תגידי, איזו מין אמא את?

בואי נעשה בוחן פתע, אני שואלת שאלות שהתשובות עליהן הן:

1. אני ממש מעולה, מעל ומעבר!

2. יש מקום לקצת שיפור, אבל אני בסדר סך בהכל.

3. לצערי, אני לא מספיק טובה.

ועכשיו לשאלות:

איך היית מגדירה את עצמך כעובדת במקום העבודה שלך?

איך היית מגדירה את עצמך כרעיה לבעלך?

איך היית מגדירה את עצמך כשכנה / כחברה?

איך היית מגדירה את עצמך כאחות או כגיסה?

איך היית מגדירה את עצמך כאמא לילדים שלך?

מניסיוני בהמון קבוצות וייעוצים, על השאלות הראשונות כולן עונות שהן ממש בסדר. אני נותנת את הנשמה בעבודה! ועם בעלי? אני ממש מעולה, יכול להיות שיש מקום לשיפור פה ושם, אבל סך הכל? אני אישה ממש טובה!

אבל כשזה מגיע לאימהות שלנו... בודדות האימהות שעונות באותה החלטיות כמה שהן טובות ומוצלחות. כי בתחום ההורות, לרוב, נקודת המוצא שלנו היא שאנחנו לא טובות. שאנחנו אשמות. שאנחנו לא מספיק.

רגשות אשם. כולנו מכירות אותם... אנחנו הולכות לישון איתם. קמות איתם. הם מנהלים אותנו ברוב היום.

ויש הרבה שישאלו, מה בכלל הבעיה איתם? מה עם חשבון נפש?

אני מניחה שחלקכן ודאי עשיתן דיאטה כזו או אחרת במהלך החיים. כשאת עושה דיאטה ויש לך רגשות אשם כי אכלת פרוסת עוגה - האם את קרובה יותר לפרוסה הבאה או פחות? אתן בטח מחייכות וחושבות, ל-3 פרוסות הבאות (אם לא יותר...).

כל דיאטנית תגיד לך, נפלת? לא נורא. להמשיך הלאה.

כי כשיש לך רגשות אשמה את מרגישה אדם לא טוב. גרועה. נוראית. וכאן אני רוצה לדייק משהו חשוב.

ביהדות, מה שמקביל לרגשות אשמה זה החרטה. ועל מה מתחרטים? על המעשים.

כתוב שרשעים חייהם מלאי חרטות. למה? אם חייהם מלאי חרטות, למה קוראים להם רשעים? הם הרי מתחרטים כל כך על מה שהם עושים.

כי ביהדות חלק מהתשובה זה חרטה כקבלה לעתיד.

אם אני נשארת רק בחרטה זה משקיט, מרגיע את המצפון, עושה לי הרגשה טובה, מן אמירה פנימית: "הנה אני מתחרטת, אני לא כזאת גרועה...". אבל זה לא מקדם אותי!

אנחנו חושבות לעצמינו, אל תראי אותי כזאת אישה שגם אוכלת וגם מרגישה טוב עם עצמה, מה פתאום, אני גרועה, אין לי אופי. אבל אז מיד אני ממשיכה לאכול...

חרטה מדברת על המעשה. אשמה מדברת עלי כבן אדם. וזה לא מבט יהודי.

התורה מנחה אותנו - תתחרט ספציפית על המעשה עצמו, שדורש תיקון או שיפור. כל הרעיון של תשובה זה כי אנחנו אנשים טובים במהות שלנו. תשובה עושים כי יש לאן לשוב. לטוהר שלי, לטוב שבי, ליהודי שבי, לחלק אלוק ממעל.

רגשות האשם האלה שיש לנו באימהות שלנו זו הלקאה עצמית, וזה הורס אותנו.

אז מה לעשות? להוציא את רגשות האשם. הם רק מחלישים אותנו. גורמים לנו לפצות את הילדים על משהו שבכלל לא נלקח מהם. להרגיש גרועות ולא טובות מספיק.

דמייני לעצמך חתונה. יש רעש, בלגן ומוזיקה. את לא שומעת אפילו את עצמך. בואי נכבה את כל הקולות המפחידים האלה מסביב. הכתבות. המחקרים. ההאשמות, שאנחנו ההורים ואנחנו אשמים ולא בסדר וכו'. נכבה את הכל. נשתיק אותם. נחזור להיות בביטחון בעצמנו. בתפקיד שה' נתן לנו.

הפעולה הזו לבד תגרום לנו לעשות פחות שגיאות. וגם אם נעשה נדע לחזור לעצמנו מהר יותר.

כשאין רגשות אשם אנחנו מבינות שנכון, נורא חבל שכך וכך היה היום. וחבל שכך נגמר הערב עם הילדים. אבל נקודת המוצא שלנו היא שאנחנו אימהות טובות! ואז נוכל ברוגע, ממקום נקי ושקט, לבדוק מה קרה? מה הקפיץ אותנו? מתוך מה פעלנו?

וכשאנחנו ממוקדות בעיקר, ולא בהלקאה עצמית, דברים מתחילים להיראות אחרת.

חן אזולאי היא יועצת ומנחת הורים בגישת אמא מובילה שינוי.