שווה סיפור: לכל קומה יש כתובת

את הסיפור הזה אני שומר כל הזמן בראש. בעצם כל ההוויה שלי מתעוררת כשאני נזכר בו. גם היום, שלושים ושש שנים אחרי, זה עדיין פועם בי, בעיקר העוצמה שמהדהדת לי בפיצוץ חסר בקרה.

השנה היא 1987, שלהי שנות השמונים. המצב הביטחוני בארץ התערער מיום ליום, הערבים הרימו ראש, פלסטין נהייתה הגדרה קיימת, ובכל יום קמנו לסיפור הרג חדש, שלא לדבר על זריקות אבנים יומיומיות בכל הצירים ולעבר מוצבים צה"ליים. ההנהגה עוד חיה באוטופיה שעוד מעט זה יגמר, ואולי כדי להוכיח שלא, התחילה האינתיפאדה הראשונה. הישראלים שהתרגלו לערוך קניות בשווקי עזה, שכם ויריחו התחילו לסבול מהצקות, אלימות וניסיונות לפגיעה בחייהם. כל יום הביא את הסיפור שלו, הטרור פרח ברחובות והישראלים התחילו לפחד. אם עד אז עזה היתה עוד מקום זול וססגוני, המצב הפך אותה לנקודת ציון מפחידה, קן צרעות של ממש.

בתוך כל הכאוס הזה, הייתי אני, חייל בשירות סדיר, בן 19.5, עדיין ילד. באחד הימים הקפיצו יחידה לחברון, תעסוקה מבצעית, לאבטחת אזורים. באותה יחידה הייתי גם אני. הביאו אותנו לבניין עם חזית פנורמית. בעצם לא בדיוק בניין, אלא שלד. בניין בשלבים המאוחרים לבנייה שלו. הוא היה גבוה והשקיף היטב על השוק המרכזי בחברון. הביאו אותנו בדיוק בשביל זה, לתצפת על המקום ההומה והרגיש הזה, כיכר השוטר, למי שמכיר. הימים היו ימים מתוחים ולא קלים, ולכן כל שביב של משהו חשוד היה חשוב מאוד.

ביקשו מאיתנו לעלות לקומה השלישית, להתבסס ולעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות. כך משבע בבוקר ועד חמש אחר הצהריים.

כבר כשהגעתי למקום נדהמתי. המבנה היה פרוץ לכל עבר. לא היו בו דלתות או חלונות – כלום. כל הזמן קיננה בי המחשבה שכל אחד יכול להיכנס לכאן אם רק ירצה. זה לא היה בטיחותי בעליל, אבל אני הייתי חיל. התפללתי בלי קול שהכל יעבור בשלום, ויהיה בסדר, בעזרת ה'. הכל היה מלא בצינורות ניקוז פלסטיק, עדיין לא סיימו לחבר את כולם. היה שם שולחן רעוע ומספר כיסאות. לנו זה הספיק בינתיים. התיישבנו על הכיסאות, מתמקמים לתצפיות הטובות ביותר, מקווים לגמור בטוב. בסוף היום, בשעה חמש, ירדנו את שלוש הקומות, ועלינו לאוטובוס שחיכה לנו הישר אל המוצב שהיה סמוך. למחרת הסרט חוזר על עצמו. הגענו שוב לאותו מקום - שוב אותה פקודה - ואני עדיין תמה על הקלות בה ניתן להפתיע אותנו אם רק רוצים.

זה היה ממש אבסורד. אחרי הכל לא היינו באיזור קלאסי, ולכן הגענו להיכן שהגענו. הפליאה היתה גדולה. היום השני הסתיים בדיוק כמו הראשון, בחסדי שמיים. גם כשהגעתי למוצב לא הסתרתי את ההלם שלי. אמרתי שוב ושוב שהמקום חשוף ובעייתי.

ביום השלישי, כאשר חזרנו מהמשימה שהפכה כבר כמעט לקבע, ראינו אוטובוסים מגיעים אלינו למוצב. מה קרה? חיילי מילואים. החליטו להביא חיילי מילואים למשימות שונות, והגיעו לבשר לנו שלמחרת לא נלך לבניין ההוא בחברון, אלא חיילי המילואים שהגיעו ילכו לשם.

