הפיכה משפטית? בשמאל שכחו מה זה להיות דמוקרטים

זה היה צפוי, אבל עדיין הפתיע: כמויות ההסתה והשנאה שפרצו כאן – לצד קמפיין אדיר שמתחולל סביבנו מאז שהוקמה הממשלה – היו רק הקדימון למאבק שנפתח בעקבות כוונת הממשלה הנבחרת להחזיר אל העם את מפתחות השלטון שנגזלו בידי כמה שופטים. זה לא עבר בשקט. בכלל לא.

הכותרות, האמירות, ההצהרות והצהרת הכוונות – אלו דברים שנדמה כי מעולם לא נשמעו. לרגע נדמה היה שמדובר במיעוט שמנסה להשליט את דעתו על הרוב בישראל. למען האמת, בשמאל אף מצהירים על כך בקולם. אחת הטענות שמעלים רבים מאנשי השמאל היא, כי לא רוב העם בחר בממשלה. איך עושים את זה בעוד הממשלה זוכה לרוב של 64 מנדטים, אתם ודאי שואלים? התשובה פשוטה: לוקחים את כלל המפלגות שהצביעו לשמאל, כולל את אלו שלא עברו את אחוז החסימה, ומצרפים אותן יחד, ומנגד מציבים את הממשלה הנבחרת ובה רק מפלגות שצלחו את אחוז החסימה. כך יוצא ש"רק כ-48% מהעם הצביעו בעד הממשלה". אבל כאן טמון הפתרון. הרי הייתה מפלגה אחת נוספת, בהובלת איילת שקד. כן, זו שהצהירה שתלך עם בנימין נתניהו, מה שאומר שהיא גם חלק מהימין. אותה הם משום מה לא מחשיבים. למה? כי הכללתה של שקד ברשימה מעלה את גוש הימין לפער של כ-30 אלף קולות יותר מגוש השמאל. הפתרון שהם מצאו הוא פשוט להעלים אותה.

ורגע, שכחנו את בל"ד. תומכי הטרור שהצהירו כי מבחינתם אין הבדל בין נתניהו ללפיד. הם שווים כ-140 אלף קולות. אותם ודאי אי אפשר לספור בגוש השמאל, לא? כך הגענו לפער של כמעט 200 אלף קולות בין שני הגושים. או בתרגום למציאות הנוכחית: פער של כ-6 מנדטים בין גוש הימין לגוש השמאל. שלא לדבר על כך שיועצו לשעבר של ערפאת, חבר הכנסת אחמד טיבי, ולצדו איימן עודה, נספרים כחלק מגוש השמאל, כשגם בנושא זה התשובה לא ברורה מספיק.

אז רוב ימני ברור יש כאן. מה עושים אחרי שמתעמתים עם העובדה הזו? זה מה שמשמיעים בימים האחרונים רבים ממצביעי גוש השמאל: לטענתם, מצביעי גוש הימין כלל לא ידעו על הרפורמה המשפטית. איך מבצעים את הנדסת המציאות הזו, בעוד ברור לכולם שזה אחד מהנושאים הבולטים עליהם התקיימו הבחירות? מביאים כמה ציטוטים לא ברורים של חברי הממשלה לפני הבחירות, כאשר בדרך משמיטים אינספור הודעות, ציטוטים וריאיונות ברורים שבהם נאמר בפה מלא שזו בדיוק התוכנית של מפלגות הקואליציה.

השלב הבא במיטוט הלגיטימציה הדמוקרטית הוא באמצעות פרסום סקרים שמראים כי רוב העם כלל איננו תומך ברפורמה המשפטית. מדוע, אם כן, אותו עם בכל זאת הצביע בעד המפלגות שהביעו את תמיכתם בה? לסוקרים הפתרונים. נזכיר, אלו אותם סוקרים שחזו כי גוש הימין לא יחצה את רף ה-61... ובכל זאת, התחזיות שלהם מאומצות כעת בחום בידי אנשי השמאל.

