אפרת ברזל: אם ילד שלנו מתנהג בצורה מתנגדת, תקשיבו לו

אני באמת באמת מצטערת, מראש, על מה שאני הולכת לכתוב כאן היום, באמת באמת מצטערת.

אם אפשר היה להוסיף עוד שלוש פעמים "באמת מצטערת", הייתי מוסיפה.

לא התכוונתי לעשות את מה שעשיתי, זאת ממש כניסה לפרטיות של אנשים אחרים, אבל לא אני זימנתי לעצמי את הסיטואציה, ואתם אלה שלימדתם אותי את כוחו המופלא של הדבר הזה שנקרא "השגחה פרטית", "הכל מכוון ומדויק מלמעלה", ואת "אין מקרה, יש אותיות רק מ-ה'".

זה היה בליל שבת האחרון, פרשת וארא,

אני לא יודעת לכתוב בעילום שם, אני לא יודעת להיות בערך, כל הפרטים שאכתוב נכונים. אני שוב מתנצלת אם האישה שהדברים נוגעים אליה תזהה את עצמה, איש לא ידע זאת מלבד שלושתנו.

ליל שבת האחרון, אני נכנסת למלון ויז'ניץ' בבני ברק, או איך שהחליפו לו את השם לאחרונה, כדי להרצות לקבוצה ענקית של בנות סמינר מירושלים שהגיעה לשבת בני ברקית.

מחפשת בין האולמות בקומת הכניסה את הקבוצה שלי, ומוצאת.

חדר האוכל המרכזי מלא בבנות מתוקות, מעט מורות יושבות בצד, מנהלת, והרב חנן לדרמן מרצה להן עדיין, לפני.

אני עומדת בחוץ ומבינה שיש עיכוב של זמן.

לא יכולתי לצעוק יותר "יש", ממה שחייכתי, ואמרתי למנהלת שאין שום בעיה, אני אחזור בעוד חצי שעה, שעה, רק תגידי. עלו בי רחמים על מה יקרה תיכף למיתרי הקול שלי, ללא מיקרופון, חלל כזה ענק, כמות גדולה כל כך של בנות, מרצה מתלהבת, מלצרים ומלצריות שנכנסים ונכנסות. אבל בלעתי רוק בפניה נרגשת לקב"ה ואמרתי לו, שלי שלך שלך שלי, מי אני על המיתרים שיצרת. אני סומכת עליך.

בעבר, תפילתי הזו לא היתה מתקבלת במרומים, והייתי נכנסת לשבוע צרוד אחרי תפאורה כזאת. בשנים האחרונות, חסד ה', התהדקו קשרינו, ובורא עולם לימד אותי שצרידות אינה רק עניין של שחיקה. הבנתי שהוא עומד מעל קלינאיות תקשורת, ספריי של ויטמין סי ישר לגרון ויכולת דיבור מהבטן תרתי משמע, אין כמו הסרעפת כשצריך אותה. אני במצב הרבה יותר טוב עם המיתרים השחוקים שלי.

לפעמים, אחרי הרצאות ארוכות, אני מרגישה את הדופק דופק בהם, גם כשאני לא מדברת, בדיוק כמו שמרגישים כשכואב הראש, או נחתכת האצבע. פק. פק. פק. מזכירים לי שהם כאן.

חייכתי אל המנהלת ואמרתי לה, ניפגש בעוד שעה. והלכתי. לטייל. עם עצמי. לבד. ברחובות. הסמוכים. לא. ידעתי. איך. להביע. את. גודל. שמחתי.

רציתי לדלג ברחובות, אבל לא היה לי נעים לעשות את זה בשדרות ויז'ניץ.

להיות עם עצמי לבד היה בשבילי חג. אני מתגעגעת אלי. האוויר היה קריר, זמירות שבת בקעו מהבתים. הנשמה רקדה בתוכי. הרגשתי.

אחרי יום שלם של בישולים לשבת, אחרי שבוע שלם של עבודה, כשכל כמה דקות מישהו קטן, מישהו גדול, אומר לי בבית "אמא תראי, אמא תראי", רציתי לצעוק ברחובות: "ילדים: תראו. עכשיו תראו אותי, מה שאני רוצה שתראו זה איך אני בשקט, לבד. תראו".

והלכתי והלכתי וטיילתי וטיילתי וחשבתי וחשבתי. ואז את הגעת. גברת. הגחת מאחד השבילים.

אני מצטערת, אבל נעצרתי לידך מבלי שהתבקשתי, ודחפתי את האף שלי, את האוזניים שלי.

היתה לך עגלה עם תינוק, נגיד בן שנתיים, ועוד ילדה, נגיד בת שש, שהחזיקה בידית העגלה ונסחבה לצידך. בוכה. נעצרתם בדיוק לידי.

היא התחננה לך שהיא לא רוצה. לא רוצה ללכת לאן שהתכוונתם ללכת. ואת צעקת עליה, "די כבר, את כל הזמן מקטרת, אנחנו הולכים לשם וזהו. די כבר, נמאס לי ממך, את כל הזמן לא מרוצה".

אני מצטערת, לא התכוונתי לדחוף את האף. ילדים לא סתם מקטרים, ילדים לא סתם לא רוצים. לפעמים הם לא מצליחים להגיד לנו למה, כי הם מפחדים לגלות, או כי הם חוששים שלא נאמין להם, או לא ניקח אותם ברצינות.

אני לא יודעת מה היה דקה קודם ומה היה דקה אחר כך, אבל כשנעצרתם לידי עם העגלה, וצרחת על הילדה שלך בחזרה, ראיתי איך באותו רגע היא מתכווצת. ראיתי כמה שנים ייקח לה שוב לפתוח את כל מה שהיא נעלה שם באותו רגע.

אם ילד שלנו מתנהג בצורה מתנגדת, תקשיבו לו. היו עמו. יש לו מידע שלנו חסר. או כזה שאנחנו לא רוצים לשמוע. תעזרו לילדים שלכם לדבר. גם אם האמירות שלהם מקשות, לא מתאימות, מכאיבות.