ואכן, ביום הרביעי, חיילי המילואים נשלחו לשם באותו מסלול קבוע, בדיוק כמו שהיה לנו. הפקודה היתה להתמקם בקומה השלישית ולתצפת על השוק. רק שהמשמעת של חברי המילואים היתה שונה, כנראה, מזו של חיילי סדיר. או שהם חשבו ששם הם יוכלו לראות טוב יותר? כך או כך, החבר'ה עלו לקומה שלישית כדי לקחת את הכיסאות, והניחו אותם בקומה השנייה, כי כך הם החליטו.

בסוף היום החיילים עלו לאוטובוס, ומשם לקחו אותם הלאה. זה היה תמוה מאוד מאוד. מה הקשר להביא עכשיו חיילי מילואים ליום אחד לתצפת על השוק? מה העניין? היו כל כך הרבה סימני שאלה על מה ואיך שהדברים קרו והתגלגלו. חיילי מילואים לא היה כוח שמזניקים סתם, ועוד ליום אחד. בדרך כלל זה היה מרוכז ואינטנסיבי יותר.

למחרת על הבוקר נשלחו עוד פעם חיילים. הפעם אני לא הייתי ביניהם. נשארתי בקרבת מקום, אבל במשימה אחרת. ואז, בסביבות השעה עשר בבוקר, אמצע היום, בעיקר במונחים של צה"ל, וכן בשוק ההומה בחברון, שיא התנועה והערנות – נשמע פיצוץ עז ומחריד. כל הרדיוס, לקילומטרים רבים – הכל רעד. אבנים התעופפו לכל עבר. אני, שהייתי עם משקפת, השקפתי הישר למקור הרעש – כן, זה היה אותו בניין עליו תצפתתי במשך שלושה ימים, ובמקרה לא הייתי בו היום.

זה היה פחד אלוקים. מעוצמת הפיצוץ, אבנים גדולות, בליסטראות של ממש, עפו למרחקים עצומים. היה ברור לכולם שהעסק לא נגמר בטוב. אין סיכוי לצאת מזה בחיים. ההלם היה גדול, הלב פרפר, לא רצינו לדעת ואפילו לא לחשוב מה קרה שם עם חברינו. בעיקר הידיעה שהייתי צריך להיות איתם יחד, כתף אל כתף... תסריטים שונים רצו לי בראש עם כל הבלגן שנוצר, יללות של רכבי ביטחון, סירנות של אמבולנסים. כולנו עברנו למצב של דריכות ושל מתח גדול ונורא. כל המוצב נכנס לתזזית.

מה שקרה שם נשאר לי עד היום. הצמרמורת שזה עושה לי כל פעם מחדש, מרעידה לי את כל עמוד השדרה. קיבלנו את הבשורה: לכולם שלום. אין נפגעים בנפש. זה היה רגע אדיר. אלוקים אדירים, איך, איך זה יכול להיות? כל מי ששמע ואפילו לא ראה הבין שהיתה כאן כמות אדירה של חומר נפץ, שהסיכוי לצאת מזה הוא אפסי. וכאן מודיעים שכל החיילים שהיו שם, כולם בחסדי שמיים יצאו מזה?! כולם מבוהלים אבל בריאים ושלמים. זה לא נתפס.

מובן שכאשר ראינו אותם בעיניים, ההתרגשות היתה כפולה ומכופלת. ההודיה העמוקה לבורא עולם היתה גדולה מאוד.

ואז, לאט-לאט, התבררה התמונה השלימה.

מתברר שחיילי המילואים עשו עבודה מצוינת, יש לומר, בעיקר בכך שלא שמעו לפקודות בצורה מדויקת, אלא ערבבו קצת... הם הורידו, כאמור, את הציוד, קרי הכיסאות והשולחן, אל הקומה השנייה, שמשום מה נראתה להם טובה יותר... וכך גם השאירו את המקום.

