צופן המטה והנחש: מי יכול להיות המנהיג של עם ישראל?

בתורה מסופר שכאשר התגלה הקדוש ברוך-הוא למשה רבנו במעמד הסנה, והודיע לו כי הוא נבחר לגאול ולהנהיג את ישראל, הורה לו לערוך מופת שיוכיח לכולם כי הוא שליח ה'. הדבר ברור, שלא במקרה בחר הקדוש ברוך הוא במופת המטה שהפך לנחש דווקא, במעמד שליחת משה רבנו לגאול ולהנהיג את ישראל.

במופת זה ביקש הקדוש ברוך-הוא ללמד את משה רבנו את השיטה הנכונה לכל מנהיג בגישתו לעם, ולהעביר מסר נצחי לדורות עולם, לכל אדם המנהיג את בני עמו, את בני עירו, או את בני משפחתו.

הדבר ברור שאדם גס רוח, שתלטן ותקיף מטבעו, אינו ראוי לשמש כמנהיג. אך גם אדם עניו בקיצוניות, המתחשב באחרים עד כדי שדעתו בטלה לפני כולם, גם הוא אינו ראוי להנהיג. מהי אם כן הדרך הנכונה?

לפיכך, בשעה שציווה הקדוש ברוך-הוא על משה רבנו להנהיג את ישראל, טרם צאתו לדרך שאלו: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ?" – כלומר– איזו הנהגה בדעתך לנקוט בידך לטובת העם?

"וַיֹּאמֶר מַטֶּה" – אהיה תקיף איתם ביד קשה של גבורות ודינים בבחינת מטה המכה. שאם לא כן, לא אוכל להנהיג.

"וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה!" – השלך מידך הנהגה זו! היא תגרום למרד העם במנהיגו והילד בהוריו.

"וַיְהִי לְנָחָשׁ" – להראות ולומר: הנה ראה מהי התוצאה של שיטה זו, ברגע שהמטה משתחרר מידך. הוא הופך לנחש מסוכן שעלול להכיש את מי שנקט בשיטת המטה. כי אמנם כל מטה וכל מקל, כל עוד הוא ביד האדם, הוא ינוע ויפעל על פי רצון האדם המחזיק בו. אבל כשהשתחרר מהיד האוחזת בו והפך לנחש, איננו נשלט, ומכיש כרצונו.

כך על כל מנהיג לדעת. יד קשה נראית כמצליחה רק בהתחלה, כל עוד הוא מצליח לאחוז את המטה בידו. אבל אם לא יתעשת בזמן, העם יתמרד ויתברר שהשיטה הנוקשת גרמה לפריקת עול מוחלטת, ולנזק נורא שעלול להיות בלתי הפיך.

וכשהבין משה רבנו שדרך זו איננה טובה, מיד: "וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" – הוא גמר בדעתו להתרחק לחלוטין מדרך זו.

אך הנה מלמד אותו הקדוש ברוך-הוא את סוד האיזון ואומר לו: "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" – אל תנוס לחלוטין משיטת המנהיגות התקיפה שבמטה. צריך שתאחז בידך מעט מהמטה. לפי שלעיתים יש לנהוג בתקיפות לתועלת, בבחינת: "שמאל דוחה וימין מקרבת" (סנהדרין קז ע"ב). הדחיה תהיה בחולשה, והקירוב בעוצמה.

ומיד: "וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" – חזר הנחש הבלתי נשלט להיות מטה הנשלט ביד האוחז בו, ומשתמש בו בתבונה.

זהו סוד האיזון הרצוי והנדרש למנהיג בהנהיגו את האחרים, בכל סוג של מנהיגות: מלך כלפי אזרחיו, אב כלפי ילדיו, ומורה כלפי תלמידיו. רק כך יצליח המנהיג הנבון להשיג את התועלת הרצויה.

וכיצד יבוא ה"שמאל דוחה וימין מקרבת" לידי ביטוי מעשי, דהיינו להעניק לילד חום ואהבה, במקביל לגבולות ולגדרים ברורים, מבלי ששני מסלולים אלה יתנגשו ביניהם?

על כך בהרחבה, בפרקים הבאים, ותחילה נפתח ב"ימין המקרבת" כמפתח העיקרי לאיזון הנכון בחינוך.