מחפשים הנאות בחיים? לגיטימי, רק קחו את זה בחשבון

הצורך הבסיסי ביותר שמניע את האדם בפעולותיו, הוא ההנאה. כל אחד חווה זאת היטב. אנחנו נתחבר, נפעל, נעבוד קשה על דברים שיובילו אותנו בסוף להנאה המובטחת. לעומת זאת, נרחיק, נפסיק, או ניעשה חסרי מוטיבציה כשנעסוק במעשים שאינם ברי הנאה עבורנו.

גם כשאנו עוסקים בעבודת ה', עדיין מפעפע בתוכנו אותו צורך אנושי. אמנם יש כאלו שיטענו שאנחנו עבדי האלוקים, וכל מעשינו צריכים להיעשות מחמת ציווי ה' ללא חשבונות אישיים – האם יש לי כאן הנאה או לא. בעניין זה מוכר הציטוט הקלאסי "מצוות לא ליהנות ניתנו". לא שזו כוונת המושג התורני-הלכתי, אבל זה הנאמר בהקשר דנן.

וזה נכון, אי אפשר להכחיש שהמצוות עלינו בגזירת מלך, ואנו עבדיו מחויבים בציווי הבורא בלי תנאים או השגות. אבל עבד ה' אמיתי עובד מתוך הבנה שגורמת הנאה, ולא כרובוט חסר בינה אנושית. הוא מחובר פנימית למצוות התורה, ולא מיישם טקסט עברי עתיק מתוך עיוורון.

מעבר לזה, גישת ה"סבול-שבעים-שנה-ותיהנה-נצח" איננה מדויקת, כי בוודאי טמון הרבה הנאה ואושר אמיתי בעבודת ה', ולכן בורא העולם הטיל אותה עלינו כמשימת חיים. הקב"ה לא ברא עולם יפה ומאורגן כדי להתעלל ביושבים בו על-ידי מטלות נטולות פשר. לא. הוא נתן הוראות ברורות, מהי הדרך שנוכל לעבור את התקופה הקצרה שלנו על פני כדור הארץ, על הצד היותר טוב, ומועיל ומשמח.

אז יש שיחלקו בין הנאה גשמית לסיפוק רוחני ומרומם. זאת אומרת כך, העולם הזה רצוף בגירויים שונים ומגוונים. כל אחד מרגיש זאת על בשרו. אנחנו מותקפים תמידית בצבא של תאוות המבטיחות לנו הנאה נכספת. תאוות אכילה, כסף, שמיעה, כבוד, שליטה... וכשההנאה נתפסת בעינינו כמקור האושר, הרצון שלנו יפעיל בנו את מלוא הכוח להשגתה.

אבל יש מערכת הנאות אחרת. מעשים מרוממים שמובילים לסיפוק. משמעות, יצירה, נתינה, מימוש יכולות חיוביות... וכשמדובר בחיי תורה וקדושה אז משם מעלין בקודש. אין חוויה עילאית וסיפוק רב יותר מהענקת משמעות נצחית לחיים חולפים, מבניית סוגייה למדנית שמקורה בחוכמה שמיימית, מחיבור עמוק לבורא עולם בעל הכוחות כולם, מתחושת התלות באבא אוהב וגדול מאשר בגורל עיור.

החילוק צודק. אכן ישנן שתי מערכות של הנאה בעולמנו. מערכת של רדיפה אחר תענוגות הגוף והדומים לו, ומערכת של שאיבת סיפוק מחיי תורה מרוממים הרצופים בטוהר ונקיות. אין ספק שאדם בר מעלה יבחר בחיים של קדושה, חיים שיש בהם הנאות רוחניות נעלות.

אבל אני לא מסתפק בזה. אני מעוניין לחקור, האם עולם ההנאות שמבטיחות תאוות הגוף, הינו אמיתי, ורק שפל יותר, או שכל הבועה הנוצצת הזו היא בלוף אחד גדול?

בואו נעמיד את השאלה כמות שהיא. האם אני, החרדי שמוגבל בשימוש בתאוות מטעמי דת, נהנה מהעולם הזה פחות מאשר אדם "חופשי", שמרשה לעצמו מתוך מתירנות לחטוף ולאכול בכל פה ממה שהעולם מציע לו?

למשל, האם בחור עם סמארטפון, שיכול לצפות חופשי באיזה סרטים שהוא רוצה, ולהאזין לכל ז'אנר מוזיקלי באשר הוא, ולאחר סיבוב קניות מתיש הוא נכנס לחנות פיצה קרובה ואוכל בלי לבדוק כשרות או ליטול ידיים, ועיניו משוטטות תמיד בכל רחבי ארץ, נהנה מבחינת עולם הזה יותר מבחור ישיבה שמונע מעצמו את רוב ההנאות האלו לגמרי, ובחלקן הוא כביכול נאלץ להסתפק רק באופן המותר על-פי כללי ההלכה?

