מה לעשות ברגעים הכי מבהילים של החיים? הרבנית ימימה מזרחי במסר מטלטל

בֹּא! אומר הקב"ה למשה בפרשה שלנו.

בֹּא אֶל פַּרְעֹה.

ולכאורה נראה שהתורה משתמשת כאן

במילה לא מתאימה.

למה ה' לא אומר למשה: לך אל פרעה?

"בֹּא" זו הזמנה, כמו הזמנה אלינו הביתה;

בואי לקפה אחר הצהריים.

אבל כאן, פרעה ממש לא מזמין את משה רבנו.

האם ה' הולך להיות שם בעצמו,

ולכן הוא מזמין את משה?

"פרעה" זה שם שמלמד אותנו על מציאות פרועה,

מציאות שמתפרעת,

כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ, זה עולם שכבד עליך,

קשה למצוא בו אחיזה.

ורבי נחמן מברסלב אומר:

בכל פעם שצריך לעמוד מול פחד נורא,

מול חוסר וודאות נורא,

ה' מבטיח: את לא לבד בזה.

אולי שלחתי אותך לשליחות הכי קשה בעולם,

אבל אני איתך. בֹּא – איתי.

הרב'ה מפיאסצנא, בעל ה"אש קודש",

אומר לחסידים שלו בשואה: אל תבכו לבד.

אתם צודקים, המצב מבהיל, המצב חשוך.

אבל ברגע שתגידו לקב"ה: בֹּא!,

הכל מתבהר. לא תהיו לבד מול הרוע.

איך עושים את זה? איך אומרים לקב"ה לבוא?

אז חודש שבט כאן, וזה החודש שבו הקב"ה בא!

בספר יצירה כתוב שהאות של החודש הזה

היא ץ' (צד"י סופית), אות שנראית כמו עץ,

מפני שכל הצדיקים בחודש הזה נקראים "עצי היער":

אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר, לִפְנֵי ה' כִּי בָא,

כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ.

עוד רגע הקב"ה בא.

איך הוא בא? איך אני ארגיש שהוא בא?

ולמה דווקא בחודש הזה, חודש העצים?

וכאן מגיעה הברכה. בָּרוּךְ אַתָּה ה'...

"בֹּא" – ראשי תיבות בָּרוּךְ אַתָּה!

בכל פעם שאת עושה את מצוות החודש הזה,

שהיא הברכה על הפירות, על המאכלים,

הקב"ה מגיע!

כך, לברכה יש כוח של הפגת הבדידות בעולם.

באמירת המילים בָּרוּךְ אַתָּה, את לא לבד.

למה דווקא הברכה היא זו שמפיגה את הבדידות?

אומר רבי חיים מוולוז'ין:

והמילה "בָּרוּךְ" היא התייחסות ה' לעולמות.

לפעמים נראה לנו שהקב"ה נמצא

אי שם ברקיע, בגובה רב.

כאילו לא מתייחס אלינו בכלל,

כלומר אין בינינו יחס, מערכת יחסים, מפגש.

אנחנו מרגישות לבד, בבדידות נוראה

מול איזה פרעה נורא מבהיל.

אבל אז אנחנו מברכות.

והמילה בָּרוּךְ היא כמו בֶּרֶךְ,

החלק שמחבר בין החלק העליון של הרגל

לחלק התחתון.

הברך היא זו מאפשרת לך ללכת,

כי בלי חיבור, איך נלך?

אנחנו אומרים את המילה בָּרוּךְ

ומיד אחריה את המילה: אַתָּה.

אם תחשבו על זה רגע, זה קצת מוזר

להגיד לבורא העולם: אתה.

הרי זה לא מנומס להגיד "אתה" לרב גדול,

בטח שלא לקב"ה...

לאנשים גדולים נהוג לדבר בגוף שלישי

("האם הוד מלכותה תרצה לשתות תה של מנחה?" :)).

אבל "אתה" זה גוף שני, נוכח.

והברכה, מנכיחה את הקב"ה!

באותה שניה שאת מברכת הוא הופך

לנוכח יותר פה בעולם..

בעצם, כל ברכה שלך, הכי קטנה,

מחברת עליונים ותחתונים.

השבוע חלים כמה ימי זיכרון של צדיקים ענקיים:

הרב כדורי, רבי זושא, הבבא סאלי.

איזה כוח של ברכה היה להם!

הם היו רואים מישהו ומברכים אותו,

וזה היה מתקיים.

מדהים - הצדיק מברך על מים,

נותן אותם לאדם שפנה אליו

ופתאום - עקרות נפקדות וחולים מבריאים.

מה זה הכוח הזה? מה עומד מאחוריו?

הכוח לברך הוא כוחם של הצדיקים האלה

לומר את הברכה היום-יומית,

שנראית לנו ילדותית, משהו שילדים עושים,

בכל הכוונה שבעולם.

ברגע שהם מברכים על משהו,

הם מצמידים לאדם שמולם את הנוכחות של הקב"ה.

בעיר אופקים היה חי הרב פינקוס זצ"ל.

נשים היו עוצרות אותו ברחוב: "הרב, קח 20 שקלים לצדקה

ותברך את הילד שלי!"

מה לדעתכן הוא היה עושה עם הכסף?

לאן הוא היה תורם אותו?

אספר לכן סיפור גדול:

הרב פינקוס היה עוצר ממהלכו,

נכנס לקיוסק הסמוך

וקונה בכסף שהאישה נתנה לו מיץ תפוזים.

מולה הוא היה עומד ומברך: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ

ואז, מיד, מברך את הילד שלה. אותה. את המשפחה.

מפני שברגע שאנחנו אומרים ברוך אתה – הוא בא.

כִּי בָא, כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ.

והרי השמים כסאו, הוא בשמים, לא בארץ!

אבל הברכה, כביכול, מורידה אותו לכאן.

מחברת אותו אלינו.

וכשיש חיבור, משהו נולד.

הפעם הראשונה בתורה שבה כתוב השורש ב.ר.ך

היא בבריאת האדם:

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים

וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים: פְּרוּ.

כשיש חיבור, יש פרי.

הברכה היא החיבור של ה' לעולם המבהיל הזה.

בכל פעם שאת מברכת על כוס מים, את אומרת לו: אתה בא?

וכל הצדיקים מלמעלה לוחשים לך:

כִּי בָא, כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ!

השבוע בשיעור שלנו לפרשת בא

אנחנו מרחיבות המון על כוח הברכה.

תחשבי על כך - יש לך כוח, ממש כמו הבבא סאלי

לברך עולם לא מבורך. עולם מדוכדך.

לברוא התחדשות בהבל פיך