אפרת ברזל כותבת לכל הילדות שלא התקבלו לסמינר

לכל הילדות שלא התקבלו לסמינר שהן קיוו לו.

לכל הילדות שלא התקבלו לסמינר השני ברשימה שהן רצו בו.

לכל הילדות שכבר אמרו לעצמן, מה שיתנו לי זה טוב, העיקר שירצו אותי איפשהו ויהיה לי מקום ללכת אליו בבוקר עם תלבושת ותיק, וזיכרונות שיצטברו כמו אצל כולן, של חברות שמחות מתקופת הסמינר.

לכל הילדות המאוכזבות שפתאום מרגישות לא שייכות.

לכל הילדות שחשו דחיה אחרי ששנים הן מתאמצות להיות ילדות הכי טובות, והכי נשמות, והכי משתדלות,

גם אלה שבמכתב הסירוב תירצו להן את אי קבלתן, ב"לא, לא זה לא בגללכן", אלא בגלל משהו שסבתא של סבתא שלכן עשתה, או בגלל שסבא של סבא שלכן אמר מילה לא במקום כשישב על ספסל איזה יום בגינה, ונתפס מפטפט עם עובר אורח.

לכל הילדות, בכל הדורות, שלא התקבלו לסמינר שהן רצו, ובכו.

ילדות יקרות:

אתן צודקות.

זה מעליב.

וזה פוגע

וזה עושה משבר של אמונה

ומשבר של חברה

ושאלות של מה אני עושה פה בכלל

למה זה מגיע לי

זו תורה וזה שכרה?

זה עלבון,

זה גומר,

זה הורס

זה עושה גלים של דמעות,

זו תחושה נוראה של מה עשיתי רע, שמה נראה לכם, שאני זאת שאזיק לטוהר שלכם,

אותי אתם לא רוצים?

זה צובט

בנקודה הכי עמוקה בפנים

זה פוצע

זה לא פייר.

לא, לא תבוא כאן תיכף המילה אבל בתוך הטקסט.

גם לא תבוא פה המילה חבל.

מי שלא היה שם אתכן ועם ההורים שלכן, לא יוכל להבין את סטירת הלחי הזאת, גם שלהם, של האנשים הבוגרים שילדו אתכן ורצו כל כך עולם של תורה שכולו טוב בשבילכן.

לא, לא תהיה פה המילה אבל, כי גל העלבון הזה ילך אתכם קדימה. הוא דווקא יקרב ביניכן ובין ההורים שלכן.

יום אחד הוא יסיים את חלקו בלבבכן, ישאיר בו הרבה כעס,

יגרום לכן לזרוק, למחות, לא לרצות.

דחיה - היא הרגש הכי קשה בעולם.

היא מלכת הכאב. היא פוגשת את כולנו. היא באה לידי ביטוי בכל מיני פלטפורמות. היא מתחפשת, עוד הרבה לפני פורים, בכל חברה, בכל גיל, בכל מגזר, בכל עדה, בכל חתך סוציואקונומי. היא קיימת גם בגן של שרה.

היא הרגע הזה שלא רואים אותך. שלא מחזירים לך את האור שאת נתת, זה שהתאמצת עליו כל כך.

היא האמירה, "את לא טובה מספיק", כשאת בכלל לא מבינה למה.

דחיה היא רגש שבא בכל מיני צורות. היא ההפך מהתחושה הנעימה של שייכות וחיבוק, והכלה, וכמה שאת מקסימה. היא חלק מהמערכת שנקראת - חיים.

לא, לא יהיה פה אבל, ולא יהיה פה חבל.

יהיו פה רק זמן. ומחשבה. ומה אני עושה עכשיו.

חייבת לגלות לכן סוד, שפעם פעם גיליתי אותו רק לרוחמה העורכת שלי בעיתון ב"קטיפה", ומאז לא דיברתי אותו לאיש.

אבל עכשיו, אחרי שנים עם כמויות המיילים שקיבלתי מכן, אמהות יקרות, נערות צדיקות, שלא התקבלו לסמינר שרציתן ללמוד בו, אף על פי שאתן הכי טובות, והכי מתאמצות, וכבר שנים מתכוננות לרגע הזה.

אני חייבת לספר לכם על דחיה פרטית שלי.

תבטיחו לי שלעולם

לא תיבהלו ולא תתפעלו מאנשים כוחניים שעושים רעש. ה' מסדר את הכל לאט לאט ובשקט, הוא יודע בדיוק מה שוות הילדות הצדיקות שלו, שרוצות לעשות רק טוב לעולם, רגע לפני שהן מגלות את התככים, הקומבינות, והאפליות.

לפני הרבה הרבה שנים, בעיר פריפרית אחת, גרה אמא צעירה, בעלת תשובה אחת, שאהבה עוד מהילדות לכתוב את הלב שלה.

אני,

זו הייתי אני,

צעירה וחסרת בטחון.

אספתי אומץ וחרפה וכתבתי מייל מעודן לאחת מעורכות העיתונים החשובים, עורכת מתנשאת, ששכחה שגאווה תאווה וכבוד מעבירים את האדם מן העולם. שכחה שאלוקים אוהב את ילדי הגן, גם אם הן בעלות תשובה שרק בקעו מן הביצה.

ביקשתי ממנה בתחנונים לכתוב אצלה בעיתון הקדוש. משהו אחד. שתרשה לי. בבקשה.

והיא החזירה לי מייל הכי מעליב שיש.

היא הסבירה לי כמה אני לא. וכמה חבל לי על הזמן.

 דמעות חנקו בי.

 הימים חלפו.

היא,

נעלמה מהזירה,

שמעתי גם שעוד כמה דברים נעלמו ממנה. אני לא כועסת עליה במילימטר. אישה מסכנה.

לא, אני  לא אשתמש במילה אבל ולא במילה חבל. אני כן אכתוב שכל הדחיות בעולם באות הרי באמת, מבורא עולם. הוא שם אותנו בימי הדחיה על hold מכוון, מזכיר לנו ממקום רחוק יותר, מקום מסתתר, מי רוצה אותנו באמת. וברגע אחד, דווקא מהמקום הכי מפתיע, הופך עבורנו את תחושת הדחיה – לתחיה, בעוצמה הרבה יותר גדולה. חכי, ילדה. אמונה.

התקבלת.

אל תהליך.

זה מה שאלוקים מסביר לך עכשיו שצריך.