לוותר – זה טוב או לא? זה תלוי בכם

מה השאלה בכלל, יאמרו מי שיאמרו, ודאי לוותר!

אכן כן, אין עוררין על מידת הוויתור שכה נצרכת בכל מערכת יחסים. אולם השאלה שצריכה להישאל היא מאיזה מקום עלי לוותר.

 לכל פעלה שאנו עושים קודמת מחשבה, בין אם אנו מודעים לה ובין אם לאו. כפי אמרת חז"ל: "סוף מעשה – במחשבה תחילה".

כשהמחשבה המניעה אותי לעשיית הפעולה והיוצרת בי את הדחף לבטאה באופן מעשי היא צרופה וזכה, הרי שזה ישפיע מאוד על האופן שבו נעשית הפעולה, וכן על ההרגשה שתבוא בעקבותיה.

אולם כאשר המחשבה הקודמת לפעולה איננה בהכרח אמיתית וזכה, זה ישפיע במידה זו או אחרת על אופן הביצוע שלה וכן על הרגשתי שתבוא מיד לאחריה.

הדברים נכונים לגבי כל פעולה וכן לגבי פעולת הוויתור.

ויתור יכול להיעשות מתוך גישה מחשבתית בריאה וערכית, ויכול להיעשות גם מתוך חולשה. ברור לכל שכאשר אני מוותר מתוך עמדת חולשה ומתוך מגוון מחשבות נמוכות שיוצרות בי את הדחף לוויתור הוא ויתור אשר לא מגיע ממקום אמיתי, ויתור אשר לא באמת בחרתי בו אלא כפיתי על עצמי לבצעו וכמובן שזה משליך על כל מערכת היחסים שלי מול אותו מושא הוויתור ויוצר בי חוויה תת הכרתית הקושרת בין ויתור לתחושה של כפייה וריצוי או לבין ויתור על העצמי שבי.

אז איך באמת מוותרים ממקום אמיתי?

כדי לענות על השאלה הזו כדאי מאוד שנעמיק תחילה בעולמו התת הכרתי של המוותר מתוך חולשה.

כאשר נפש האדם חסרה במידות המייצבות אותה, כגון הערכה עצמית, אהבה, הכרה בקיומי הייחודי הרי שמהר מאוד ייווצר דחף לא מודע למלא את החוסרים הללו מבחוץ ובאמצעות הסביבה.

על ידי היענות לבקשותיו של הזולת, על ידי ויתור שלי למענו, על ידי מילוי צרכיו ורצונותיו אני יוכל לזכות באופן די מידי להרגשת אהדה והערכה סביבתית.

הפידבק מהתנהגות כזו שלי אל מול וביחס לזולת מגיע כמעט ברוב המקרים באופן די מידי. אולי לא תמיד במינון הנכון, אבל זה לא מונע מתת המודע שלי שכבר יצר קשר בין ויתור לתחושת הערכה פנימית, להעביר לי מסר לעסוק שוב ושוב בוויתור אם אני חפץ להשיג את התחושות הללו עוד ועוד ולהגדיל את המינון שלהם.

ברבות הזמן אני מגדיל את עוצמת הוויתור שלי לממדים שגם אני לא שיערתי ומוצא עצמי מוותר על הגבולות שלי, על הערכים שלי או מוותר על הרצונות שלי וזונח אותם לטובת האחר.

כגודל החוסר שאני מרגיש בתוכי, כך גודל הוויתור שאני אנקוט בו.

התחושה של ויתור מהסוג הזה הופכת ונהיית מכבידה ומעיקה ככל שממדי הוויתור שלי הופכים מפלצתיים גם בעיני עצמי, אט אט אני חש שבעצם לוותר לאחר ממקום כזה זה בעצם לוותר על עצמי.

מבלי משים אני מפתח כעס ורגשות טעונים כלפי מושא הנתינה שלי, הרצון לתת ולהעניק לזולת כבר לא תופס מקום של "ערך" בעיני ואני מעדיף להימנע מאינטראקציה כלשהיא איתו שחלילה תגרום לי לוותר לו או בעצם על עצמי בעקבותיה.

נמצא שהמוותר מתוך חולשה, עלול להגיע בטעות לתובנה שנתינה לא מולידה אהבה, אלא נהפוך הוא – היא מייצרת בי רגשות של שנאה, כעס, טינה ואפילו תחושה שהאחר מנצל אותי. כי אני הוא שמבין שנינו מוותר כל העת!

(מיותר לציין שעשיתי זאת באופן לא מודע מתוך בחירה בכדי לקבל הערכה ממנו, וכשלא באתי על סיפוקי עולה בי הכעס כלפיו, כי בכך הפר הסכם שלא כתוב ושהוא לא מודע אליו).

במקום הזה המסקנה הטבעית המתבקשת היא לא לתת, ובכך להסתכן בלאבד את מי ששמתיו לאחראי על תחושות ההערכה והאהבה שלי כלפי עצמי.

אכן, קונפליקט פנימי סבוך ביותר.

חוסר הבנייה העצמית של המוותר מתוך חולשה ואי היכולת שלו לספק גב לעצמו מורגש ביתר שאת בזמן בו הוא מוצא עצמו במחלוקת או באי הסכמה עם הזולת גם שם הוא ממהר לוותר על דעותיו ורצונותיו מפני שברור לו שהאחר יתנגד לו.

ומה בעצם גורם לו להיות בטוח כל כך בהתנגדות האחר?