העניין הוא שהיו עוד עיניים שתצפתו עלינו בכל הימים שהיינו שם. חוליית מחבלים עקבה אחרינו, ממש מבניין סמוך. אכן, ההרגשה שלי לא היתה שגויה. בסבלנות רבה הם אספו עלינו מידע, יום אחר יום. לא היתה להם מניעה - כאמור, לא היתה איזו מחיצה בינינו, ולא מעגל שמירה שני. הכל היה גלוי וידוע. וכך הם תכננו את הפגיעה, בצורה הכי קלה, להגיע ולפגוע בבטן הרכה שלנו, בקלות.

ביום הרביעי לאחר רדת חיילי המילואים, הם הגיעו לבניין, וחיפשו עוד עדויות וסימנים עלינו. מהמידע שהיה להם, אנחנו מתצפתים מקומה שלישית, אבל עכשיו הם ראו את הכיסאות בקומה השנייה, לכן החליטו להטמין מטען רב עוצמה בצינורות הפלסטיק שהשתרבבו שם חופשי ולא החשידו אף אחד. למטען היה טיימר שכוון לשעה הכי קריטית וחשובה, ככה באמצע היום, כשכולם נמצאים, ערניים ודרוכים. חיות האדם הללו לא בחלו בדבר, הם קיוו לסיים את זה בצורה הכי כואבת בשבילנו. לא היה לשום נפש חיה סיכוי לשרוד את כמות חומר הנפץ הזה. במקרה הכי קל - החיילים היו עפים מההדף מהקומה השלישית, שכאמור היתה חשופה, ללא חלונות או קירות מגן, הישר אל האבנים והבלוקים שהיו בשפע למטה. מוות אכזרי.

כאמור, הם שינו את התוכנית שלהם. למודיעין שלהם לא היתה מילה מול ההוכחה שהם ראו בשטח, כסאות וציוד שנמצא בקומה השנייה. אבל למחרת, החיילים שלנו מגיעים לבניין, וכמו חיילים ממושמעים - מצייתים לפקודות עד הסוף. הם מגיעים לקומה השנייה רואים את הכיסאות ומחליטים לעלות לקומה השלישית, שם הם נוכחים לראות שחסרים כסאות. אז הם יורדים קומה, לוקחים את הכיסאות, עולים איתם לקומה למעלה, מסתדרים ועושים את העבודה כמו שצריך...

הפיצוץ בשעה עשר מחריד אותם. מול ענן אדיר של אבק ואובך, שנכנס לנשמה, הם מבינים מה קרה. רק אחרי שהכוחות הגיעו הם קלטו שהם אחרי האירוע. המהומה היתה גדולה כל כך, שלא היה ברור מה גרם למה, ואיפה אוחזים, והאם יש עדיין אויבים באזור, הם נכנסו לעמדת התגוננות, כאמור, כשהכוחות הגיעו והתרגשו לראות אותם חיים, התבררה להם התמונה האמיתית, הם היו עכשיו ניצולי פיגוע שיכל להיגמר אחרת.

כן, כל הנזק נגרם לקומה השנייה בלבד. הם יצאו שלמים וקיימים, חיים ובעיקר נפעמים. אבל לא רק הם - גם אני, שראיתי הכל דרך המשקפת שלי, עדיין חי את הסרט הזה. ראינו את השגחת ה' עלינו ממש. הם תצפתו עלינו, אבל ה' תצפת גם עליהם, ושמר עלינו שמירה מיוחדת של אב אוהב לבניו. הניסים היו גדולים כל כך, שאפילו אותם מילואימניקים נעלמו, ולא ראינו אותם כדי להודות להם על הערבוב שלהם שהציל את החיילים. איך הכל התנהל בצורה מפעימה, כך שאי אפשר היה להישאר אדיש. אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר.

זה הסיפור שלי, זה שממשיך איתי לכל אורך חיי. ההשגחה המיוחדת הזו מעלה לי דמעות לעיניים כל הזמן.

עם ישראל חי!