הדעה השטחית היא שכן. זאת אומרת, בחלק של תאוות, אדם מתירן מקבל אותן 24/7, רק מקבל ורווה הנאות ללא הפסקה. לעומתו, הבחור הישיבתי מקופח אמנם בחלק הזה, אבל ב"ה יש לו את מערכת ההנאות הרוחנית, ששווה יותר.

בשלב הזה של הסיפור, בואו נצא לבדוק את העניין בשטח...

הגדרת התאווה

אני רוצה להתחיל ממש מהתחלה, מהי בעצם תאווה?

מבואר בספר מכתב מאליהו (חלק א' מעמ' 41) יסוד חשוב - "תאווה – היא הרצון למה שאין לי".

כלומר, אני מתאווה ורוצה רק את מה שחסר לי. אבל בו ברגע שיהיה לי את מושא התאווה באופן זמין ובשפע, מיציתי. זהו. לא רוצה אותו יותר, ולפעמים אפילו כבר נמאס לי ממנו.

היסוד הזה פשוט, ומן הסתם כל אחד חווה אותו על עצמו בהרבה מקרים. סיפר לי בחור צעיר, שלפני הבר מצוה, החלום הכי גדול שלו היה ללבוש את החליפה ולחבוש את המגבעת. הוא היה מדמיין את עצמו לבוש לתפארת 'כמו גדול', וחיכה כבר לרגע... חודשים ספורים אחרי הבר מצוה, הוא התרגל. שנה אחר כך, ותוספת הביגוד המחייבת כבר נפלה עליו למשא. עם כל זאת, היסוד הזה מזעזע. מפני שאם היינו חיים לפיו, לא היינו ממהרים לממש כל תאווה בצורה חסרת רסן.

ניקח דוגמא, בא אליך חבר, ואומר לך שהוא מקבל כל יום מהעבודה שלו שובר לקניית שווארמה בחנות סמוכה, כמובן כשרה למהדרין. אלא מה? שהוא אלרגי לבשר, ומצידו הוא יעביר לך את השובר בכיף, ואין חשש גזל. התגובה הטבעית שלנו תהיה לקפוץ על המציאה, ולממש את מנת הבשר כל יום, עד שיצא לנו מהאף.

אבל האמת היא שבמימוש הזה, אנחנו רק פוגעים בהנאה הגשמית שלנו. בעצם הרי זה הרעיון של צ'ולנט רק בליל שישי. תחשבו על זה, מי מסוגל לאכול צ'ולנט כל השבוע? עסיסי ככל שיהיה...

בחור חכם היה לוקח נשימה עמוקה, ואומר לאותו חבר: תן לי את השובר רק פעם אחת בשבוע, ככה איהנה תמיד, ללא הפסק.

מי שהיה עומד בזה, שיצביע.

מנגנון התאווה

אחרי שהבנו שמהות התאווה היא לחשוק במה שלא קיים אצלי בהישג יד, אני רוצה לחשוב איתכם ביחד על שני עקרונות שעליהם מבוססת התאווה. כאשר נבין כיצד התאווה בנויה, ואיך פועל המנגנון שלה עלינו, נוכל לנסות למצוא את הדרך להתמודד עימה ולהישאר בריאים בנפש.

העיקרון הראשון הוא – שחיקת סף הגירוי.

הרמב"ן על התורה בפרשת נצבים (פרק כ"ט פסוק י"ח) מסביר שכל מילוי צורך יגרור אחריו מיצוי שמכוחו יבוא חסר גדול יותר, וכשזה יתמלא - אז יגדל החסר בהתאם, עד כדי איבוד הנורמליות הטבעית.

התשוקה למלא תאווה מתחילה בהרגשת חסר שיוצרת אצלי צורך במילוי. ההנאה היא ההרגשה הנעימה בזמן שאני מספק לעצמי את אותו חסר מסוים. גם מבחינה פיזית, הגוף מפריש את הדופאמין שמעניק את תחושת העונג שמתפשטת בגוף.

בתחילתו של תהליך, החסר הוא קטן, והגירוי, וכן הצורך למלאותו, קטנים בהתאם. כשהאדם מתרגל לרמת הנאה שקיימת לו, סף הגירוי נשחק, ובכדי ליצור אצלו גירוי הוא צריך משהו יותר עוצמתי מהראשון. היות והאדם זקוק לחיות עם הנאה, אז הוא מחפש את הדבר הבא שיגרום לו גירוי גדול יותר. באופן הזה הוא נכנס למעגל קסמים הרסני שמדרדר אותו לצרוך הנאות בסדר גודל שקשה להתמודד עם המילוי שלהן.

