"אנחנו כל כך שונות, ודווקא בגלל זה יצאנו יחד בשיתוף פעולה"

כאשר קיבלה ד"ר מירי אילת מקריית טבעון שיחת טלפון מתהילה זומר מבני ברק, היא לא הבינה ברגע הראשון את מטרתה. תהילה הציגה את עצמה כסטודנטית לשעבר במכללת מבחר בבני ברק, מכללה בה מלמדת מירי בין יתר עיסוקיה. מירי דווקא זכרה אותה כתלמידה מצטיינת, תוססת ומלאת אמביציה. אך כשזו התחילה לשוחח איתה על הצעה לשיתוף פעולה – כתיבת טור בעיתון חרדי, היא לא הצליחה להבין את כוונתה.

אילו מישהו היה מספר למירי ששנתיים לאחר מכן יתנוסס שמה לצד שמה של תהילה על גבי ספר להורים, פרי עטן המשותף, היא בוודאי הייתה טוענת שאין סיכוי שזה יקרה. אבל הנה, ממש בימים אלו יוצא ספר הביכורים המשותף שלהן "מדריך כיס להורות", המשלב את השירים והטורים שהן כתבו יחד בעיתון החרדי 'בקהילה'.

הספר הינו ייחודי מאוד ומצליח להעביר מסרים להורים דרך שירים סאטיריים  (פרי עטה של תהילה) וטורים מקצועיים (שכתבה מירי). אבל יותר מכך נראה שהוא מביא עימו דבר לא פחות חשוב – את ההוכחה שאפשר להשאיר את הפילוג בצד ופשוט לחיות יחד, על אף השוני. מירי ותהילה הן דוגמה מדהימה לכך.

פרויקט של ניגודים

החיבור בין מירי ותהילה התחיל כאמור לאחר שתהילה סיימה את לימודיה במכללת מבחר כמטפלת בפסיכודרמה. שלצד עבודתה כמטפלת רגשית בבתי חולים עוסקת בכתיבת שירים בעיתון. היא חיפשה מישהי שתוכל להוסיף נופך מקצועי לשירים וחשבה מיד על מירי.  "זכרתי אותה כמרצה נהדרת", היא מספרת,  "היא הייתה מרתקת עם אש בעיניים, מסרה תמיד את השיעורים בהתלהבות גדולה. כבר אז חשבתי לעצמי שבבוא היום ארצה ליצור איתה שיתוף פעולה".

תהילה כותבת כבר שנים בעיתון החרדי 'בקהילה', והיא מפרסמת בו טור קבוע בחרוזים – מעין שיר סאטירי, כאשר לצידו של השיר מופיעים איורים של המאיירת המוכשרת עדי מן. "חשבתי שיהיה נכון להכניס על יד השירים הסאטיריים גם טור מקצועי שיספק לקוראים הצצה אל מאחורי הקלעים של השיר", מסבירה תהילה, "משהו שיסביר להם למה בחרתי לפרסם אותו וכמה מילים מקצועיות על אותו נושא. כמובן שהייתי צריכה את אישורה של העורכת לשלב את מירי. סיפרתי לה עליה ועל הרעיון, ואחרי שהסברתי לה על הערך המקצועי שיהיה כאן, קיבלתי את אישורה ויצאנו לדרך".

עדי מן, המאיירת

למי שזה נראה טבעי, נזכיר שוב את הניגודים – תהילה היא אישה חרדית מבני ברק, צעירה ואמא לשלושה קטנטנים, שגדלה והתחנכה במוסדות חרדיים, ואילו מירי אינה מוכנה להגדיר את עצמה מבחינה דתית, היא נשואה ואמא לשמונה ילדים בגילי תיכון ומעלה. בתחום הטיפולי עובדת מירי כבר 25 שנים כמטפלת זוגית משפחתית מוסמכת. בנוסף היא עובדת בכפר הנוער 'רמת הדסה' בקרית טבעון זה יותר מעשרים שנה ופוגשת שם נוער בסיכון במצבים קשים. היא מדריכה מטפלים במשרד החינוך, מרצה במכללת אורנים, באוניברסיטת חיפה ובשלוחה החרדית 'מבחר'. איך מייצרים שיתוף פעולה בין הפכים כל כך מנוגדים?

איך באמת עושים את זה?