הקמפיין הזה מחלחל אל הציבור הרחב. רק השבוע שוחחתי עם איש שמאל שהרצה לי על חוסר הלגיטימציה הציבורית של הממשלה בנימוק שקיבלה פחות ממחצית מקולות העם, ונענה בנתונים שפורטו כאן. הוא לא התבלבל ומיהר לשאול: "וכמה מהליכודניקים תומכים ברפורמה המשפטית?". אותו מצביע שמאל עשה זאת בדרך הישירה. לעומתו, מנהיגי גוש השמאל, גנץ ולפיד, משתמשים באמצעים יותר מתוחכמים כדי לנסות ולערער את הלגיטימציה של שלטון הימין לבצע מהלכים שעל בסיסם נבחר – כמו ההצעה לערוך משאל עם (כביכול לא נערך כאן רק לאחרונה משאל עם כזה ששמו בחירות), או ההצעה לקיים דיון שיוביל להסכמה רחבה (היכן ראינו את הדיון הזה בהסכם הבלתי הפיך והמשמעותי פי כמה מול לבנון? ומהי הסכמה רחבה יותר מהסכמת רוב העם למהלך, כפי שהוכח בבחירות האחרונות?).

השלב הבא בקמפיין מגיע לאחר שהם מבינים שהרוב בחר ברפורמה המשפטית ומעוניין בכך, ולכן לממשלה יש לגיטימציה לקידומה, אבל עדיין הם מתקשים להכיר בהפסד. בדיוק לשם פתרון המצב הבעייתי הזה שאליו נקלעים דוברי השמאל הומצא המשפט הבא: "שלטון הרוב איננו עריצות הרוב". בדרך זו הם משיגים גם את ביטול משמעות רצון הבוחר מבחינתם, וגם מצליחים להתמודד עם הטענה הברורה לפיה רוב העם הצביע בעד הרפורמה.

אפשר להתנחם בכך שהימין בישראל איננו היחידי שמתמודד מול מתקפת ה'פייק' של השמאל כנגד בחירות דמוקרטיות שאינן מוצאות חן בעיניו. תמונה דומה נצפתה גם לאחר משאל העם שנערך בבריטניה על ה'ברקזיט' – היפרדות הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי. כתבים פרסמו לאחר מכן ידיעה שזכתה לפרסום רב ברחבי העולם, לפיה רבים מהמצביעים בעד ההיפרדות מהאיחוד האירופי כלל לא ידעו עבור מה הם מצביעים. כן, זו הייתה טענה שהועלתה ברצינות שוב ושוב.

את המצב הבעייתי הזה מיטיב להגדיר הפתגם הבא: "דמוקרטיה היא מצב טבעי שבו השמאל בשלטון". כמה משקף את המציאות התקשורתית והמעשית סביבנו בימים אלו, כמה עצוב.

מיסים, צבא וכל הקלישאות

האמירות הקשות כנגד הרפורמה החלו, כמו תמיד, מלמעלה – מכיוונו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק. ברק – אדם מתוחכם שידע להוביל את ההפיכה השיפוטית ולהפוך את עצמו לראש הממשלה האמיתי של מדינת ישראל ללא כל צורך בעזרים דמוקרטיים כדוגמת בחירות – היה הראשון שיצא לאולפנים כדי למחות ולהיאבק כנגד המעוניינים להוריד את מורשתו שאולה. בריאיונות שהעניק הוא רצה לזעזע את הציבור – בדיבורים על כיתת יורים שהוא מוכן לעמוד מולה, על הרס הדמוקרטיה ועוד אי אלו ביטויים שנתנו את האות לפרוץ המאבק הגדול "למען הדמוקרטיה". הרי אם ברק המשפטן, שהיה בעבר אחד משבעת סמלי השלטון הישראלי, מדבר כך – מה יאמרו המון העם מצביעי השמאל?

השחקן אורי פפר הוא אחד ממחריפי הטון. לאחר ההפגנה האחרונה הוא אמר כי "משבת הבאה כל ההמון הזה צריך להפסיק לשלם מיסים. שהממשלה תממן את התוכניות שלה מכיסה, לא מכיסנו". אליו הצטרפו גורמים שונים, שכבר קוראים להשבתות נרחבות במשק ובבתי החולים.

אבל זה לא נעצר שם. משה (בוגי) יעלון, האיש שהיה נטוע במחוזות הימין אך גילה ביום אחד את צדקת השמאל ואת הבעייתיות של נתניהו (במפתיע זה קרה רגע לאחר שהודח מתפקיד שר הביטחון לטובת אביגדור ליברמן), הגדיר את החוק המקודם "לא חוקי", ואף קרא שלא לקיים את הוראותיו. המסר והרוח של הדברים ברורה. הרי אם מדובר בחוק לא חוקי, מה יעשו גורמי אכיפת החוק? אחרים הלכו רחוק יותר וקראו למרי אזרחי או למלחמת אזרחים. לא יאומן שאחד מהם היה עד לאחרונה סגן שר.

