שווה סיפור: בין החופות

במשך תקופה ארוכה חיפשתי עבודה, עד שהגעתי אל המקום בו אני עובדת כיום. בתחילה, לא ממש הבנתי איך ולמה בכלל הגעתי לכאן. זו היתה משרה אחרת ממה שחיפשתי, וגם המרחק מהבית היה גדול. אבל נתתי לרעיון לזרום. המחשבה על האופציה של חיפוש עבודה מחדש גרמה לי לגנוז כל כיוון אחר.

נכנסתי למשרד בו עובדות מספר נשים שאינן שומרות תורה ומצוות. לחלקן הייתי החרדית הראשונה לחלקם, האדם החרדי הראשון שהם דיברו איתה אי פעם במציאות, מה שהעמיד אותי מיד בעמדה של "דוברת" הציבור החרדי. אני טיפוס חברי וזורם, כך שדי מהר התחברתי לצוות. "חבל שלא כל החרדים כמוך..." (מי אמר שלא? הכרתן עוד חרדית חוץ ממני?); "אז את לא כזאת קיצונית כמו האלה מהתקשורת..." (מי זה "האלה מהתקשורת" בכלל?); "את יותר נורמלית...", ועוד כאלה אמירות שונות, שכל מי שנחשף לציבור החילוני שומע לפחות פעם אחת בחייו.

מובן שהתייעצתי עם הרבנית שלי בכל צעד והשתדלתי תמיד לכבד שם שמים ולהאהיב שמו יתברך, על כולם. ברוך ה', אני עובדת טובה ומסורה, כך שזה לא היה קשה. וכך, בכל הפסקת צהריים היו מגיעים אלי עם שאלות / הבהרות / תמיהות, ואם היה באותו יום אירוע שהמגזר החרדי היה קשור אליו איכשהו, כמובן הייתי מוצפת ללא הפסקה. בהמשך, כשהתרגלו לנוכחותי, כמות השאלות פחתה, אבל עדיין, כל מקרה חדש היה מציף את הכל, ו-קדימה, נשאר לי רק לקבע עמדת הסברה - "מודיעין זה כאן". וזה רשמי, בלי תלוש.

כך או כך, היו לי בעבודה שתי נשים חילוניות, דורית ואורית. שתיהן כבר ראו דבר אחד או שניים בחייהן. היינו מדברות די הרבה על כל מיני נושאים, מה גם שהושיבו אותי בחדר איתן יחד, כך שהייתי ממש ביניהן. אינני זוכרת מתי זה התחיל, אבל באחד הימים דורית התחילה לספר על טרגדיה נוראית שקרתה במשפחה של אחותה. נחרדתי כולי, מה יכולה להיות טרגדיה נוראית כזו?

הבן של אחותה החליט לחזור בתשובה. ולא סתם, הוא החליט ללכת עד הסוף. ואל תשאלו, כל המשפחה שבורה. אחותה כל היום בוכה, וגם היא וכל משפחתה המומים מזה מאוד. היא לא גמרה לדבר על זה, ואני ניסיתי להסביר פה ושם, אבל נבלמתי מיד. היא בכלל לא היתה במקום של לשמוע. היתה בתוך הטראומה שלה לגמרי. בחרתי לשתוק, ולא שהיו לי אפשרויות אחרות.

וכך במשך שבועיים כמעט, היא לא הפסיקה לבכות ולהתלונן. רק אז, לאט-לאט, היא החלה לגשת אלי עם שאלות של: "מה קרה, פתאום האוכל של אמא שלו לא כשר?", "בסדר, שיטביל את הכלים. אבל למה צריך להכשיר הכל? מה קרה? אף אחד לא אוכל חזיר...", ועוד כהנה שאלות. ככל שעבר הזמן, הן רק עלו ברמה, והיו לשאלות גבוהות יותר, תוהות.

כמה חודשים אחר כך, אורית הגיעה עם אותו סיפור ממש. הפעם זו אחיינית של בעלה. "איזה קושי, איזה אסון, אתן לא מבינות מה הם עוברים...". אבל היא, בשונה מדורית, היתה נסערת פחות, ומוכנה הרבה יותר ורוצה להקשיב. כך מצאתי את עצמי מסבירה את אותם אחיינים שוב ושוב, על כל סצנה מחדש. לא אחת הן היו מתקשרות, בעיקר דורית, לאימהות, ומעבירות להן את ההסבר שלי. זה די עזר, בהרבה מהמקרים. בלבי אמרתי לה' - אם בשביל זה הגעתי הנה, דיינו. אט-אט הן נרגעו, וזה הפך למצב מוחלט. לשתיהן יש אחיינים חוזרים בתשובה.

