.

"אני, לעומת זאת, מביאה בהצגה רגע מהילדות", אומרת פנינה יסכה. "אחרי המונולוג שלי אני אומרת שמאז אותו רגע  לא סיפרתי לאף אחד שום דבר  על עצמי. הרגע האחד הזה שבו לא האמינו לי בילדות, עיוות לי בכל מהלך החיים את תפיסת האמת והפך חוויות אחרות שחוויתי בהמשך החיים ליותר בודדות כי לא העזתי לשתף אחרים במה שעובר עלי. אגב, בהקשר הזה אני גם יכולה לומר שרגע מרגש במיוחד היה לי בהצגה מסוימת שאמא שלי ואחותי הגיעו אליה. הן הנשים הכי קרובות אלי, ואף פעם לא סיפרתי להן על מה שקרה. הן ישבו ממש מולי, וכשסיפרתי את זה הסתכלתי עליהן בעיניים, ראיתי את אחותי מנגבת דמעות וממש נחנקתי".

שערים חדשים של אהבה

כאמור לעיל, שחקניות ההצגה 'במה מדובר' מקפידות להופיע בפני נשים בלבד מטעמים תורניים על אף המחירים השונים שהן משלמות עם הנושא, ויש להן כמה וכמה דברים לומר על כך. "המצב הנוכחי הוא שישנם גופים במדינת ישראל למעשה האומרים שהפרדה מגדרית נחשבת אפליה, ושאסור להגיד לגבר או לאישה – אסור לכם להיות במקום מסוים", אומרת שירה. "וכן, זה גם משפיע כמובן על מוסדות תרבות מסוימים. לא פעם קרה שהיה דיבור על כך שנופיע עם ההצגה שלנו, אבל ברגע שעולה מכיווננו העניין של הופעה לפני גברים  הכל מתבטל, וזה מאוד מאוד כואב לנו. אנחנו מאוד רוצות שההצגה תצליח, שתגיע לכמה שיותר אנשים עם המסרים החשובים שלה.

"ובתוך כל זאת, חשוב לי לומר שיש מקומות שבכל זאת נותנים ליצירה שלנו במה. אחד המרכזיים שבהם הוא מרכז הפרינג' שבבית מזי"א בירושלים שמארח אותנו ונותן לנו מקום. יש ציבור ענק בישראל שהדברים האלה חשובים עבורו, ומוכרחים למצוא עבורו פתרונות הולמים".

(צילום: חנה טייב)

אגב הופעה בפני נשים בלבד, מדוע הנושא הזה כה חשוב עבורכן?

"מעבר לעניין ההלכתי שהוא מאוד חשוב לנו", אומרת ליאורה, "יש משהו במרחב הנשי שלא יכול להופיע במרחב מעורב. אנחנו יכולות לצלול לעומקים אחרים בהופעה מול נשים, ובמרחב הזה יהיה לנו הרבה יותר נח. בנוסף לכך, ההצגה שלנו מאוד חשופה, כך שמה שאמרתי תקף במיוחד למה שאנחנו עושות. יש משהו מאוד נקי בהופעה מול נשים. אנחנו מאפשרות לעצמנו לעוף. נשים צוחקות בהצגה, בוכות, מגיבות בעוצמה, וכנראה שזה לא היה מתאפשר באותה העוצמה בקהל מעורב".

"הופעה של נשים בפני נשים היא דבר מאוד חזק", אומרת פנינה יסכה. "יש משהו מאוד חשוף במשחק, והמרחב הנשי מאפשר לי להתמסר לבמה. לכן כל כך מצער הסיבוך שנוצר בעניין הזה. לדעתי זה צריך להיות טבעי וברור מאליו שמאפשרים לנשים להופיע רק בפני נשים. הייתי רוצה שנבין יותר את החשיבות של התרבות הדתית, ואת מה שיש לה להציע".

"ואולי בנוסף לכל הדברים האלה", אומרת שירה, "בסופו של דבר אנחנו יוצרות שמאוד רוצות להביא את הקול הזה ולהיות חלק מהמיינסטרים. יש לתרבות כח חזק בעיצוב החברה. כולם יודעים מי מקבל את עיקר התקציבים, ואילו אג'נדות זוכות לתמיכה כלכלית. ואדרבה, אני רואה את ההצגה שלנו כהצגה שמחברת בין קצוות. למשל, המנחה שלנו מאוד שונה מאיתנו, באורח החיים ובדעות. התיאטרון הוא מקום שמאפשר את החיבורים האלו, ואנחנו מקוות שתמיד נעסוק רק בדברים מאחדים ומחברים".

להוסיף טוב בעולם

מעבר להופעות בפני נשים, מה התגובות שאתן מקבלות על ההצגה ועד כמה היא קשורה לעבודת ה' ולערכים החשובים של חייכן?

"ההצגה מאוד קשורה לעבודת ה' שלנו", אומרת שירה, "וגם יש ביהדות שימוש במשחק. למשל בסיפור על האינדיק – תרנגול ההודו של רבי נחמן, מי שמציל את בן המלך ממש נכנס לדמות של שחקן ולאט לאט מצליח להשפיע עליו. בהקשר אחר, בהצגה שלנו אנחנו משלבות קטעים בהשראה מספר איוב וחדות העין שמות לכך לב. אנחנו מגיעות ממקום תורני והיה חשוב לנו למצוא איפה יש מקום של חוסר הקשבה במקורות, והגענו לרגע הזה שבו איוב יושב בבית וחברים שלו מנחמים אותו בכל מיני דברים, אומרים לו שהכל לטובה, אבל הוא רק רוצה שהם יהיו איתו בכאב".

"אגב", מוסיפה ליאורה, "בהלכות אבלות כתוב שאסור למנחמים לדבר לפני שהאבל פותח בשיחה. ביהדות יש מקום מאוד חשוב להקשבה. ובכלל, בתורה יש עניין גדול סביב "ואהבת לרעך כמוך". בשביל להיות יהודי אתה חייב לאהוב, וכשאתה משחק נפתחים לך שערים חדשים של אהבה שלא הכרת".

"עוד בעניין הזה אפשר להוסיף", אומרת יסכה פנינה, "שסיפורים הם כלי מאוד חזק ביהדות, והחיבור שלנו לתורה משפיע כמובן על היוצרות שאנחנו. במהלך היצירה יש לי כל הזמן בתודעה שיש לי תפקיד בעולם. בנוסף לכך, כניסה לדמויות עוזרת בעבודת המידות ומביאה הרבה ענווה. את אומרת לעצמך: 'אני עכשיו נותנת מקום למישהו אחר, לא לעצמי', וזה דבר גדול".

"אותי זה פוגש במקום של החזון", מוסיפה שירה. "זה מה שמנחה אותי ביצירה, האם אני עושה משהו משמעותי. האם זה מחבר בין אנשים. ואם להתחבר לשאלה הראשונה ששאלת, ברוך ה' התגובות על ההצגה מאוד מרגשות. למשל לא מעט נשים אמרו לנו משפטים כמו: 'בחיים לא הבנתי למה אנשים הולכים להצגות, ועכשיו הבנתי מה העוצמה של הצגה', וזה מאוד מחזק אותנו. אנחנו שמחות שההצגה שלנו מעוררת ונוגעת, ומתפללות ומשתדלות שהיא תגיע לכמה שיותר אנשים ותוסיף טוב בעולם".