אפרת ברזל: ממי אנחנו בוחרים ללמוד לגדול?

בימים האלה, בזמן הזה, כשכדור האנושות מוצף חומרים לקריאה והאדם צריך להחליט בעצמו על אילו טקסטים ייעצרו עיניו, באילו טקסטים יבוא ריכוזו, התחרות גדולה.

מה גורם לנו לקרוא משהו אחד ולא משהו אחר?

מה אנחנו מבקשים להרגיש בסיומה של הקריאה אם החלטנו להתחיל אותה,

מה אנחנו רוצים לדעת עוד,

מה אנחנו מבקשים ללמוד,

ממי אנחנו מוכנים לקחת?

קריאה היא תהליך לימודי.

גם אם אנחנו קוראים מתכון,

גם אם אנחנו קוראים הוראות הגעה או מידע על איך לקחת את התרופה.

אנחנו לא אותו אדם כשאנחנו נכנסים למצבור מילים וכשאנחנו יוצאים ממנו.

פעם זה בגלל שצברנו ידע חיצוני מאיתנו שנכנס פנימה אלינו,

פעם, זה בגלל שמה שקראנו חשף לנו בתוכנו רסיסי מידע שהיה סמוי מאיתנו, מידע חדש בעיקר על עצמנו,

ופעם, קראנו רק בגלל שביקשנו חוויה, תחושה.

איך אנחנו מחליטים ממי יש לנו ביטחון לקחת. חומר. שיעשה. לנו. שירות. מתאים?

לאו דווקא בקריאה, אני מתכוונת לכל לימוד שמהווה כניסה של חומר חדש אל תוכנו.

מורה, פגישת יעוץ, רב, חברה שמבינה ענין, מדריכה בבתיה.

מי הם המורים שאנחנו עליהם סומכים?

מי הן הדמויות שיבנו את חיינו, שיקדמו את אישיותנו? ממי אנחנו מוכנות לקבל?

התעוררתי לעניין הזה עקב שיעורי הבית שקיבלה הקטנה שלי, שפנתה לכל אחד מבני הבית שיענה לה על השאלה שביקשה המורה: "מה זה לגדול". יפה היה לראות את כל מהלך התשובות השונות שהגיעו מהנפשות הפועלות בבית. מי אומר מה.

עניתי לה גם, אבל ביקשתי מעצמי מיד אחרי, תוך כדי שטיפת הכלים שהיו לי כמשימת שם הרי גולן, והיד, היד שלי לא רצתה להיות מושטת ונוגעת בהם, יומיים, זבובים כבר באו,

עד שהבנתי שאין הדבר תלוי אלא בי.

עמדתי ושטפתי אותם, אבל תוך כדי כך דיברתי לעצמי, ושאלתי אותי, מי הם האנשים לאורך החיים שאנחנו מאפשרים לעצמנו לגדול דרכם. מה יש דווקא באלה ולא באלה, שאת אומרת לעצמך בתור ילדה: זאת אישה שאני אוהבת את מה שהיא מייצגת, את מה שהיא אומרת, את איך שהיא מתנהגת, את מה היא מפיצה סביבה, בלי שהיא בכלל מודעת לזה, אותה אישה.

ולהיפך, מאילו אנשים הנמצאים סביבנו, גם כילדים וגם כמתבגרים, אנחנו לא מוכנים לקבל כלום.

נאטמים מולם, לא נשתנה בזכותם במאום, לא נגדל.

מיד קפצה לי, כמובן, אחות של סבתא שלי, דודה מדי רוקח זצוק"ל, חסידת בלז, שכל עת שעיני הסקרניות התבוננו בה בהיותי אז, עדיין, ילדה חילונית, ידעו העיניים וידע גם הלב, להתבונן במבט אל האישה החרדית שהיא ייצגה עבורי, איך היא השאירה בי רושם של ככה.

ככה אישה יהודייה צריכה להיראות. מכובדת וצנועה, מאירת פנים, מכניסת אורחים, מתמוגגת מאושר מחוכמות הנכדים, עושה הכל כדי שהילדים שלה יהיו שמחים, מבשלת, קונה, עורכת שולחן שבת בטוב טעם, מקפלת מפיות מבד, מכניסה אותן בין כלי הרוזנטל שלה בתנועה מלטפת.

ממנה, ממנה הנשמה שלי ביקשה לגדול.

מה היה בה, שהילדה הקטנה הזו זיהתה, ורצתה ללמוד ממנה?

מה משותף לכל האנשים שניתקל בהם במהלך החיים שמהם נסכים לעצור, לקחת ולגדול?

אני לא אשת חינוך גדולה ואני לא פסיכולוגית, אני לא רבנית ואני לא מפקחת, אבל אני יודעת –

שילדים נולדים תלמידים.

הרב מנחם לייבי אמר לי פעם, שבתוך המילה תינוק יש את ענין הקנאה, כי תינוק מבקש ללמוד, הוא מקנא בכולם סביבו שיודעים ללכת, ולדבר, ומרוב שהוא רוצה גם, הוא מבקש ללמוד, עוד ועוד, ולהיות כמו כולם. הוא מבקש לגדול.

מי יהיו הדמויות שילד יבקש דרכם לגדול, לגדול ישר?

בוודאות, באחריות, מחקרים כבר חשפו את זה, אבל הם לא ממש היו נצרכים, ההיגיון הבריא מסביר לכולנו: אנשים שמחייכים אלינו, שרכים איתנו, נעימים איתנו, מאירים לנו עיניים, מבינים אותנו, אלו יהיו האנשים שנוכל לקבל מהם גם גבולות, וגם איסורים, גם חינוך וגם חוקים. נוכל גם להפנים.

כי חומר שנכנס אלינו דרך אנשים חביבים, מאירי פנים, הוא לא רק חומר חדש, מספרים, אותיות, גמרא, בעיות בנעלמים.

כשילדים מזהים אנשים טובים מתחת לקמטים, הם לומדים מהם לא רק חומר לימודי. הם לומדים מהם להיות אנשים. טובים.