חני ליפשיץ: למה הייתי צריכה להגיע לברוקלין ולהישאר תקועה ובודדה בחוץ, בקור

שמונה שנים עברו מאז, אבל עד היום, כשהרוח צולפת, אני נזכרת בערב שבת ההוא בו עמדתי בשעה שלוש בלילה בקור הניו יורקי בחורף.

10 מעלות מתחת לאפס, ואני הייתי תקועה. תקועה לגמרי.

הימים הם ימי כינוס השלוחות. נסעתי לניו יורק כדי להצטרף לשליחות שבאו מכל העולם לכינוס השנתי. לאחר סעודת שבת והתוועדות ארוכה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, שבתי לבית המארחים שלי, משפחה עם הכנסת אורחים מיוחדת במינה. קבוצת הנשים איתן הלכתי פנתה כל אחת לביתה, ואני משכתי בדלת שער הבניין בו אני מתארחת, בטוחה שתוך שניות ספורות אמצא עצמי בבית המחומם והנעים.

אלא שכאן נכונה לי הפתעה.

מאחר שבשבת מנטרלים את המערכת החשמלית של האינטרקום, כדי לפתוח את שער הכניסה יש צורך ללחוץ על סדרה של מספרים ידועים מראש. ידועים, אמרתי? לאילו המתגוררים בבניין, כמובן...

בדקות הבאות ניסיתי את כל צירופי המספרים שרק ניתן לחשוב עליהם. מובן שהמספר 770 שיחק תפקיד מרכזי בעסק. גייסתי את מוחי הקפוא למשימה, אך כל מאמצי עלו בתוהו.

הדלת הכבדה מיאנה להיפתח.

כפור עז שורר בחוץ. כזה שחודר לעצמות ומשתק את הגוף. הייתי אז בחודשי הריון מתקדמים. חבורות חבורות של צעירים מקומיים החוזרים מבילוי לילי מתקרבות ומצחקקות לעומתי בזו אחר זו. אני עוטה על פני מראה שליו ורגוע, מעמידה פנים שאני מחכה בחוץ להנאתי. כשהם רק מתרחקים, אני דוחפת את הדלת הכבדה שוב ושוב, אך לשווא.

בצר לי, אני מרימה את ראשי אל החלון שבקומה החמישית, קוראת בשם כל בני המשפחה. הקריאות שלי כוללות גם את הילדה בת הארבע והפעוט בן השנה... רק ההד המתגלגל מחזיר לי את קולי.

אני מנסה להיזכר היכן מתגוררות שאר החברות, היכן נמצא הבית בו סעדתי את סעודת השבת. הראש שלי ריק. הזיכרון פרח עם הרוח...

הדקות נוקפות. עשר. עשרים. שלושים.

הרחוב שומם ושקט. רק אני ושריקות הרוח הצולפת בפני הכחולות. חצי שעה בחוץ. איבדתי כבר מזמן את התחושה. הטמפרטורה צונחת מרגע לרגע. בזווית העין ממתינה לה דמעה עקשנית. אני נלחמת בה, שרק לא תזלוג.

דמעה סוררת שכמותה.

אבל היא בכל זאת זולגת, ובעקבותיה מגיעה עוד אחת. אני מסבירה לעצמי שזה רק מהקור. ברור.

מחליטה לקרוא רק עוד פעם אחת למארחת, כשלפתע אני שומעת קול תריס נפתח בבית הקטן שמעבר לכביש. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לשמוע תריס חורק. הרחש נשמע באוזני כקול פעמונים.

"ג'ואיש וומן סקרימינג אין דה סטריט?!", נשמעת קריאה של אישה במבטא רוסי כבד.

"ג'ואיש וומן" - זו אני, מן הסתם.

ו"סקרימינג" – זה כנראה מה שעשיתי בדקות האחרונות.

אז אני מפנה אליה את ראשי, ומחייכת אליה בפה מלא שיניים נוקשות.

מסבירה לה שאני תקועה. תקועה לגמרי.

היא יוצאת החוצה, עטופה בשני מעילי פרווה ושלושה צעיפים, וקוראת לי להיכנס אליה הביתה. אני חוצה את הכביש, ויחדיו אנחנו נכנסות דרך שער צר, מטפסות בגרם מדרגות עץ שרוטות. הבית מוסק ומחומם היטב. בתוכו ממתינות לי עוד שתי נשים. כולן יחד עטות עלי, מכסות אותי במלבושים חמים, מושיבות אותי בסלון הקטן, מכינות לי ארבע כוסות תה לפחות.

