כאן ועכשיו: כשדוגמה שעולה בטיפול משקפת דפוסי התנהגות

זה היה כמעט לפני שנה, בחודש אדר. בני זוג שהיו אצלי בתהליך הגיעו לפגישה ותיארו קונפליקט שיש ביניהם. הבן שלהם, בן 13, רוצה להשתכר, ואבא בשום אופן לא מרשה לו. הוא עומד בתוקף על כך שהבן מדי צעיר והוא לא מסכים לתת אישור למעשה הזה.

לעומתו, האם, לא רק שאיננה מתנגדת לעניין, אלא היא רואה בכך הזדמנות שממש חבל להחמיץ. מבחינתה הילד צריך להשתחרר וליהנות, ואנחנו כהורים צריכים לתת לזה גיבוי מלא.

הוויכוח עלה לפסים ממש לא נעימים. בני הזוג לא הצליחו להגיע לשום הסכמה ביניהם. כל אחד מחזיק בדעתו בכל הכוח, ולא מסוגל לראות צד שני.

פתאום, לפתע באמצע הפגישה, היו לאישה "טיקים" ביד. היא הרימה את היד לכיוון הכתף בתנועות לא רצוניות. בכל פעם שזה קרה בעלה ממש התעצבן. הוא לא היה מסוגל לראות את זה.

בטיפול, המושג הזה נקרא "כאן ועכשיו". אנחנו יכולים למצוא בתוך הקליניקה, בזמן הפגישה, הזדמנות לזהות התנהגות שמשקפת את ההגנות של המטופל.

הסיטואציה הזו שפכה לי אור על מה שקורה ביניהם. ביקשתי מהם דוגמאות נוספות לוויכוחים ביניהם מהסוג הזה.

מתברר שהבת המתבגרת מבקשת לישון בבית של החברות, או לבלות איתן בשבתות, בימי הולדת וכדומה, ואבא לא מאפשר זאת. הבת בת 18 רוצה ללמוד מקצוע מחוץ לסמינר, ואבא לא מרשה. ולמעשה – בכל סיטואציה שיש בה הפרה של כללי החברה או המסגרת החינוכית, אבא לא מאפשר שום חריגה.

לעומתו, האישה רואה בכך ברכה. היא טוענת שגם אם צוות בית הספר אוסר קיום מסיבות יום הולדת או שינה בבית החברות, בעיניה זה ממש בסדר, זה בריא לתת לילדים יד חופשית ועצמאות, גם אם זה גובל בהפרת כללים פה ושם.

הבנתי שיש כאן רגשות חזקים. ראיתי בסיטואציה הזו הזדמנות לתהליך מיוחד, והתחלתי בבירור עומק, להבין את המקומות הלא מוגנים שהתפתחו אצלם בילדות.

מתברר דבר מדהים: הגבר גדל בחברה חרדית שמורה מאד, אך הבית שלו היה שונה ביחס למשפחות מסביב. אבא ואמא שלו היו עסוקים בעבודה ובהתפתחות האישית שלהם, והילדים גידלו את עצמם. מבחינת ההורים, כל תעסוקה הייתה אפשרית, גם כאשר זה נוגד את כללי התקנון, העיקר שזה משחרר אותם מעול גידול הילדים. כך גדל אמנם ילד עצמאי, משוחרר, כמעט ללא גבולות, אבל צמא לדמות של מבוגר אכפתי שיעניק לו סמכות ואהבה. מבחינתו, ילדי השכנים הם ילדים מאושרים, כי יש להם אבא ואמא... אף על פי שאבא ואמא לא מרשים להם אפילו רבע ממה שההורים שלו מאפשרים.