"שאלה טובה", מגיבה מירי, "בזמן שתהילה הציעה לי את הרעיון התלהבתי מיד למרות השוני הגדול בינינו. באותו זמן היו לי קריאות לשיתופי פעולה מכל מיני סטודנטים, את רובם ככולם דחיתי, אבל הפניה של תהילה הדליקה אותי מהרגע הראשון בעיקר בגלל מי שהיא ואולי דווקא בגלל השוני הגדול בינינו. זה אתגר אותי, התחלתי להבין את ההזדמנות והחלטתי שאני מעוניינת להצטרף לפרויקט.

"חשוב לי להדגיש שכמטפלת למדתי במשך השנים לא להתייחס ללבוש של מי שיושב מולי אלא לאדם ולנשמה שבו. הזדמן לי לא פעם לטפל בזוגות מהמגזר החרדי, מכל החסידויות והסגנונות, וכן אני משוחחת לפעמים עם רבנים שיוצרים קשר ומתייעצים על סוגיות טיפוליות. אני אוהבת אנשים באשר הם ולא ממהרת לתייג אף אחד בסטיגמה כזו או אחרת".

ובכל זאת, את פתאום כותבת טור בעיתון חרדי לנשים שרחוקות כל כך מהמנטאליות שלך...

"נכון, זה דרש ממני בראש ובראשונה לעשות היכרות עם סגנון שלא היה מוכר לי. אבל מכיוון שהמסרים שלי מיועדים לאימהות, הם ברובם אוניברסליים ומושתתים על מהות של אימהות והורות. מצד שני, ברור שהשפה שלי שונה, ולא כל דבר שחשבתי שאפשר לכתוב באמת היה אפשר לציין. אני זוכרת את עצמי יושבת מול המחשב ומנסה לדמיין ולראות בעיני רוחי מה הקוראות צריכות, וזאת מתוך ההיכרות הכללית שלי עם בני אדם, ולא איתן ספציפית".

"העבודה המשותפת שלנו הייתה בסופו של דבר מאוד מאתגרת", מסכימה תהילה, "מירי מגיעה מעולם בו לא נהוג לצנזר מאמרים של כותבים, ודווקא כאן נדרשנו לנפות שוב ושוב את הדברים שהיא כתבה ולהתאים אותם לציבור הקוראות. כך הפך 'עופר מכפר הנוער' ל'שפרה מהסמינר בירושלים', ו'שחר המשתתף במשחק כדורגל' קיבל גרסה חדשה בדמותה של 'לאהל'ה בחורת סמינר חסודה שמתמחה בתפירה'; כשמירי החמיאה לנער בשל הצלחתו בלימודים האקדמאים, החלפנו זאת מיד להערכה בשל מידותיו התרומיות, וכך הלאה והלאה. אחרי שעשיתי אני את הצנזורה, עברו הטורים גם ביקורת של ועדה רוחנית מטעם העיתון. אני מעריכה מאוד את מירי על כך שהיא קיבלה את השינויים וההערות ברוח טובה. כיוצרת אני יודעת עד כמה קשה כשנוגעים בחומרים שכתבת, את מרגישה כאילו לקחו לך טיפה מהנשמה".

לא מנסה להתנגח

האם שינויים כאלו לא פוגעים במקצועיות, מירי?

מירי משיבה בכנות: "אני חושבת שהשאלה היא מה המטרה שלך. אם כל מה שאת רוצה זה להתנגח ולהתעקש על כך שאת רוצה את השם 'עופר' ולא 'לאהל'ה', תוכלי למצוא בקלות סיבות לעשות זאת, וגם הרבה סיבות נוספות לטעון שפוגעים במקצועיות שלך כשמשנים את המאמר. אבל במקרה שלי זו לא הייתה המטרה. הכוונה שלי הייתה באמת לתת מענה לאימהות שנמצאות בצד השני, הן קוראות את העיתון כשהן עייפות מעמל יומן ורוצות לקבל טיפים כיצד לייצר שגרה טובה ונעימה בבית. מכיוון שזו הייתה המטרה, אז לא הפריע לי כששינו את כפר הנוער לישיבה, או את האוניברסיטה לסמינר. גם קיבלתי בהבנה שמחקו לי שם של תאורטיקן מסוים ועוד הרבה דברים נוספים שעד עכשיו אני לא יורדת לעומקם. הבנתי שאני נמצאת בתוך מסגרת, ועליי להתאים את עצמי אליה. השתדלתי לכבד מתוך הבנה שזה חלק מהחיבור המשותף וחלק ממטרת חיי".