כשנתיים אחר כך, דורית החלה מספרת על האחיין שמחפש כלה, ועל העולם החרדי והשידוכים. שוב נדרשתי להסביר את צורת ההתנהלות המקובלת ולהסביר אותה, ושוב, כי היה להן ממש קשה לקבל את זה. תוך כדי שאני מסבירה, דורית זורקת לאורית: "יאללה, שיתחתנו שניהם. אותם סרטים יש להם", שתיהן צחקו מכל הלב.

אבל אני חשבתי פתאום: "רגע, למה לא, בעצם?". מפה לשם התחלתי להריץ טלפונים. בתחילה דורית ואורית אמרו שהן רק צחקו, אבל תנסי, למה לא... אחרי שיחות עם רבני הישיבה של האחיין והרבנית של האחיינית, הם ניגשו אל ההצעה.

והבלתי ייאמן קרה. הם התארסו.

זו היתה שמחה גדולה כל כך, בעיקר לדורית, שהגתה את הרעיון בהומור אבל קלעה למטרה. עכשיו הנושא בחדר היה הזוג הטרי. הודיתי לדה' על הזכות שנתן לי לשדך ביניהם בפועל.

וככה נהייתי חלק אינטגרלי מהמשפחות. עכשיו זה הפך לרשמי – ההורים של שני הצדדים התקשרו אלי לעיתים תכופות, כדי להבין ולדעת איך ומה מקובל, וכן, לפעמים גם היה "למה" גדול מאוד.

הרגשתי שה' שלח אותי למשימה כזו, שגם אני לא ידעתי עד כמה היא תגיע רחוק...

נושא החתונה היה "תיק" בפני עצמו. הזוג דורש הפרדה עם כשרות מהדרין מן המהדרין, וההורים רוצים שעם כל ה"קפריזות" של בני הזוג, לפחות יהיה אולם מכובד עם אוכל טוב, כמו שצריך, ושלא יהיו בושות מהאורחים, שרגילים לרף גבוה בהרבה מכל האולמות הסטנדרטיים של הציבור החרדי.

הם ויתרו הרבה, בעיקר בכל מה שקשור לעניינים שסביב ההפקה, כך שבקשתם הייתה לגיטימית בהחלט. אבל כאן היתה קצת בעיה, כי אולמות כאלה אין הרבה בנמצא, ורובם היו תפוסים לאורך אותה התקופה.

אחרי מאמצים רבים נמצא אולם מפואר יחסית, עם אוכל מכובד, ששכן בפאתי אחת הערים החרדיות. לאחר אינסוף ריצות וחיפושים ההורים הסכימו לזה. מובן שהם שדרגו את המנה ואת קבלת הפנים ואת כל מה שאפשר, כדי שיהיה הכי קרוב לסטייל שהם מכירים.

כל ההכנות לחתונה היו בהתרגשות גבוהה. כולם ציפו ל"ה-חתונה". לרובם זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לאירוע חרדי, בהפרדה מלאה, עם כל הגינונים ולפי ההלכה. זה היה סוג של ריגוש, ציפייה מלווה בהרבה סקרנות.

לאורך כל התקופה התפללתי שהחתונה הזו תקדש שם שמים ברבים, שיראו מקרוב שמחה יהודית מהי. אל החתונה הבאתי את כל ילדי. רציתי שתהיה נוכחות של חבר'ה צעירים, שיעשו שמח.

באמת, זו היתה חתונה מיוחדת. כל קבלת הפנים, החופה שהיתה על טהרת הקודש, הכלה הצדיקה שהתייחסה לכל אחת, החברות שלה והחברים של החתן שעשו הכל כדי שיהיה שמח, ובעיקר מכבד. אבל השיא היה לאחר המנה השנייה. לפתע גדשו את האולם גלים של בחורי ישיבה, חדורי מרץ ומלאים בשמחה, שפצחו בריקודים נלהבים ועליזים כל כך, שכל האולם קם על הרגליים. הם הכניסו את כ-ו-ל-ם למעגלים, אחד לא נותר בחוץ. זה היה מדהים לראות את כל עמך ישראל במעגל אחד, יד ביד. לא ברור איך הם ידעו על החתונה, אבל ברגע שאי מי דאג להגניב לאוזנם שיש חתונה של בעלי תשובה ושצריך לשמח, הם התנדבו כולם מכל הלב.