בסופו של דבר, אנחנו נשארים מותשים, מדוכאים, ובעיקר מתוסכלים. אי היכולת שלנו לממש את הציפיות הגדולות להנאה גרנדיוזית, יוצרת בנו תסכול שמתנקז באובדן הטעם לחיות, או בחיפוש ריגושים מסוכנים ומטורפים.

תסתכלו סביבכם. במבחן התוצאה, אותם אנשים שחיים במתירנות יתר וזוללים את העולם בכל פה, רואים על הפנים שלהם שמחת חיים נוטפת? או המבט הכבוי שדבוק לצג המואר, והפתיל הקצר שמתפוצץ ברעם מכל תנודה, צועקים את ההיפך?

אין דבר כזה בהנאות העולם להגיע לפסגה ולהישאר בה, אתה תמיד תגיע למיצוי מהקיים וסלידה ממנו...

העיקרון השני הינו – כנפי הדמיון.

בתורתנו הקדושה בפרשת בראשית (פרק ג') מתואר האופן בו הנחש בתור אמן הפיתוי, מפעיל בערמומיות את תכסיסיו על חוה, בכדי לגרום לה לחשוק בפרי האסור. הוא אומר לה ש"את תהיי כאלוקים", מפרש רש"י "יוצרי עולמות". וואו! לא פחות... עומד נחש ומספר לחוה שהיא תקבל כוח ועוצמה בלתי מוגבלים. את אוהבת בגדים? לא תצטרכי לצאת לסיבובי שופינג יקרים ומעייפים, את פשוט תבראי חנות מעצבים לטעמך. היכולות שלך לספק לעצמך כל רצון יהיו אינסופיים.

ואיך הדמיון פעל עליה? היא התחילה לפתע לראות ש"הפרי תאווה לעיניים"... פרי התאווה אכן נראה לה נוצץ וקוסם, מבטיח לה את הכוחות העוצמתיים שיהיו לה. אז היא אכלה ממנו. נתנה לבעלה. או אז הם גילו ש"עירומים הם". לא רק שהפנטזיה לא מומשה, אלא גם מה שחשבו שיש להם, נעלם. "עירומים". חסרי כל. חשבתם שתבראו ביג סנטר לחליפות ושמלות? אפילו בגדים אין לכם...

לדמיון יש יכולת להגדיל את התאווה מעבר לפרופורציה. בנאדם משתוקק לקנות רכב, נמאס לו מהתחבורה הציבורית, הוא בטוח שאם רק יושיבו אותו בכסא הנהג תיפתר בעיית הכלכלה המערבית, הכל יהיה דבש בחיים... אז הוא נלחם, ומתאמץ, וקונה רכב ומגלה עולם. עולם של תיקונים, טסטים, דו"חות, וכל הטוב הזה עולה כסף. כמובן, אם צריך רכב - אז צריך, אבל מעבר לצורך הבסיסי, התאווה לא ורודה כפי שהוא חזה אותה בדמיונו מלכתחילה. זה העיקרון של "מים גנובים ימתקו", הדמיונות יכולים להכניס מתיקות במים חסרי טעם.

חוה קלטה את זה לאחר מעשה ואמרה "הנחש השיאני", מפרש התרגום "אטעייני", הטעה אותי, עבד עלי. ההתפכחות בחלוף התאווה לפעמים כואבת, הנחיתה לקרקע לא תמיד רכה, בפרט אם השקענו הרבה מאמצים וזמן בהשגתה.

אבל תן לנו כמה שעות, ושוב אנחנו שבויים בחבלי דמיונות אחרים. כוח הדמיון הוא עוצמתי, וכשהוא מכה, זה נראה לנו מציאותי עד אימה, והסרט עובר לשידור חוזר... שוב פעם משקיעים כסף ומשאבים לזכות להגיע לתאווה, ועוד פעם מגלים שהמרשמלו לא היה כזה צלוי, לפעמים הוא גם כבר פג תוקף.

הלוחמה בתאווה

עד כאן עברנו שינוי תפיסה משמעותי. הבנו את השקר הגדול שהעינוגים הגשמיים מוכרים לנו, וכיצד הם פועלים עלינו פיזית ונפשית.

הכל טוב ויפה. אבל תכל'ס מה עושים?

איך ניתן לצאת ממלכודת ההרס שסוגרת עלינו אוטומטית?

אנחנו חיים בעולם גשמי, וממילא הגוף והראש שלנו מגיבים ברפלקסים לגירויים שצפים סביבם למאות ואלפים.

כאן עלינו להכיר שני כלים בסיסיים שיעזרו לנו להילחם בשני עקרונות התאווה, ונחלק אותם לאסור ולמותר.

כיהודים מאמינים אנו יודעים שישנן תאוות אסורות, וישנן תאוות מותרות. מהאיסור עלינו להתרחק, אבל גם במותר לנו צריך לדעת להשתמש בחכמה.

