חג לאילנות? אבל אין פה כלום...

ט"ו בשבט הוא זמן טיפה תמוה. אם נחשוב על זה רגע, יש זמנים הרבה יותר מתאימים לחגוג את ראש השנה לאילנות. באביב, למשל, כשהם בשיאם – יפים, משגשגים ופורחים וכידוע שבניסן גם מברכים על האילנות ועל הפריחה, אז למה חג האילנות תקוע בחורף? כשהעץ ערום לגמרי. אין עליו פירות כמעט בכלל, כל מזג האוויר קודר ואפרורי. דווקא אז לחגוג את חג הצמיחה והפריחה?

אשתף אתכם במקרה חמוד שקרה אצלי בבית ולימד אותי משהו חשוב על חינוך הילדים שלנו.

יש לי תחביב ואהבה גדולה בכל מה שקשור לגינון, עציצים, צמחים, פרחים ואדמה. ולכן, מיד כשנגמרה שנת השמיטה, בה המרפסת שלי עם כל העציצים שבה הוזנחה קשות, החלטתי לשקם את ההריסות ולהתחיל גינה חדשה ופורחת. בתור התחלה לקחתי עציץ ריק, שמתי בו אדמה, הוצאתי זרעונים מעגבניה שנשארה מארוחת הבוקר, השקתי והוצאתי לשמש.

אחרי שבועיים אני ניגשת לבעלי: "צמחו לי עגבניות!", אני מספרת בהתלהבות.

בעלי מעיף מבט לעציץ ורואה 3 גבעולים קטנטנים, נמוכים, מקומטים. לא משהו שמזכיר עגבניה באיזשהו אופן...

ובאמת, כנראה מי שיראה את העציץ הזה לא יבין על מה כל הרעש וההתלהבות. אבל אני מתלהבת, כי אני יודעת מה שתלתי בעציץ. מה אכפת לי שעכשיו יש שם רק גבעולים קטנטנים, ברור לי שהעגבניות עוד יגיעו. הנה זה כבר התחיל!

ואז חשבתי לעצמי, כמה זה דומה לחינוך הילדים שלנו. לפעמים מה שאנחנו רואים ביום יום, רחוק שנות אור ממה שחינכנו. ממה ששתלנו.

הרי לימדתי אותם להיות מסודרים – איך החדר שלהם נראה ככה? ולימדתי אותו להיות מנומס ומכובד – למה הוא כזה חוצפן ומופרע?

רש"י מסביר לנו את העיתוי בו נחגג ט"ו בשבט: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה – שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה" (ראש השנה י"ד, א'). כלומר, היחלשותם של הגשמים, מאפשרת את יציאתו של השרף באילנות ובעקבותיו מתרחשת חניטת הפירות, המציינת את ראשיתם. ממילא, כל הפירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט נחשבים כפרי של השנה החדשה. משמע, הפירות שנראה באביב, תהליך גדילתם מתחיל עכשיו. ממש בט"ו בשבט.

ואיך זה נוגע לחינוך? לפעמים אנחנו באמת לא רואים שום דבר משמח או חיובי בחינוך הילדים שלנו. הכל נראה אפור, קודר, חסר תוכן ועצוב.

ט"ו בשבט בא לטעת בנו תפיסה יהודית אמיתית של לחגוג ולשמוח עוד לפני הפריחה. לפני התוצאות.

אם נעצור לרגע ונבין שהחינוך ש"שתלנו" לא תמיד צומח מיד. ואת הפרחים (או העגבניות) לפעמים רואים אחרי תקופה של עלים פשוטים, של ענפים ריקים, של שלכת. של המון השקיה, דשן, שמש ותפילות.

אם נזכור מה הזרע ששתלנו, נחכה לו. נאמין! לא אמונה באופן עמום ולא וודאי, אלא אמונה מתוך ידיעה ברורה – שזה מה ששתלתי. וזה עוד יגיע. זה יצמח, בע"ה עוד נהנה ונקצור את הפירות.

חן אזולאי היא יועצת ומנחת הורים בגישת אמא מובילה שינוי.