הם עשו הכל בהרגשה נעימה וזורמת כל כך שאלון מקיבוץ יטבתה הרגיש הכי בנוח ליד נפתלי, בחור הישיבה. העיניים של כולם התלחלחו, בעיקר כשהם הרקידו את האבות והסבים יחד עם החתן. פתאום הכל התחבר לעולם אחד של אהבה ואחדות. כל הפערים הצטמצמו, ולמי בכלל היה אכפת מה הקטע של החרדים עם הגיוס והעבודה, או למה החילונים חושבים עלינו כפרזיטים.

כולם היו אחים.

הרגע המצחיק היה שההורים של החתן והכלה נבהלו פתאום מכמות הבחורים שהגיעה. הם חששו שלא יהיו להם מנות והתחילו להתרוצץ סביב המלצרים ובעל האולם. עד מהרה הרגיעו אותם שהם לא באו לאכול, רק לרקוד... זה לא נתפס להם בהתחלה בכלל.

וכן, בסוף החתונה ואחריה, ההדים לא גמרו להגיע. זה היה הנושא של המשפחות כולן, "כמה היה יפה ומרגש, אין מה לומר, המגזר הזה יודע לעשות שמח". פתאום הם הכירו עולם חדש ושונה לגמרי ממה שמוכרים להם בבזאר התקשורתי.

אבל אז נולד הסיפור האמיתי. כמה שבועות אחר כך, אורית הגיעה לעבודה. "הבת שלי החליטה לחזור בתשובה", הודיעה בקול. לא היינו בהלם גדול במיוחד, כי היה תקדים, והיא גם סיפרה כמה הבת שלה התלהבה מהחתונה והתחילה לשאול שאלות. אבל אז דורית, לאחר שתיקה, הודיעה: "גם הבן שלי...". היא, בשונה מדורית, לקחה את זה קשה יותר והתקשתה לשחרר את העניין. רק לאחר ההודאה של אורית היא נשברה ועדכנה.

ושוב, הייתי אני המתווכת, המגשרת, המרגיעה. אורית די התחברה לעניין. הנגשתי לה ידע, וחיברתי אותה לאחת מנשות הידברות, שעשתה עבודה מצוינת, כל האנטי ירד לגמרי, אורית היתה מסוגלת להכיל ולקבל את הבת שלה כמות שהיא ואת הרבניות שהיו איתה לאורך הדרך. לא עבר זמן רב, ואורית הצטרפה אלי לעזרה ולהרגעה מול דורית, שעדין מיאנה להתנחם. עם הזמן, כשדורית כבר כן התרגלה למצב והתחילה לראות את הטוב שבו, אורית סיפרה שהבת שלה התחילה לשמע שידוכים, ואולי אני מכירה בחור טוב ונחמד, כיאה לבת שלה…

ואצלי זה כבר היה צפוי כל כך.

כמו ברק זה הבליח לי: "הבן של דורית, אולי?". לא יודעת איך אמרתי את זה בכלל.

אבל דורית קפצה בהיסטריה. "מה פתאום? הוא עדיין ילד, ויש זמן...". אורית לא נבהלה, "תחשבי לי על רעיון טוב", ביקשה. "אני דואגת לה כל כך ורוצה שיהיה לה בחור זהב, שיהיה לה רק טוב". אמרתי לה שאחשוב, ושגם אפנה לשדכנים ושדכניות בתחום ואזכיר להם את הבת שלה.

וכך, רוב נושאי השיחה שלי ושל אורית נסובו סביב ההצעות והשידוכים השונים שהציעו לבת שלה. אחרי מספר ימים, דורית ניגשה אלי. באיטיות היא אמרה לי, כממתיקת סוד: "תראי, הבן שלי סגור על העניין של חתונה בקרוב, חשבתי, אולי כן תנסי לבדוק מול הבת של אורית. גם ככה אני מפחדת, לכי תדעי את מי הוא יביא לי. לפחות אותה אני מכירה, והיא באמת מבית טוב".

חייכתי. אם דורית אומרת, מי אני שאחשוב אחרת...

וכן, הצעתי את זה לשני הצדדים באופן מסודר, כולל שיחות רבות עם הצוות הרבני שליווה את שניהם. בחסדי שמיים, ענבי הגפן בענבי הגפן, השידוך עלה יפה, וסוף סוף ראיתי חיוך גדול על הפנים של דורית...