 "את צריכה לשתות הכל", הן מצוות עלי.

 בשלב זה אעשה כל שיבקשו ממני.

כשהדיבור שב אלי, אני מספרת להן קצת על עצמי ועל סיבת בואי למקום.

מרגע ששמעו הנשים שמדובר בשליחה מקטמנדו, הן לא ידעו את נפשן מרוב התרגשות. האחת מגישה צלחות גדושות בתקרובת, השנייה מאלצת אותי לקחת ויטמינים בכדי שאוכל להתחזק, השלישית מניחה כרים תחת ראשי. הן מעירות את הילדה בת ה-11. כשקורי שינה בין עיניה היא מתיישבת בינינו, לא מוכנה להחמיץ אף מילה שיוצאת מהפה של השליחה שהגיעה אל ביתן באמצע הלילה.

רק ארבעים דקות עברו מאז שנכנסתי אל הבית שלהן, והילדה כבר יושבת על ברכי, מראה לי את אלבום תמונות ילדותה. האם פורסת בפני את אוסף התיקים המיוחד שלה, ושתי האחרות עושות כל שבאפשרותן כדי להיטיב עמי. מידי כמה דקות הן מבקשות אותי לספר עוד סיפור ממקום השליחות שלנו.

"זה מחזק אותנו", הן מסבירות לי.

הפשטות הזו שלהן נכנסת לי היישר אל תוך הנשמה. מכה גלים בתוך לבי.

אל השכונה בברוקלין הן הגיעו רק לפני מספר חודשים. חמש שנים קודם לכן הן עזבו את המולדת, רוסיה - האם והבת, ושתי חברות הילדות. הן כמו משפחה זו לזו. עלו לארץ והתגוררו בבניין עולים מתקלף בעיר הדרומית בבאר שבע. למדו באולפן צורת אות עברית ובעיקר ניסו להרגיש חלק מההוויה הישראלית במשך שנה-שנתיים-שלוש, אבל זה לא ממש הצליח. הן לא השתלבו בארץ.

לפני מספר חודשים החליטו לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בניו יורק.

הילדה הולכת לבית הספר היסודי של חב"ד בשכונה, והאם מסתובבת באזור, מחייכת אל נשות השכונה. "אני מנסה כל כך להתחבב עליהן", היא מספרת לי.

הבדידות שנשקפת מעיניה השקטות לא עוזבת אותי.

מאוחר יותר הן מפנות לי את החדר הפרטי שלהן כדי שאוכל לישון בשקט. לא מוותרות. מרעיפות עלי מכל טוב, מתרגשות כל כך מעצם המחשבה שאני נשארת איתן. כשאני מתעוררת מאוחר יותר, הן מפצירות בי שאשאר איתן עוד קצת.

ארבע נשים אמיצות ליד שולחן השבת.

ביחד, אבל לבד כל כך...

איך אפשר לומר להן לא?!

כשאני שבה אל בית המארחים, הכל נראה ברור לי כל כך. הסיבה בשלה נתקעתי בלילה הקפוא בחוץ התגלתה בדמות בית העץ הקטן שממול.

אני הודפת את התנצלותה של המארחת שלי ומספרת לה מהר מאוד על הנשים הנהדרות שנמצאות מטרים ספורים ממנה. מרגישה את העיניים שלהן נחות על פני, מתחננות, מבקשות. היא כמובן לא ידעה שהן שם. מיד מתעשתת וחושבת כיצד תיגש אליהן במוצאי השבת ותזמין אותן אליה בשבתות... בחגים... הרי ביתה מלא וגדוש באורחים בכל עת נתונה, לא יכול להיות שהן ישבו שם לבד.

* * *

שמונה שנים עברו מאז ועד היום. המארחת שלי והנשים שגרות ממול נמצאות בקשר הדוק. הן משוחחות, מחליפות חוויות, מגיעות להתארח.

שוב לא מרגישות לבד.

ואני רק חושבת על בורא עולם והדרך שלו לנהל את העניינים; איך הייתי צריכה להגיע מקטמנדו לניו יורק ולהרגיש קטנה,

תקועה

וקפואה,

רק בשביל האור הגדול שיבוא אחר כך.