הכלי הראשון: שכל מול דמיון.

יסודה של תרבות הבילוי והפנאי, מושתת על עולם הפנטזיה. עול החיים כבד על האדם הארצי, והוא נהנה להיסחף על גלי הדמיון הרחק מקו החוף הקרקעי. בזמן שאנו מרחפים בעולם ורוד, הכל בסדר, הבעיה מתחילה בנחיתה הלא רכה... שוב לחזור להתמודד עם קשיי החיים, ועוד פעם לסבול את הלחץ הסביבתי...

נוצר מצב שהשאיפה היא לשרוד את היום, רק בשביל להשתרע עם בקבוק בירה מול מסך מרצד שיקח אותנו לאי שם. הצורך בשחרור על-ידי הדמיון נעשה בסיסי עד כדי חיוני, וכוח הסחף שלו עוצמתי ולא ניתן לעצירה.

ממש כאן נכנס השכל לתמונה. הפטיש היחיד שיכול לפוצץ את 'כלוב הזהב', הוא השכל! וכך מלמד אותנו החזון איש (בספרו אמונה ובטחון פרק ה' אות א') בשפתו הפיוטית "הדמיון כופף ראשו בפני העושר... נכנע לפני הכוח... נכנע לפני היופי... כורת ברית עם העין... והשכל איש ריבו, אוהב את הבחינה השכלית, מחבב את המאזניים".

להיות תאוותן זה לחיות בסרט!

כשאתה נתקל בתאוות אסורות, והדמיון בוער בך, רק ההתבוננות השכלית תוכל לקרקע אותך. גם אם לא בזמן אמת, אבל עבור שינוי מסלול חיים.

המבט השטחי של כל אדם הוא, שהתאווה תספק לו אושר, אבל השכל מוכיח לו שיותר כיף לחיות בחברה רגועה שדוחה לשון הרע גם אם זה גובל במגבלה האישית שלך לשפוך את מה שיש לך נגד מישהו, ושלום בית אמיתי חושף בפניך קשר זוגי בריא ומספק הרבה מעבר לריגושים זולים ומזדמנים שמרוקנים את מערכת היחסים שלך מבפנים.

כוח הדמיון מדמה לך עונג אינסופי, ורק השכל משקף לך את המצב העגום בו אתה ממיר אושר אמיתי ובר קיימא בהנאה זולה ורגעית.

הכלי השני: מינון כנגד מיצוי.

אם צריכה לא מבוקרת גורמת למיצוי מהיר ומיאוס, הרי שמיתון בצריכה, באמצעות הפסקות או הגבלות, משמרות את סף הגירוי במקומו הטבעי.

היסוד הזה מובא בגמרא (מסכת נדה דף לא עמוד ב'), כתשובה לשאלה למה אסרה תורה אישה לבעלה בימי שבעה נקיים? עונה הגמרא, כדי לחדש את הרצון ביחסים ביניהם.

גם בהנאות המותרות לך, אם תיתן לעצמך לצרוך אותן ללא מעצורים, תגלה שההנאה מתרחקת ממך והלאה... מעגל הקסמים חסר התכלית, יחייב אותך במרוץ קשוח, כמו צמא ששותה מים מלוחים...

אתה רוצה ליהנות מהדברים הפשוטים בחיים? תשקיע עם איפוק במינון של הצריכה הזו, ותצליח להמשיך למצוא טעם במה שיש לך. המאמץ בדחיית הצורך בסיפוק מתירני שדורש הכל "כאן ועכשו", ודאי קל יותר מלהשקיע זמן, כוח וכסף, במרדף אינסופי עבור הנאות באופק שקשות להשגה מרגע לרגע...

זו בדיוק מערכת ההגבלות התורנית שמפעילה לנו קצת את הבלמים בכל הקשור לצריכת הנאות. מעבר לסודות הגדולים שטמונים בכל איסור ברמה הפרטית, יש הממד הכללי שבונה אצלנו את האיפוק ביחס להנאות העולם, ובכך הוא מבטיח לשמר לנו את היכולת הטבעית ליהנות מהדברים הבסיסיים.

הרי בסופו של יום, ההנאה נמצאת בתוכנו, אותה תחושה נעימה שחולפת בנו כאשר אנו נהנים. אין הבדל אמיתי בהרגשת הנעימות בין איש סטנדרטי שקנה מאזדה במיטב כספו, למיליונר שדוהר על בוגאטי. תחשבו על זה...

לסיכום: אין כאן באמת שתי עולמות של הנאה. אלוקים הטביע במערכת ההנאות הגשמית את מנגנון ההרס העצמי. אדם שייכנע אל מול התאוות ימצא את עצמו במרוץ אוגרים. לעומתו, עולם ההנאות התורני-רוחני בנוי להרים את האדם לחיי אושר אינסופיים. ועל זה, במאמר הבא.