הילד הזה גדל והגיע לגיל שידוכים. תת המודע שלו חיפש יציבות וגבולות. כשפגש את אשתו לעתיד, הוא זיהה מיד את אותם אלמנטים שעשו לו טוב על הלב. למשל, בדיון המפורסם על "איזה עיתונים נכניס הביתה", הבחורה ענתה בביטחון ובהירות ש"מה השאלה בכלל? רק יתד והמודיע". הכללים והגבולות שלה נתנו לו חוויה של עוגן רגשי שחיפש כל כך. היה לה ברור שהפגישה אמורה להסתיים עד 12 בלילה, כי אז היא כבר צריכה לחזור הביתה, ובאיזה מלונות מותר או אסור להסתובב.

כעת נעבור לתיאור של האישה.

האישה גדלה בבית שמור מאד מאוד. אבא ואמא חמים ומסורים וגם עומדים על המשמר. זמנים הם זמנים, הלכה היא הלכה, וגם תקנון בית הספר לא נועד לקישוט - חייבים לשמור על הכללים. היא הייתה ילדה טובה וצייתנית, אבל מבפנים היו תחושות של מרמור. היא רצתה לעשות גם מה ש"בא לה". בכל פעם שחברות הציעו לה להצטרף לבילויים, היא ממש התבישה להגיד שההורים שלה לא מרשים, והשתדלה למצוא בכל פעם תירוץ חדש כדי להתחמק מהסברים.

בשלב הפגישות היא זיהתה מיד את חופש הבחירה של בעלה לעתיד. מבחינתו זה בסדר להכניס הביתה מגוון רחב יותר של עיתונים, הוא לא פוחד לחשוב על אפשרות מגורים בשכונה מתחרדת. היא גילתה שהוא יצא לפגישה אף על פי שהוריו לא טרחו לברר אפילו אצל אדם אחד, ואילו היא יצאה לפגישה ראשונה רק אחרי שאבא ואמא ביררו לפחות אצל תשעה אנשים.

בקיצור- כל אחד מהם מצא אצל השני את המקום שהיה חסר לו, וכל אחד חווה את השני כחזק, כי הוא מסוגל להשלים ולהכיל אותי בחולשותי.

הם מתחתנים, והכל נראה טוב ויפה. כמה חודשים של נחיתה לקרקע, והחיים מתחילים. מהר מאד מתברר שבדיוק אותן נקודות שאליהם נמשכנו כל כך, הופכות לאתגרים לא פשוטים.

הגבר, שגדל עם שחרור וכל חייו היה צמא לגבולות, והבטיח לעצמו שהוא יעניק לילדיו אבא אחר ממה שהוא קיבל – לא כל כך מצליח ליישם את זה. הוא גדל עם חופש וינק עצמאות, וכעת, מול ילדיו, האוטומט שלו אומר לשחרר, אבל הוא לא מקבל את עצמו מול השחרור הזה, כי - הנה, אני משכפל את אבא שלא היה אכפת לו, גם לי לא אכפת. ואז הוא מכריח את עצמו להציב גבולות, והוא עושה את זה בצורה טוטאלית מאד ולא טבעית. ולמה? כי זה בא מהפחדים והמקומות החלשים שלו.

ואז אשתו נכנסת לתמונה. כשהיא שומעת את בעלה מציב גבולות נוקשים, מיד היא מרגישה את הבושה שהרגישה מול חברותיה. היא לא מצליחה לראות את העניין בצורה נקיה ועניינית, אלא רואה רק צד אחד – הילדים זקוקים לעצמאות ולחופש! הגבולות מציפים בה רגשות לא פשוטים של בושה ובדידות חברתית.

סיפרנו שבאמצע הפגישה היו לאישה "טיקים" ביד.

עצרתי אותם ושאלתי מה קרה כאן. מובן שחזרנו לאותן נקודות. היא מרגישה שהוא "חונק" אותה ואומר לה מה לעשות, והוא מרגיש שהיא יוצאת משליטה – והשליטה מגנה עליו כל כך...

כעת היה מיותר לדון אם להרשות לילד להשתכר או לא.

כשכל אחד מבין את עצמו יותר, ומכיל את הכאב שיושב מאחורה, אז הוא מסוגל לתת יותר מקום גם לשני, ולהגיע להחלטה משותפת ועניינית.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.