למירי גם חשוב להדגיש: "אני מאמינה שכאשר באים להתחבר עם אנשים, אי אפשר לעשות זאת מתוך מלחמה וקיטוב, מתוך תחושה של 'אני צודק' ופחד ממה שאנו עשויים לשמוע. במצבים כאלו מגיעים רק לתוקפנות, וזה הכי פחות נכון. אני השתדלתי להביט על הדברים שנמצאים מעבר לשוני – על ההזדמנות שיש להעביר מסר ורעיונות לקוראות. תהילה עשתה זאת דרך השירים המקסימים שלה, עדי באמצעות האיורים המהממים, ואני השתדלתי לתרום את המילים המקצועיות שלי. הכל מתוך חיבור ושלום". 

ומה איתך, תהילה, גם את היית צריכה לעבור תהליך של ויתור והכלה במהלך העבודה המשותפת?

"היה חשוב לנו לייצר שירים שיתאימו באמת לכולם, אבל בשונה ממירי שנדרשה לעבור סוג של גשר למגזר החרדי, אני לא הרגשתי שעליי לעבור התאמה", היא עונה. "במסגרת העבודה שלי כמטפלת בפסיכודרמה ומוזיקה בבתי חולים אני פוגשת את כל סוגי האוכלוסיות והמגזרים, ונדהמת בכל פעם מחדש לראות עד כמה שהדמיון רב על השונה. בסופו של דבר לכולם יש את אותם צרכים וההורים מתלבטים באותם נושאים. כתבתי פעם באחד השירים: 'חשבתי וגיליתי תובנה יפה/ כולנו מתעטשים באותה השפה'. בהחלט התכוונתי בכך גם לעצמי... כשמדברים על אתגרים הוריים הדברים הללו מדויקים במיוחד, כי זה לא משנה לאיזה זרם אנו משתייכים, כולנו מעוניינים שילדינו ירגישו אהובים, רצויים ומוערכים".

חברות חוצה גבולות

מסתבר כי מעבר לכתיבת הטורים המשותפת, נוצרה בין מירי לתהילה גם ידידות של ממש, וגם כאן זהו דבר שלגמרי לא מובן מאליו. "תהילה צעירה ממני בעשרות שנים, למעשה יכולתי להיות אמא שלה", מעירה מירי בחיוך, "ובכל זאת, כשאנחנו מדברות אני מרגישה כאילו שאני משוחחת עם חברה בת גילי. אמנם היא מדברת במהירות, כדרכם של צעירים, ואני מבקשת ממנה כל הזמן: 'תהילה, יותר לאט... ' היא גם מאתגרת אותי המון עם רעיונות והצעות שאני לא עומדת בקצב המסחרר שלהם, אבל בסוף אנחנו מסתדרות... לפעמים אני עוצרת ומזכירה לעצמי שהיא בעצם הייתה סטודנטית שלי, עם הזמן הספקתי פשוט לשכוח מכך.

"אגב, למדתי להיעזר בתהילה גם כמי שמייצגת עבורי את המגזר החרדי, וכך למשל כשהוזמנתי לשמחה של אנשים חרדים שאני עובדת איתם, התייעצתי עם תהילה לפני כן מה ללבוש ואיך להיראות. אגב, ההמלצות שלה היו בסופו של דבר מצוינות".

"גם אני הרווחתי המון מהחברות שנוצרה בינינו", מעירה תהילה, "למירי יש ידע מקצועי עצום, ואני מתפעלת מכך בכל פעם מחדש. לפעמים אני מוצאת את עצמי מתייעצת איתה בנושאים שונים. יחד עם זה למדתי ממנה שיעור גדול בענווה. מדהים לראות איך שהיא מוותרת על ענייני אגו כאלו ואחרים, העיקר להעביר לקוראות את המסרים. זה הדבר היחיד שמעניין אותה".

השאיפה המשותפת שלהן להעביר את המסרים היא  זו שגם הובילה אותן בימים אלו לאגד את השירים והטורים יחד ולהוציאם בספר מיוחד להורים. "זהו ספר מלא בהומור", מציינת תהילה, "ואני חושבת שהומור הוא כלי חשוב כאשר באים להעביר מסרים ולגעת בנושאים שלפעמים קצת קשה לדבר עליהם באופן ישיר. כאשר מעבירים את המסרים דרך שירים ואפילו צוחקים על עצמנו זה הופך להיות קליל יותר, וניתן להעביר ביתר קלות תובנות בחיי ההורות".