אינם שונים בהרבה הם עשרות האלפים שיצאו להפגין ברחובות תל אביב. מה בדיוק הם דורשים – שהשלטון שנבחר על ידי העם לא יקיים את הבטחתו? שהממשלה תתעלם מרצון בוחריה ותעשה כרצונם? זה לא סביר (אם כבר אנו משתמשים במינוחים משפטיים...). בדיוק בשביל זה יצרו אי אלו סהרורים בשמאל את המונח "עריצות הרוב", שמשמעותו בעצם כך: טוב, נבחרתם בניגוד לרצוננו, אתם הרוב. אבל לקדם את המהלכים שאותם הבטחתם במערכת הבחירות? לא נראה לכם שהלכתם רחוק מדי?

אם אתם מעלים כרגע חיוך על פניכם, אתם צודקים לחלוטין. הבעיה היא שהצחוק הוא על חשבון כולנו.

הקשר הרעוע בין השופטים לחוק

אחד מהנושאים החשובים אך פחות מדוברים במערכה הנוכחית הינו הניסיון להפוך את בתי המשפט למערכת של צדק הנקייה מכל שיקול פוליטי. זאת בניגוד לפוליטיקאים כלפיהם נטען כי הם כמובן 'רודפי בצע' ו'חסרי אחריות'. הרי מה טוענים מגיניה של מערכת המשפט? שהפוליטיקאים עלולים לקבל החלטות נגד אוכלוסיות שונות (כמו ההתנתקות לדוגמה, שאז בית המשפט שתק?), ולכן צריך את בית המשפט ה'מוסרי' שיעמוד כנגדם.

אלא שמתברר כי גם השופטים הם בני אדם שיכולים להיות נגועים בשחיתות, ואפילו, למרבה הפלא, גם בניגוד עניינים ובעבירה לכאורה על החוק.

מי שחשף חלק מהמקרים הללו הוא העיתונאי קלמן ליבסקינד. נביא כאן כמה ציטוטים מדברים שכתב בעבר (בשינויי עריכה קלים): "בעבר חשפנו שורה של חשיפות שקשורות לשופטי בית המשפט העליון, שדנו בעניינם של מי שהם בעצמם הודיעו שהם מנועים מלדון בעניינם. בנוסף, דיווחנו על האופן שבו קידמה הנשיאה את עוזרה הקרוב, בניגוד מוחלט לכללים שהיא עצמה מנופפת בהם, ובעוד סיפורים.

"חשפנו כאן כיצד אף שהשופטת חיות מנועה מלדון בעניינן של שורה ארוכה של חברות ביטוח – חברות שבעלה מייצג כבר שנים רבות, והן מפרנסות את משפחת חיות – היא בחרה בכל זאת לשבת בסדרה של תיקים כאלה.

"השופטת אסתר חיות והשופטת ענת ברון הן חברות טובות מאוד. אין ויכוח על כך. טענתי כאן שבהינתן החברות הזו, לא סביר היה שחיות תדון – לעיתים לבדה – בערעורים שהוגשו על ההחלטות של חברתה הטובה, כשהאחרונה הייתה עדיין במחוזי. האם הייתם רוצים שבערעור על פסק דין שניתן נגדכם תדון החברה הטובה של השופטת שחיברה את אותו פסק דין?

"ובכלל, כתבתי, כשפסק דינו של שופט מתהפך בערכאה שמעליו, זו פגיעה ביוקרתו. לפיכך, כשחיות צריכה להחליט אם להפוך את ההחלטה של ברון, ובאיזה אופן להתנסח בעניינה, היא נמצאת במצב של ניגוד עניינים".

בסיכומו של דבר, אפשר לפנות לאחינו מהשמאל ולומר להם: כן, הרוב בחר ברפורמה המשפטית, ובמדינה דמוקרטית מקיימים את רצון הרוב, והפעם – גם בגלל שזה נכון וצודק שקבוצה של משפטנים לא תשלוט על ישראל מבלי שמישהו בחר בה.

ועוד דבר שניתן לומר למודאגים מביניהם: אם עד כה, תחת שליטת המשפטנים שטוהר המידות לא בהכרח מאפיין אותם, כפי שחשף ליבסקינד לצד מקרים נוספים שנחשפו בעבר, בכל זאת מדינת ישראל נותרה כמדינה דמוקרטית ששומרת על זכויות הפרט – על אחת כמה וכמה זכויות אלו יישמרו כאשר יהיו אלו נבחרי הציבור שיכריעו את גורל העם בישראל ונבדקים כל העת תחת זכוכית מגדלת.