המוותר ממקום של חולשה חש באופן תת-הכרתי התנגדות פנימית בתוכו לדברי האחר.

הוא הרי לא מוותר ממקום פנימי ואמיתי, הוא לא מוותר לאחר מתוך הסכמה עם דבריו, מתוך בחינת הדברים תחת שיקול דעת מעמיק, אלא מתוך אילוץ, מתוך רצון פנימי שהוא יזכה בהערכת האחר.

כך שבתוכו הוא חווה התנגדות פנימית לנאמר ואם הייתה לו אפשרות היה בוחר באמת שלא להסכים ואף לבטא את אי הסכמתו גם כלפי חוץ.

הוא חש שכפי שהוא מתנגד לדברי האחר בתוכו סביר להניח שגם האחר יתנגד לדבריו ולא יהיה עתיד לקבלם ובמקום הזה הוא בוחר שלא להשמיע דברו אלא לוותר כאמור-מתוך חולשה, מתוך רצון ליישר קו ולזכות בהערכה ובאהדה להן כה ציפה.

לרוב, יתקל המוותר מתוך חולשה בהתנגדות הסובב לדבריו, הוא יחוש פער בין הרצונות שלו לבין אלו של האחר זאת משום שההתנגדות החיצונית של האחר לדבריו היא בסך הכל שיקוף של ההתנגדות הפנימית שלו אותה הוא חש כלפי דברי האחר.

 ההנחה כי רצונותיו יתקלו בהתנגדות גורמת לו לשמור את דעותיו לעצמו. כתוצאה מכך הוא גם מונע מהאחר להיות מודע לדעתו ולהביאה גם במערך השיקולים.

כל עוד הוא מותיר דעתו לעצמו הפתרון המתבקש יהיה ביצוע על פי דעת האחר בלבד, במודע הוא יספר לעצמו שהוא וויתר, שהוא מחזיק בערך נעלה ופועל לפיו זאת בכדי להרגיש טוב עם עצמו אך למעשה מבחינה פנימית ולא מודעת, המשמעות שהוא מעניק לערך הזה בעיניו חלולה עד למאוד...

מה קורה בעולמו התת-הכרתי של המוותר מתוך גישה?

לאחר שעמלנו בהבנת עולמו התת הכרתי של המוותר מתוך חולשה, כל שנותר לעשות זה לשמוע מכלל לאו את ה"הן" ולהבין מאיזה מקום בריא וערכי פועל המוותר מתוך גישה.

כאשר האדם בנוי מבחינה נפשית ויודע לספק לעצמו מתוך עצמו את כל אותם תחושות של הערכה, אהדה

ייחודיות וכו' הוא פועל למען האחר מתוך ראיית האחר ולא מתוך ראיית עצמו דרך האחר.

הוא מוותר, מעניק משלו ומרבה בנתינה ללא שום רצון לקבל תמורתה שכן הוא חש תחושת מלאות פנימית בתוכו.

המחשבה המקדימה לפעולת הוויתור הינה צרופה וזכה הוא שלם עם פעולת הוויתור מה שמקל עליו לראות את האחר באור חיובי ולא כמנצל שכן הוא אפשר לעצמו לבחור בפעולת הוויתור ולא כפה אותה על עצמו. והוא מצליח להנות באופן מלא מהוויתור כשהוא נטול כל תחושה שבכך ויתר על עצמו.

הוויתור ממקום שלם, פנימי ואמיתי מונע את תחושת ההתנגדות לפעולה או למושא הפעולה, כי כאמור לא מוותר ממקום לא אמיתי שיוצר התנגדות פנימית שבאה לידי ביטוי חיצוני בהתנגדות האחר.

הוא קשוב לדבריו של הזולת, מצליח לבחון אותם בשיקול דעת וחש בתוכו שגם הזולת קשוב לו בעמקי ליבו מה שמאפשר לו לומר בביטחון ובקלות את דברו ולא לוותר על קו מחשבתו.

במקום הזה נוצרת קרקע פורייה המכילה את שתי הדעות שרק לכאורה נראות כסותרות או מנוגדות אבל מבחינה מהותית הם בעצם משלימות.

ויתור ממקום שלם ומתוך גישה מאפשר לי להשמיע את דעותי ולא לוותר עליהן, ומאפשר לאחר להיות מודע אליהן ולהתייחס אליהן בכבוד וללא התנגדות כפי שאני נוהג בדעותיו.

כאשר אני מוותר מתוך המקום הזה אני זוכה לטעום את טעמה של הנתינה המולידה אהבה, שכן אני לא מנסה ליצור באמצעות נתינה לאחר את אהבתו כלפיי אלא את אהבתי כלפיו.

אני עוסק בנתינה בה אני רואה את האחר ממקומו ולא את עצמי דרכו.

נמצאנו שכאשר האדם בנוי מבחינה נפשית, הוויתור שהוא יעשה כלפי האחר יעשה מתוך מחשבה צרופה עליו שתשפיע על האופן בה תתבצע הנתינה ואף תאפשר לו ביתר שאת לבסס מקומו מול האחר ולהימנע מהתחושה המזויפת שוויתר על עצמו תוך ויתור לאחר.

* * *

לוותר או לא לוותר?

הכל תוצאה של "סוף מעשה במחשבה תחילה".

ואם תרצו, ב"מודעות" תחילה.

ענבל אלחייאני היא מטפלת מוסמכת ב NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך.